"המושג הכללי של ההשקפה המקפת מראש ועד סוף ממלא את הנפש החושבת אורה, אורה עליונה כללית שאין כח בשפה לספרה, "לך דומיה תהילה", "מרומם על כל ברכה ותהילה". ובמה איפוא נוכל להוציא בפה את אותה הרוממות מעל כל ברכה ותהילה לערך השגתנו? באמרנו שאנו לוקחים את כלל הכרתנו, לא מזמן ותקופה אחת מוגבלת ומצומצמת, כ"א מן העולם ועד העולם, "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם עד העולם".

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״בהעתק