" האדם הוא מצוי פרטי לעצמו, ומחובר ג"כ [אל] המציאות הכללית. הוא מתעלה וגם נשפל ויורד, בין לפי הערך של ציוריו הפנימיים, אם הם עומדים במערכה הגונה הנאותה לכבוד ולקדושה, או במערכה שתוצאותיה הם דרך אופל וטומאה, ובין לפי הערך של יחושו אל העולם הגדול החיצוני בתור חלק אחד מהכלל, שיוכלו הרשמים המקיפים אותו להצטייר בו לפי הכנתו, [אם] במצב נעלה ומרומם, המביא לטובה, אורה וטהרה, או למצב עכור ונשפל, המביא חשכה וטומאה...והאי (וטהור) [וטהר] טהר יומא, היום עצמו נטהר ע"י הכניסה של כל המון ציוריו החיצוניים בעולמו הפנימי של האדם, והעמדתו בערך הנכון, המתגלה בעומק הנפש, החובקת בקרבה עם עוצם התבודדותה את הכלל כולו, שאז מתגלה בה עוצם כח הקדושה והטהרה של הצדק האלהי הסובב את כל היקום. או שמא צריכים הרשמים החיצוניים בעצמם להתחדש במערכה אחרת תחת אשר הוטמאו, והכניסה להמערכה הפנימית של עומק הנפש בחושיה הפנימיים לא תשלים את החסר מצד הפגימה של החושים ביחושם לעולם החיצוני, שהם גרמו בסדריהם המעורבבים לפי מה (שהוטבעו) [שהטביעו] במטבע של טעות את הכיעור ואת הטומאה. א"כ הוא ביאת אורו, וחידוש ציוריו החיצוניים בצירופו אל כלל העולם החיצוני הגדול והרחב, ומאי וטהר, טהר גברא, הטהרה תוכל להיות פרטית, א"כ צריכה לסיוע של עולם החיצון, בהיותו מתאים למושגי הטהרה, תחת היותו נוטה לעזור למושגי הטומאה בעת כשלונו של אדם וירידתו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ז׳העתק