"הדעת האמיתית וההכרה של חופש הבחירה היחידית והתולדה הנמשכת ממנה, שהרע הפרטי הוא רע מוחלט מצד פרטיותו, וחיוב העדר החופש בבחירה בערך הכלל ותולדתו, שיש בחק הכלל ערך השבת כל רע לטובה, תגביר את כח הכלל ותתן עז להתרכזות ומשמעת, בין בענינים הרוחניים בתורה והוראה וכבוד חכמים והוקרת דבריהם, בין בעניני לאום בהסכמה וזירוז, ושני אלה ביחד יבנו בית נאמן לאומה, בחומר ורוח. וממילא מובן שיד השיבוש בדעה כזאת מחוללת פרעות מוסריות וטבעיות במדרגת הקשר הלאומי, בין מצד רוחניותו בין מצד טבעו המורגש. הדבר המראה בעליל על צורך ההתרכזות הלאומית מכל הפרטים המפוזרים אל הכלל, הוא מה שתחולל האומה מקרבה לפעמים אנשים גדולים, שהם באמת הנם תולדה של קיבוץ כחות רבים מפוזרים באומה בפרטים רבים. וכשיתקבצו באיש אחד, אז תופיע לעינינו צורה של שלימות נפלאה שכולם יכנעו מפניה. ומאין בא זה הכח? מפני שהתכנסו למרכז אחד המון כחות רבים, שכל אחד מהם מוצא מקום בפ"ע בפרטים ידועים ומיוחדים של האומה. ובהיותו מתיחד לעצמו, יכול להיות שלא ישא פרי רב ברכה, מפני שלא השלים חוקו, או מפני שיש עמו חסרונות ידועים, או שעצם הכח הפרטי הוא כולו חסרון כשאין לו משלימיו מהמון כחות הצריכים להיות לו בתור תבלין. אמנם בהתרכזם באיש אחד, הכח הכללי המשותף יצרף את החסרונות אחד אל אחד, עד שמה שיחשב חסרון בחק הפיזור, יראה מעלה גדולה ונהדרה בחק ההתכנסות. וכל זה בא ג"כ מכח העם כולו, שהאדם הגדול הוא בן לעמו ולחברה שממנה יצא, ומרכושה הטבעי והרוחני נבנתה נפשו הגדולה. ע"כ בהיות האומה הולכת משרים והפרטים שומרים אורחות מוסר לפי ערך הפרט, אז מתקבץ כלל שלם, והחסרונות הטבעיים הכלליים משמשים לשימוש של מעלות פועלות טוב בכלל. והפעולה שפעלה החברה על היחיד הגדול, חוזרת אליה ע"י המשמעת הנמצאת ומתנחלת עי"ז רב טוב רוחני וחומרי. אבל בהיות הדיעות הגורמות לכונן יפה אשיות הקיבוץ והמרכז, לחזק את המשמעת והאגד הלאומי בחמרו ורוחו, מתרופפות, אז אין העם משתמש בכח הגדול היחיד ואינו הולך לאורו, כי אינו מכיר שהליכתו לאור הגדול, לאורו של עצמו הוא מהלך, כי רק האספקלריא הכללית נראתה בקרב הגדול המורם מעם. ע"כ לפעמים רק אז יתרפאו מאולתם, בהרגישם חשכת ההעדר בסילוקו של צדיק וגדול דעה ואביר מעשים שבדור.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״בהעתק