"המחזה מרהיב העין, המגדיל את ההרגשות הקדושות בלב, של הסקירה במבט עין על פני מרחב אין קץ שנראה לאדם בעת שהרקיע היא בטהרתה, מביא את המביט לדיעות יקרות ורעיוני קודש. ע"כ ראוי לברך "ברוך עושה בראשית", כפי הראוי לההקבלה של ההרגשים הנעלים, המביאים את האדם לקרבת אלהים. אמנם ההסתכלות במרחבי אין קץ, תביא את האדם למצב נפשי גבוה ונשא, אבל רק בתנאי אם השלים את חק מוסרו במדות בדיעות ובמעשים ע"פ המובן הפשוט של מרכזו הפרטי, ובערך העולם הכללי הוא דוקא כי אתא מטרא כולי ליליא. ובעת הראויה לההתיחדות בהתבודדות פנימית ופרטית [שהיא] הלילה, קבל את התועלת הרצויה. ובצפרא, העת הרצויה לההתחברות אל העולם החיצוני הגדול והרחב, אתי אסתנא, רוח צפונית שאינה מגופפת, הרוח הבא ממקום שאין שם מצר וגבול, מחיצה וקצב. ומגלי אפי שמיא, לחזות בנועם ד'. בדעה רחבה המתנשאת על מעשה ד' הגדול לשא דע. אבל כל זמן שלא קבל האדם חלקו הפרטי במוסריות הפשוטות, הבאות ע"י ההתרכזות בתכונתו, בגבולו, במקומו, וכחותיו החומריים והרוחניים, אותה ההרחבה של הסקירה הרחבה למרחבי מרומים לא תוסיף בו כח דעת ואורה של תורה ויראת ד', כ"א תועיל להותו, לבלבל רעיוניו מגבוליהם המצומצמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״סהעתק