"המעלה הרמה של האדם, בהתנערו עד כדי הכהונה הפרטית העצמית שבכל אחד, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", היא רחוקה מציור המות משני דרכים. הדרך הפשוט הוא שעם ההרחקה מהתבטל אל הכחות הדמיוניים, והנפילה ברשת התאות הבהמיות, שאין עמהן כ"א חיים גופניים מהרגשות החושים, לא יצוייר כבר המות בחרדתו האיומה, הרגילה ברב בנ"א, שהם אמנם צריכים גם לכח החרדה ההיא להטבת מוסרם הרופף...אמנם גם מצד כח אמץ הרוח שרכש לו האדם בציור המות, שע"כ הסכימה כלל האנושיות ג"כ, כפי המוסכם מן התורה, לכבד את המתים, להורות שאמנם המות הוא אחד מחזיוני המציאות ובודאי יש לו תעודה לא פחותה מעצם החיים, ועם זאת ההשקפה שמביאה לעשות ארון ותכריכין למת, ישתמש האדם ג"כ להיות ממתיק ברוח שכל את מרירות האונן, בנתנו לו לחם אנשים ויין למרי נפש...כי באמת ראוי שיוכר המות עכ"פ לחלי באדם הבא מצד הקלקול המוסרי ועטיו של נחש, שעם כל ההשתלמות, וגמר כל מעוות להתקן, מוכרח הוא ע"פ אדון כל המעשים להתבטל מן העולם, עד שלא יהי' לו זכר עם המעמד היותר מכובד ומלא עז, שאנו מובטחים להגיע עדיו, "לולא האמנתי לראות בטוב ד' בארץ חיים".

סדר זרעים פסקה כ״אהעתק