התוכן המקודש המיחד את ישראל מכל העמים אשר על פני האדמה, מתבלט ביחוסם של ישראל להציווי האלהי העליון, להתקשר בקשר קבוע עם דבר ד' לא מפני נטיות הנפש הפרטית או הכללית, לא מפני סיוע או גורם של איזה כח המיוסד בטבע החיים והעולם, לא מפני כל דבר שיוכל להיות משתנה, ממיר ומחליף צורה, לא בכל דבר שאין לו עוצם קיום והויה מצד עצמו, כ"א בקשר ישר עם דבר ד' החי וקיים עדי עד, והעומד בעצמו בחס(י)ן חילו. לא כאלה חלק העמים כולם אשר אינם יכולים לסבול ציווי של דבר ד'. יכולים הם לפעמים להיות נוטים אל איזה רעיון נשגב, אל איזו מחשבה אידיאלית כשיופיה והודה לוקח את לבבם. אבל כל הנטיה הזאת משועבדת היא לכחות הבריאה ותנאיהם המתחלפים, ומתוך כך אפילו אותן שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח לא יכלו עמד אצלם בתור ציווי, ו"ראה ויתר גויים", כאילו אינם מצווים ועושים. ויחש (ה)תוכן הקודש האלהי לישראל הוא יחש הנצח העליון של הציווי אשר לדבר ד' לבדו, אשר אין בכל כחות היצירה משלו וערכו, כי הכל עומד עליו ומבוסס על חילו "כי ביה ד' צור עולמים". ונקרא שמו מדבר צין, שנצטוו ישראל עליו, וזהו התוכן של (ה)התגלות הענין האלהי, ביחוד על ישראל, בהר סיני, בקרבת ד' על עמו על ידי הופעת קדושתו.
