רמת הקשר ללימוד התורה ועומק הלימוד המוציאים את האדם מגדר עם הארץ. שאיפתו הרוחנית העמוקה ביותר של האדם צריכה להיות לימוד התורה שלו, ולפחות גידול בניו ללימוד תורה. השפעת עומק לימוד התורה על הפנמתה, אהבתה וקיומה

"...צריך האדם, ביחוד האיש הישראלי שדרכי מוסרו הם נעלים מההשקפה הפשוטה וצריכים לו מעלות הרוח, רוממות, עד שיכיר ערך הדרכתו ע"פ התורה האלהית כמה נשגבה היא, שיהי' לו מקלט בטוח וערובה נאמנה שע"פ יחדש ציוריו כמו שהם בטהרת אמתתם. וזאת היא סגולת התפילין, שהן עוזרות את לב הבשר והמוח החומרי להוציא אל הפועל הגיוני מוסרם הזך שראוי להם בעצם טבעם. אמנם באשר המה בשר, ויוכלו להתקלקל מסערת רוח יצר לב האדם, ע"כ התפילין הם עז לישראל, שבהן כלולים יסודי הדיעות הטהורות ורגשי הלב הטהור והנאמן באופן שמור מכל פגע. ע"כ להוציא הבטחון שלם מחידוש הרגש של ק"ש צריך עמו תפילין, וכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. כי מה בצע באמור האדם הציורים בפיו, אם תתקומם בקרבו רוח עוקרת בפועל לכל הנשגב והוד הקדושה. אמנם התפילין הן מגינות, להורות בפועל כי לא אל רעיון לבבו יפנה, כ"א להעריך רעיונו כפי מה שיוכל להיות מושוה עם האמת הגמורה העומדת לעד בלא שינויים, החקוקה במכתב אלהים. ע"כ לחידוש הרעיון שמק"ש, צריך לבטחון הרעיון שבתפילין...ע"כ לחוק בלבו של אדם באופן חזק את יסודי המוסר והעבודה צריך שכל ההשתדלות הקדומה מחידוש הרעיון בטחונו וקישורו בפעלים, יהיו צבורים בעומק מדעו האנושי, שתהי' בו הדעה התורית [ב]עומק הכרתו, ומזה תכלית ציורו המדמה שהוא היכל השכל המעשי. ע"כ צריך לזה מזוזה בפתחו, להשלים אל החידוש, הבטחון והקישור ג"כ ההכרה הפנימית לכל צדדיה. אמנם כל אלה המה הכנות שכליות, אבל יסוד הכל תלוי בלב וברצון האדם. ורצונו של אדם מתגלה בתקותו, ותקות האדם היותר אדירה היא הצלחת בניו. ע"כ רק בזאת יתקיים כל הבנין המוסרי ויהי' האות נאמן שנקלט בקרבו רוח הדעת ויראת ד' באורח קיים, כשממלא בפועל תקותו העמוקה ביותר ע"פ ההדרכה התורית, שאם המקרים שלטו בו ולא בא בעצמו לדעת תורת ד' מ"מ יגדל בניו לת"ת. אמנם, היסוד הכללי הוא שצריך שיהי' המדע קבוע בקרבו והרצון חזק בלבבו לשאוף אל אור ד' וטובו האצור בתורת ד' התמימה, ושלימותו היא כשיהיו הכללים ערוכים ברוחו באורח נכון, והפרטים מובנים בהתאמתם וקישורם אל הכלל, בדרך הכרה ורגש או בדרך אמונה כללית. ע"כ ס"ל לר"מ, שאי אפשר להדעה השלימה של הכרת הכללים וקשר כל פרטי התורה והמצוה בהלכות ודקדוקיהן להתאמת בלבבו של אדם, עד שיהי' קרוב הדבר ללבבו לאהבם ולקיימם, כ"א כשיכיר בעצמו את הידיעה איך הפרטים יוצאים מתוך הכללים, והיא שימוש ת"ח בדעה וסברא לעמוד על עומקה של תורה, רק אז יצא מכלל ע"ה. אבל להמסר הדעת הנשגבה