"קבלת עול מלכות שמים של שתי העונות שביום, ערבית ושחרית, (מעירים) [מעירה] אותנו על התכנית המחולקת שיש במהלך האדם, כשהוא הולך ומתעלה בדרך ישרה, עבודה פרטית ועבודה משותפת. הערב הוא זמן שהאדם נפרד מחיי החברה, הוא נח בצל קורת ביתו, ובחברת משפחתו. אם החיים אז יהיו קדושים וטהורים, יתנו עדותם בעת "יצא האדם לפעלו", להיות פועל ונפעל מהחברה הציבורית, שימשיכו חוט של חסד, עד כדי לרומם [כבוד] ד' וכבוד תורתו ית' בעולם. ק"ש של שחרית עומדת נגדנו לעומת חיי החברה הכלליים, שנכונן צעדינו ביום, עת המעשה והשיתוף הציבורי, ע"פ דרכי ד' וקבלת עול מלכותו ית'. ק"ש של ערבית תתן לנו עז על החיים הפרטיים, שיהיו מקודשים בקדושת מלכות שמים יתברך. חיי הציבור אינם יכולים ולא צריכים להיות בנויים ע"פ מופת של ארחות החיים של אנשים פרטיים. מושגי הצדק והמוסר הציבורי הם יותר רחבים וגדולים מלהכנס בחוג יחידי של אנשים יחידים. ע"כ "כל בניך לימודי ד' ", רק דרכי השי"ת הם צריכים להיות למופת לחיי הציבור בקדושתם, "ורב שלום בניך". אבל החיים הפרטיים, ראויים הם להיות נלמדים מבחירי העם, הנגשים אל ד', ומקדשים את חייהם בקדושתו ית'. ע"כ להעיר אוזן בזמן ק"ש של ערבית על מה שתוכל לפעול על לב שומע, מלתא אגב אורחא היא, שזמנה הוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, שגם היא עבודת ד' היא, אע"פ שחייהם הפרטיים נתמכים בה. וכקדושה הזאת ראוי לכלל ממלכת כהנים וגוי קדוש להתהלך בתם לבבם בקרב ביתם, ותקבע בנפש ע"י קריאת שמע של ערבית.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳העתק