"אני משכים לד"ת. שעצם ההתעסקות יקרה ונשגבה, בדברים שהם יקרים מכל חמדה המאירים אל כל העולם באורם. והם משכימים בדברים בטלים, ולולא העורון הטבעי שעל רוב האנשים שמתרצים בהמשך הדמיון, לא הי' מקום למצא בהם קורת רוח כלל אם לא מצד ההכרח כפי מדתו. וכשמזדמן מצב העמל, בכל עסק לפי ערכו ובתורה לפי ערכה, שאז אין קורת הרוח מצויה בעצם ההתעסקות כ"א מפני התקוה של הריוח הבא, ג"כ ההבדל גדול. שהם עמלים ואינם מקבלים שכר. שעצם העמל אין בו יתרון כלל אצלם, שאם היו משיגים תעודתם בלא עמל ודאי הי' יותר טוב ורצוי להם. ואני עמל ומקבל שכר, כי עצם העמל מקנה יתרון גדול וענג רב. ועל המצב השלישי, שההשתקעות מביאה ג"כ למצב התרגשות טבעי לפעמים, לפי הסתערות הכח המדמה ומתעורר, ע"ז נאמר אני רץ לפעמים מתוך חשק התורה באהבתה ישגה, ולפעמים מרוב חמדת לבבו, לא יתישב כלל בשכלו כי יתגברו עליו רגשותיו הרוחניים. כההיא דרבא דיתיב ועסיק בשמעתא והוי יתיב אצבעתי' דידי' תותי' כרעי' וקא מבעבעין דמא, וע"ז קרי לי' הצדוקי, עמא פזיזא, והוא התפאר בזה בצדק כי כל מה שנוסיף ריצה ויתגבר רגש הנפש, אנו רצים לחיי העוה"ב, כי כיון שכבר אנו בטוחים שהננו עומדים בדרך החיים, א"צ לבא חשבון על כל רגש פרטי, כי ההרגשים העזים המה שלימות נשגבה מאד אחרי שכבר נוכח ד' דרכינו.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״אהעתק