הנטיה הפנימית יכולה להיות סימן לאדם עד כמה לתת מקום לרגש בעבודת ה' (אך זה דווקא ל"ישר שבאדם", ואחר הבנה שעסק התורה הוא העיקרי בהשלמת האדם)

"...אמנם הוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, כאשר בכלל פרטי עניני תורה יש כלל מונח: לעולם ילמד אדם ממה שלבו חפץ, כי הנטיה הפנימית תנחה את האדם בדרך המשרים, וכיון שנטיתו לזה החלק נמשכת, היא אות שאותו החלק יהי' נאות יותר להיות לו לעזר רוחני לפי מצב נפשו. כן הוא ג"כ בענין התורה והתפילה, השפיטה השכלית לא תוכל כ"כ לתן גבולות כמה צריך האדם להיות מתפרנס פרנסתו הרוחנית מעמקי התורה ותנובת השכל, וכמה הוא צריך לצרף עמו תבלין של הרגש. ע"כ גם בזה הנטיה הפנימית תנחה את הישר שבאדם בדרך ישרה, לזאת בהיותו לפי מצב נפשו נוטה לחמדת עסק התורה הוא זמן תורה, והוא העיקרי שבהשלמת האדם הפרטי והכלל כולו. אמנם בהיותו מרגיש בעצמו בזמן מן הזמנים שהוא נוטה לחפץ הגעגועים ההרגשיים להרחבת התפילה ושפיכת נפשו לפני ד' ע"פ מדת ההרגש הוא אות שלפי מצב נפשו, אותה התכונה נחוצה לו אז יותר מהשלמה אחרת, אע"פ שהיא רמה ממנה במעלה. זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אלא שהזמנים הקבועים נקבעו ע"פ מדת הכלל, שראוי להיות נוטה בהם לתפילה.

שבת פרק א׳ פסקה ו׳העתק