"המינות תשחית בדיעותיה הרעות את שלום החברה האנושית, באשר המגמה הפנימית של אלה הפוחזים איננה כ"א חיי שעה גסים, ע"כ גם בחברתם עצמם לא יכון מעמד השלום ורעה תצא עליהם מקרב ביתם, כי הרע יאכל קצתו את קצתו. ע"כ לעומת השקפה פחותה של העמדת יסוד הראיה וההקבלה של פני המלך ג"כ רק לפי מדת התענוג שהוא מקבל מצד פרטיותו בקחתו בה חלק, תבא הרעה שחבריה יכחלו עיניו ותקום ערבוביא ומהומה בין החברים הרעים עצמם, בחוסר סדר מוסרי המחזיק מעמד בטוח מצד כשרון הנפשות לעצמן. וההכחשה בקודש, ברוחניות, המגעת עד פריקת עול מלכות שמים לגמרי, היא [ת]תבטל רק מכח הקדושה, מהוד הטוב והצדק, מחוט של חסד הנמשך על אהלי צדיקים וישרי לב, מהכרה מוחשית של נועם ד' הנמצא תמיד עם איש צדיק תמים, גם אם חושיו הגשמיים אינם בשלימות ואור עיני בשר אין אתו. ובמה איפוא יתחזק איש כזה? הלא "יבטח בשם ד' וישען באלהיו", אשר יחוש האור האלהי קרוב אליו. ובהביט איש רשע על איש קדוש עליון המתענג על ד' אשר נפשו ישרה בו כזה, תכלינה עיניו ויקוץ בחייו למה התרחק מאורח חיים מלא אורה וצהלה כזה, ו"כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלקים". מבט הקדושה הרוחנית המלאה אצילות אלהית, דיה להכניס מהומה פנימית ופחד חתחתים בלב הרשע, המעיז בהותו לומר שבכח החומריות והנאותיה הפחותות יגבר חיל, וחילו החומרי גם הוא ידל מיום ליום, ומאפס תקוה, מאין דרך לפניו לשוב, כי כל באיה לא ישובון, יושחת בשרו וינתקו כחותיו הגשמיים והרוחניים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״והעתק