"בהפגש באדם המון ציורים מבעיתים מאד ממראה המות, עד שלא יוכל שכלו לעמוד בהם וסוף שיהפכו לרועץ, כי ההפרזה של כשלון החיים לא תוכל לבצר את מעמד המוסרי של האדם. וההתיאשות מן החיים ושמחתם הבאה לרגלי ציורים כאלה, תביא אחריה רגשות רעים מעוררים כוחות הפכיים להוללות ותאוה רעה, ובשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו. ע"כ יראה האדם לשנות מדריגתו, שהיא מקומו האמיתי, באופן שיצא לחפשי מאלה הציורים. אמנם לפעמים כשישנה ערכו ברגשותיו הפנימיים, יבולע לו גם הטוב שקנה ע"פ הרגש הבלתי נשלם עכ"פ. ע"כ ראוי לו להתאמץ לבקש תחבולות חכמה מקורית של דעת והשכל ביראת ד', להשיב את תיקוני ציוריו הטובים על מכונם, מבלי להשתמש בציורים המבהילים הנקלטים במוחו מזכרון המות ע"פ דעת בלתי שלמה, כפגיעת הנשים...ע"כ כשישתמש עם כשרונו לשנות דרכו ומקומו, צריך הוא לסייגים חדשים שלא יפול בשחת חמדת החיים, והסרת יראת המות מנגד עיניו כל זמן שלא השלים עצמו למדה זו. ע"כ אי איכא גודא ליקום אחורה, להורות לעצמו על איזה סייגים וגדרים שראוי הוא לסייג בהם את רוחו כשהיא כעיר פרוצה אין חומה של יראת המות הפשוטה, עד שיתבצר במגדל עז שם ד' ביראת שמים מלאה עז וגבורה של שכל טוב באמת.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״בהעתק