"...אמנם איך יצויר שאיש רם ונעלה כליל כל חמדה כרבא, יבלע קולפי, איך אפשר שאיש אוהב שלום ודורש שלום לכל אחיו ישבע ממרורים לפעמים שיציקוהו וידריכוהו מנוחה, ולא שונא אחד או צד אחד של שונאים כ"א שונאים משני צדדים, אפילו אותם שני הצדדים שהם שונאים זה את זה. אמנם הקולפי שבולע איש החכם הם לו למזון, אף שהוא מזון רוחני חלש שאינו מבריא הרבה את השכל ואת המוסר, כערך ירקי לעומת בשרא וכוורא. הקולפי הם דומים לגרגלידי דלפתא, שעכ"פ כח מזוני יש בהם מפני שהם כערך ניסיון, מישבין דעתו של החכם להבחין בין דבר הנשמע לדבר שאינו נשמע, למען ידע המקום הנכון להעריך הדרכתו ומוסריו, ע"כ הגרגלידי דלפתא יכולים להערך לקולפי. אבל איך יבא רבא למצב של בליעת קולפי והוא איננו איש מריבה, איש היושב בביהמ"ד כולי יומא. אמנם נמצאו אנשים עיורים נצים, והוא בתם לבו יאבה לעשות שלום ביניהם, אבל היהדרו העיורים את פני זקן שקנה חכמה, והם אינם רואים אותו ואינם מכירים בו כלל. העיורים הנצים מתקצפים על הבא לעשות שלום ביניהם, שניהם נעשים לו שונאים במריבת עורי לב. המחזה מתאים אל המציאות התדירה, כ"א טוען שעמו הצדק והוא נוטה אל הקצה, וכן חבירו. כיון שהם עיורים, שאינם רואים את המציאות ואת האורה, ע"כ כל מי שבא למעבד בינייהו שלמא, הם שונאים אותו שניהם, הלא כ"א מהם מוצא שהוא אומר שלא כרצונו, והוא בולע קולפי. אמנם כשרואה החכם שתוכחתו והשתדלותו בעשיית שלום בין עיורים המתגוששים לא יעלה לו, כ"א הם עוד יהיו מוכנים להרבות מכותיו לרודפו ולהדפו, ישים אל לבו: די לי מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. תרי חזא, די להעובדא להשלים את החזיון, להכיר התולדה הנמשכת אם יאבה איש חכם לעשות שלום בין עיורים. ומה מתאים הוא למאמרו של רבא, לדידי דסנו לי כולי בני מחוזא, מקביל עם מאמרם ז"ל "האי צורבא מרבנן דמרחמין לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא", ע"כ הי' החזון עם העובדא לו למופת על כלל ההנהגה.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״גהעתק