עם חומרני שואף להיות קבוע בחומריותו, וגם שופטיו שופטים בהתאם לכך, שקועים וקבועים בתאוות

"תכלית המשפט היא להעמיד [את] חיי החברה על מכונה. אמנם מהי התכלית בעצם חיי החברה עצמם, בזה יתחלפו דעות העמים והארצות. העם הנתון בעול תאותיו החומריות, לא יצייר תכלית אחרת לחיי החברה שלו, כ"א שיתפתחו יפה אצלו חייו החומריים במילוי כל תאותיהם האפשריות, באופן שלא ישחית את סדרם וקביעותם. והנה לפי דעה נמוכה כזאת צריכה היא שורת המשפט ג"כ לנבוע ממקור אהבת התאות החומריות, ע"כ יותר יתאים לתכלית משפטים כאלה, שיבא השופט בבטן מלאה בשבתו על כס משפטו, שאז הוא כדוגמת העם הנשפט מושקע בחיים החומריים, ויתאמץ לצדד שורת המשפט לתכליתם...ע"כ השופט ראוי שיהי' במעמד נפשו בעת המשפט, יותר מוכשר אל משאת נפש ונטיות נאצלות רוחניות, ולזה האדם יותר מוכשר קודם סעודה, לפני העסק החומרי המגשם את האדם מעט או הרבה. ע"כ רק עד זמן סעודה ראוי לישב בדין, וכפי כח המשפט המתפשט לכל שופט, כן נערך ערך כלל המשפט של מלך שבמשפט יעמיד [ארץ]. "אי לך ארץ שמלכך נער", כלומר משרת, כי זה הוא תואר נער בעברית, באשר אינו עומד להרים את העם בארחות נאצלות בעלי הוד רוחני. ולפי משפט המלך, כן יהיו ארחות השרים העומדים למלא דבר משפט לשכללו להרחיבו ולהגבילו ע"פ הבנתם מחפץ המלך. "ושריך בבקר יאכלו", למען יהיו כבר בעת קביעותם בדבר המשפט משוקעים יפה בנטיות החומריות שהן תעודת כלל העם הנמוך ההוא ומגמתו, אבל אי לך ארץ כזאת, כי ירד תרדי מהמעלה האנושית ותפול ולא תוסיף קום. "אשריך ארץ שמלכך בן חורים", תכלית מציאותו היא לרומם את הכלל אל השאיפה של הצדק האלהי, של הנשגב והקדוש, שראוי לחול בלב ונפש מלך משיח ד'. "ושריך בעת יאכלו", כי דבר המשפט שעליהם למלאות הוא בלתי מתאים עם הנטיה הנמוכה האנושית לדברים החומריים.

שבת פרק א׳ פסקה י׳העתק