הרחבה והעמוקה של עבודת ד' בכל תכונתה, להיותה קבועה בלבבו של אדם, מבלי שיעמוד בעצמו על אורח דרכי הוצאתם של הפרטים והתאמתם, אי אפשר, ע"כ מוכרח ג"כ שעם שקרא ושנה יהי' ג"כ משמש ת"ח. ובזה נתבארו כל גדרי ע"ה לכל חד כדס"ל בהיותם כולם נקודות מרכזיות פועלות בפעולתן ומראות בתור עדה בקיומן על תוכן הנפש של הנאמן ביראת ה' התמימה הראויה לאדם מישראל בבואו להשלמתו, הנועדה לו שיהיו כל בניו למודי ד'. נגד חידוש הרעיון הכללי של התרוממות החיים בכלל, שהם נכללים באכילת חולין בטהרה ומעשרות השנויים לעיל, אמר ק"ש שחרית וערבית. ונגד בטחונו אמר כל שאינו מניח תפילין. נגד קשר הפעלים כל שאין לו ציצית בבגדו, ונגד עומק ההכרה כל שאין לו מזוזה בפתחו, נגד יסוד התקוה בחיים כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, ונגד ברור הידיעה אמר ר"מ אפי' קרא ושנה ולא שמש ת"ח ה"ז ע"ה, כי רק כשעיניו יחזו מוצא ההלכות מרחובות מבועי כללותיהן אז יבחין מתוך הפרטים עוצם כוח הכללי, ומתוך בירור הכללים ויחושם החזק אל הפרטים, כחם והודם של הפרטים איך כולם נתנו מרועה אחד. ועל כאלה נאמר: "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם. עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", "ד' צבאות אשרי אדם בוטח בך". וכלל מציאות היחש האמיתי של הפרטים אל הכלל הוא היחש שבין תורה שבע"פ לתורה שבכתב. ע"כ אפי' קרא תושב"כ, ושנה בתורה שבע"פ, ולא שימש ת"ח להשכיל אל היחש שלהם זה אל זה, ה"ז ע"ה. כי הידיעה תשלם רק בדעת קשר חלקי', העז יתן כח אל המסלות הפרטיות שבלבבם. וגם שהדרך רחוקה והפרטים מיגעים, " 'במחשכים הושיבני' - זה תלמודה של בבל", "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", שמהפרטים הרחוקים דוקא תצא האורה להשכיל כח הכלל הנהדר, "גם ברכות יעטה מורה", המלמד הפרטים בדיוק, שנראה כאילו אינם בכלל הברכה הכללית שמתברכת מפלג אלהים המדעי העליון הכללי, "ילכו מחיל אל חיל", בקיבוץ הפרטים למערכות שלימות וממערכה לגבוהה ממנה. "יראה אל אלהים בציון", שמה מקום כנסת ישראל, התכלית הכללית אל תורת ישראל בכללה, והיא שעמדה להם לישראל להוליכם בעמקי הגליות וים הסוער של המון עמים רבים, ולא עזבונו חסד[י]ו. "ד' צבאות", שכל צבאי צבאות שלו, "אשרי אדם", משלים את הצורה האנושית לכל פרטי' וכללי', עד באו אל תכלית זה ספר תולדות אדם. ומזה ימשך שיהי' "בוטח בך". "מציון מכלל יופי אלהים הופיע", שם הוא כלל יופיו והודו שאמתת ההוד הוא בהשלמת כל הפרטים וערכם הנעים והמדוייק. וזהו מקום בית מקדשינו שהוא נויו של עולם, בית תפילה לכל העמים, ומקום ששם חותכים את ההלכות, ששם סנהדרי גדולה יושבת והוראה יוצאה לכל ישראל מהם.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״טהעתק