"אמנם הסבות שהצטייר המות בחזון מחריד כ"כ הן ג"כ לטובה, כדי לפשט עקמומיות שבלב, לגרש את הרעות שהדמיון הכוזב הי' פועל בהתמכרו אל התאות החושיות, שהמות עם מרירות ציורו ישימן לחלושי כח. אמנם ראוי להשתמש גם בזה באופן מושכל ולא יקח מהרושם הזה את הציור המושג מחזיון המות לפי ההשקפה החלשה, המניעה רק את הרגש ע"פ החוש החיצון לבד, שממנו לא יבנה האדם לכונן הליכותיו. כי ראוי שיקח מחזון המות ציורים כאלה, שעל פיהם יוכל לחזק דרכיו לחיות חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא. אבל אם המות יפעל עליו בציורו, [ב]אופן מבהיל כ"כ שיש בו כשלון כל כח החיים, א"כ כשישוב כח החיים לפעמו לא יהנה כלום מהדרכת המוסר שראוי שיפעול עליו מחזה המות. כי הוא יסבור שהכרח החיים דוחקו לשכח את חזיון המות כליל, כיון שבזכירתו לא יוכל עמוד ולהתקיים בחיים של אומץ רוח ולב מתנה...וכ"ז בא רק ע"י ההשתתפות עם קלות הדעת של הנשים והדומים להן מהאנשים, שכשל כחם להיות חיים חיי אומץ וגבורה המלא חדות ד' גם עם זכרון המות. ע"כ ראוי מאד להזהר מהפגשם אז, ותוסף הזהירות תת כח על הפעולה השכלית הבאה בגללה לפי המשפט ההגיוני המחייב. ובחזירתו מן המת יקח ללבו דברי שכל, כי קץ כל האדם הוא דבר סידורי ערוך מיוצר כל לטובה ולברכה, הולך בפסיעות סדורות, לא מרקד ובא. והחרב חרב לד' היא, שבידו להמית ולהחיות, ואין הרשות נתונה לחבל כלל כ"א להתיק את הנשמה המשכלת למעון החיים המלא זיו והוד אלוה נורא אור פני מלך חיים.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״אהעתק