ת"ש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בי"ד שחטו פסחיהם ובט"ו יצאו ולערב לקו בכורות,. לערב ס"ד אלא מבערב לקו בכורות ואותו היום ה' בשבת היה.

כח האומה בגמר האופי שלה בנוי הוא ע"פ היסוד הציורי שלה בתוכן הרוחניות, שמתחלק להמון מדריגות ומינים שונים, בין רם ושפל, בין קודש לחול, בין טמא לטהור, עד הרום והקודש העליון של אור ישראל וקדושו אשר חלק ד' עמו, ועם זהכח החיים העצמיים המונח ביסוד האומה והולך ומתפשט מדור לדור ע"פ צביונו המיוחד. ההצלה של ישראל ממצרים הלקיחה של גוי מקרב ]גוי[שהוצרכה להיות בפלאים כ"כ עליונים וגדולים, היתה ביחוד קולעת אל המטרה של הסרת כח המנצח והשליט של מצרים מישראל אשר רצה לבלעו, בין בתיאורו הרוחני לשכח ממנו את אור חייו העליונים,- "מי ד' אשר אשמע בקולו ]ולשלח את ישראל[, לא ידעתי את ד' וגם את ישראל לא אשלח", זאת היתה האמרה היותר מחוטבת של פרעה שבה הובלטה עצמות שיטת השיעבוד של ישראל,- והתולדה מזה הכברת כח החיים, בפריחה והתרבות המצרית עד כדי להכריע את כח ישראל ב"הבה נתחכמה לו פן ירבה". ואלו שני הענינים זה בזה הם אחוזים, במובן הויתה של האומה וצורתה, הגיונה העצמי, השקפת עולמה, תיאור חייה, המתבלט ביותר באמונתה והבנת האלהות שלה, בעומק הנפש המורשית מצד העליון המופשט הרוחני, וכח החיים המתראה ומתגשם בתולדה והקמת דורים בצביון החי של האומה- במבט יותר חודר, אחוזים הם שני הענינים זה בזה: אותו כח הרוחני המיוחד, אותו צביון האמוני ההגיוני, הקישור הנפשי המיוחד, הוא הנותן את הצורה המיוחדה לכח החיים ההולך ומתגשם בתולדה. המשפט באלהי מצרים היה יסוד ההצלה. הפסח, זביחת תועבת מצרים לשם מצוה של קדושת שם ד' אלהי ישראל, אל אמת, אלהי עולם ד', זאת היתה עצת ד' ותולדה מהפלא העליוני של הנס המופלא העליון של שבירת כחה הרוחני של אותה האומה אשר שמה לה למטרה לבלע את נחלת ד', להקדיר את אורו של עולם ע"י הטמעתם של ישראל בין בשר חמורים וזרמת סוסים. ונמצא הפסח שבי"ד ומכת בכורות שבט"ו פעולה אחת היא, שהכשירו שניהם יחד את היציאה, החירות המוחלט]ת[ ביד רמה, שנתגלה כח החיים הכפול של צבאות ד', כח החיים העליונים של גילוי שכינה של צורת החיים הכללית הנאדרה בקודש של אל אלהי ישראל בהופעתו על עם קדשו, וצורת חיים האיתנה של גוי איתן, אשר כעוצם נשמתו העליונה הרוחנית מרוב אונים ואמיץ כחאשר לא יעף ולא יגע, כה הוא עוצם חילו בחיים, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח. כח החיים שבבשר ובחול אשר בישראל גם הוא ממקור הקודש יונק, "אשר קדש ידיד מבטן וצאצאיו חתם באות ברית קודש". ויום החמישי בשבת חותם החול הוא, באשר יום הששי נטפל לקודש של שבת הוא. והאות שהתרומם החול, איתניות חיי הבשר והארץ, של "בני בכורי ישראל"על כל כח משבית ומקדיר את אורו, על כל משחית ומחבל את נצחו ועוזו, היתה היציאה ביום ה' בשבת. כח החיים נתגלה בעצמות היציאה ביד רמה, והיא היתה הסבה האופית שהיתה בעצת ד' מוכנה להכות כל און בארץ מצרים. אמנם קדמה מכת בכורות, מפני שבאמת היתה היציאה המעשית רק גילוי פומבי לאותו אומץ הצביון וכח החיים הנאדר והרענן שבישראל, הנובע מיסוד חיי כל העולמים, וכמו שבאמת מבערב לקו בכורות, ונתאדר כח החול ברום הקודש, ואותו היום ה' בשבת היה.