"האדם שנפשו אינה ישרה, כשמזדמן לו איזה מצב רע, אז לא די שלא יקבל באהבה, ולא יעלה להשכיל את הטובה הצפונה בהרעה, עכ"פ אל הכלל, ואיך ראוי להיות שמח בדרכי ד' הישרים, אלא שעצם הדבר לא יישר בעיניו, ומעשה ד' יהיו בעיניו כאילו הולכים להם באורח בלתי נכון. לענין ההצלה משחיתה זאת אמר, שהוא יהלל הדבר מצד עצמו באופן שוה, ופנייתו לטובתו הפרטית לא תשנה את השקפתו, כי יודע הוא שכל דבר נעשה בחפץ עליון ית' וכל מעשה ד' ראוי הוא לתהלה, כי ודאי עומד הדבר להצמיח ממנו ברכה ותהלה. למעלה מערך זה יעלה האדם, שלא זו בלבד שעצם הדבר יהי' בעיניו ישר, באשר יודע כי היא לטובה לכלל המציאות, כ"א הוא חש שגם בעצמותו הפרטית הוא ראוי להתעורר ע"ז בשמחה, ולא עצם הדבר והענין הנעשה יהלל, כ"א ישיר מעומק נפשו על קחתו חלק בהענינים הנוגעים לו, לבצע בהם את חפץ ד' הנהדר, בנעימה אחת כטוב וכרע מצדו. וזאת היא מצב שמחת הנפש להיות בהרגשתה הפרטית, להיות כ"כ טוב לב ושלם עם ד', עד שלא לבד שהדבר והענין ימצא בלבבו מקום הילול מצד טובת הכלל, שראוי לו לבטל את טובת הפרט בעבורה, כ"א ימצא בנפשו הרגשה מלאה, שזאת היא עצם טובת הפרט בהצטרפו אל יסוד הכללי, ע"כ אמר אם חסד אשירה ואם משפט אשירה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״דהעתק