"...ע"כ הדעה הכללית המוטבעת באומה עמוק היטב, שהשלום הכללי צריך שיהי' נשאל בשם, שכל דבר טוב ומועיל בחיי הכלל, צריך שיהי' דבק עם דעת שם שמים, וכל כנסיה לאומית צריכה שתהי' כנסיה ששם ד' נקרא עליה. כנסיה שהיא לשם שמים, היא אוצרת בקרבה אור מאיר את כל נאות יעקב. ועל כלנו חובה ללכת לאורה, למרבה השלום בעמנו ולהרים קרנו בכבוד האמת בגאון ד', התקנה של שאילת שלום בשם. ולמדנו מבעז בחיי המשפחה והפועלים ביחשם אל אדוניהם והאדון עליהם, עד כמה הכתה הדעת הנהדרת הזאת שורש עמוק בלב האומה, ועד כמה היתה למקור אורה והדרכה מתוקנת להביא ברכה לעולם. מי יעמיד לנו יחש מתוקן כזה מבעל אחוזה לפועלים עובדים, ואמן רוח מהאחרונים אליו, כ"א עז שם ד', "ד' עמכם", ותשובת "יברכך ד' ". ואם חיי משפחה רחבה וגדולת ערך, עוד יהי' בלתי מספקים להודיע את האופי הלאומי, שיאמר העיקש: הנה זוהי דעה פרטית, ת"ש, ההיסתוריא הלאומית שחוללה גבורות ועז, להתנער משפלות המצב בימי גדעון, מה הי' כח השלום הלאומי אז, "ד' עמך גבור החיל". וכ"ת מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון, שמא תתעקש ותאמר: אמת הדבר ונשגב, אבל כ"כ נשגב הוא עד שאין יד האדם שולטת בו, וההנהגה הלאומית הנתפסת לא תוכל להנות מאור נאצל ונשגב כזה, ת"ש "אל תבוז כי זקנה אמך". הבט וראה שיבת ישראל סבא, מי עשה לו את החיל הזה לקום ולהתעודד בפני אלפי גלים שקמו לשוטפו ולאבדו, אם לא שם ד' הנקרא עליו, ושהוא מחזיק במעוזו "יבטח בשם ד' וישען באלהיו". ע"כ בהצטרף אלה שלש ההשקפות, לא יעלה עוד על לב כל ישר דרך שום ספק, שחוץ לגבול חובת האמת, חלה חובה לאומית על כל עם ישראל, וכל החפץ להיות מבוניו ולא ממהרסיו וממחריביו, ללכת ע"פ רוחו הפנימי העתיק, הקשור בנפשו בקשר אמיץ ונצחי, קשר שהוא כולל את כל תכונתו ומהותו, שיהי' השלום נשאל בשם ד' וההצלחה הלאומית תהיה נעוצה במשאת הנפש הרוחנית של כלל האומה, ונקנית בדרכים המיוחדים לה, דרכי תורת ד' וחקי החיים של תורת ד' טהורה. "סולו סולו פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי".

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״דהעתק