"יש הבדל בטבע הדיבור ההגיוני, בענין הבלטת הרעיון, אם יבא בסוף המאמר או בראשו, לפי ערך הפעולה הנפשית הפנימית על ענין הדיבור. כי יש דיבור היוצא מצד ההתרגשות של הציור הפנימי, שהאדם הוא כמו נפעל להוציא דברו באיזה מבטא. הדיבור הזה הוא כמתפרץ לצאת החוצה, גם שלא בהסכמת הרצון החפשי של האדם במילואה, והוא כעין הכרח. מזה באה ראשית נטיית הדיבור בראשית התפתחות הדיבור באדם בקטנותו, ואז יהי' עיקר פעולת הדיבור בחזקה בראשית המבטא, ככל דבר טבעי המתפרץ שהכח בטבעו הולך וחלש, ע"כ בראשית המאמר יהי' כל כח הדברי ובסופו יחלש כחו. לא כן הדיבור היותר מעולה, הבא לא בתור רגש של התפעלות והתפרצות הרוח ע"פ טבעו כ"א בתור משפט בחירי של השכל, הרוצה בהתישבות דעתו לבטא את ציוריו הפנימיים כדי למוסרם לזולתו, הוא יסדר רעיוניו בבנין הגיוני ועיקר כח המאמר יראה בסופו...מובן הדבר שמה שיש בטבע הדיבור בפועל יש ג"כ בטבע המדמה, בהבלטת ציורי החלומות כשמתיחסים לדיבורים. ע"כ יש שני פנים לדבר. אם נצייר את כח המדמה בלקחו את המאמר למבטא לו ע"פ ערך של התרגשות הטבעית והתפרצות הרוח, אז יהי' כל כחו ברישיה. ואם נציירו לערך ענין ההגיוני שבדיבור יהי' כל כחו בסופו.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ההעתק