" האדם צריך תמיד שירכש לעצמו המדה הנכונה שאף שיכוין דעתו לאיזה ענין נשגב מאד לפי כשרונו ושלימות נפשו בתורה חכמה ויראת ד', מ"מ ישתדל ששום שאיפה לא תזיק לשאיפות אחרות שהם לפי ההשקפה הראשונה כמתנגדות לה, כ"א צריך שיהי' פונה לכל צדדי השלימות. והמטרה היותר גדולה לא תקטין אצלו את הערך של מטרה היותר נמוכה אם אך נצרכת היא עכ"פ לכלל עניני האדם. והנה ראש לכל צרכי האדם המה עניני הרוחניות מעלתו ויחשו אל קרבת אלהים, שהיא תכלית כל החמודות. אבל עם התאמצו להיות קונה דבקות אלהי' ומעמד רוחני נשגב שבאים ע"י האריכות בתפילה כראוי לה, לא יקטנו בעיניו צרכי האדם הגשמיים לענין הטובה הכללית של הנדיבות שצריכה להיות נכנסת בתחום צרכים הגשמיים של כל עני ונקשה, שאף בהיותו מתהלך במעוף שכלו למעלות רמות אלהיות, ידע שישנם אנשים רבים עטופי רעב וסובלים עוני ומחסור, ע"כ בשבילם צריך להיות מנמיך עצמו מרוממות מעלתו האלהית הנקנית ע"י האריכות בתפילה, ולהיות ג"כ מאריך על שולחנו כדי שלא תסתור המשכתו אל הרוחניות אל שפע טובו של הנדיבות הגשמית, כדפירשו: "דלמא אתי עניא ויהיב ליה".

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״בהעתק