ודכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל, כתיב הכא "זכור את יום השבת לקדשו" וכתיב התם "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", מה להלן בעיצומו של יום אף כאן בעיצומו של יום.

הרושם של ההתעלות אשר להקדושה העליונה, שכל הדיעות הגדולות, המחשבות הטובות וההרגשות הרוממות, ממנו הן נובעות, זורח הוא בגבורת אורו בעתו הקבועה, שאנו רואים את תפקידה בחיים התדירים, שהיא הולכת ומתחדשת. מקור האורה הקדושה הזאת מוכרח הוא להיות בראש פסגתו, בגאון כבודו, בעת תחילת המקוריות. אור הגאולה, שעל כל הפסחים של כל ימי עולם לדורי דורות הוא מופיע בבהירות אור וחיים, ומשפיע נשמת חירות וגאולה לישראל מעולם, מוכרח היה להיות מקבל את צינורוהראשון מהמקור האלהי של אימרת התורה, בעצם יומו, וממנו פלגים יזולו להחיות עם רב ודורות עולמים. ו"זכור את היום הזה אשר יצאת]ם[ ממצרים", להמשיך אור חייו למשכי זמנים, שנים ותקופות של דורות, בעיצומו של יום נאמר. וכמו הגאולה, החופש האצילי המסיר את כבלי העבדות של הרשעה והטומאה, שבפסח, כמו כן המגמה של החופש, ההופעה האלהית השלמה הרוממה מרומי שמי שמים, המובילה את האדם הכללי והפרטי למגמת מנוחתו, המבסס את העולם כולו בהוד מכונו, בשבת, מקור המנוחה והעדנים, נתנה תורה. ו"זכור את יום השבת לקדשו", לא היה אפשר להיות מזיל מטלו העליון בעולם, כ"א בעצם הנקודה העליונה הזמנית שהיא שופעת את אור חייה תמיד. ואות עולם שבין ד' אלהי ישראל ועמו, תמציתה של כל התורה כולה, המביאה את העולם ליום שכולו שבת, לאושר המנוחה העליונה בכל מובניה, צריך הוא להיות בשבת דוקא, בעצם נקודת האורה בשעתה, בעיצומו של יום, דכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל.