איכות וכמות

הקדמת עין איה עמוד י״ג

מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום (שבת ק"ד). אנו רגילין לקרא בשם את הדורשים בעמקי תורה, להאיר אור על דברי כתובים או על מאמרי חכמים ז"ל: מפרשים או מבארים. שני השמות הללו הנם מכוונים לשני מיני דרישה שונים, שכ"א צריכה להיות מושלמת בענינה. יסוד שלמות האדם בנוי בחלק גדול ממנו, על כח הבאור או הפרוש. דברי חכמים, המאירים לדורות עולם, צריכים ומוכרחים להיות קצרים, בתור מועט מחזיק את המרובה, והם נזקקים לחכמי דורות המרחיבים דבריהם ומבארים או מפרשים אותם, וקל וחומר דברי תורה ודברי נבואה ורוה"ק....

הקדמת עין איה עמוד י״ח

וכל איש אשר בלב נאמן יקצה לו זמן הגון להיות שם לב אל חלק המוסר, שהספרים המרובים שבה הם באמת מפרשי האגדה, כאשר יקבצו בכמות הגונה בלב החפץ להתבונן, אז תצא תולדה נכבדה מאד בע"ה, שהיא לנו עת לעשות לד' בדורנו.

הקדמת עין איה עמוד י״ט

וכ"ז גרמה רק מה שלא שמו בעלי כשרון מגדולי תורה את עיונם בחלק האגדה והמוסר באופן רחב, שיתגדלו בחכמתה עד שהרחבת הדעת והכשרון בעצמו יהיה גורם לחיבור ספרים טובים ונאים. זאת היתה ההכרה הפנימית של כל חכמי האגדה והמוסר הדיעות והמדות, שהרבו לעורר לשום לב על החלק המוסרי שבתורה, על ההרחבה של חובת הלבבות, חכמי המוסר ההגיוניים ע"פ דרכם וחכמי הקבלה והסוד ע"פ דרכם. כי לפי רוב העסק והבקיאות היה בא הבירור וההרחבה, והיו הספרים מתרבים לחבב את התורה, האמונה, המעשים הטובים, יראת ד' ואהבתו וכל מדה טובה, על העם כולו ע"י הספרים הרבים שראויים לצאת לאורה, לפי המדה של ההרחבה שיש בספרים מכל המינים בזמננו, חדשים לבקרים, בהרחבת חלק הדיעות והמוסר שבתורה, שהיא באמת יסוד הרחבת האגדה לכל צדדיה. תורה מביאה לידי כל טוב, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. דוקא תלמוד מביא לידי מעשה, תלמוד שהוא שינון והרחבה יוכל להביא לידי מעשה ולא ידיעה קלה ושטחית. ע"כ התלמוד של המדות הטובות, של הדיעות הנכונות וכל האוצר הטוב הכלול בחלק המוסרי שבתורה, שרק בהיותו מתאחד עם החלק המעשי אז ימלא כל בית ישראל אורה, הוא יכול להביא לידי מעשה זה של זיכוך הדיעות והישרת הלבבות. מריבוי העסק בתלמוד המוסרי והרחבת ידיעתו, יתוקנו המדות, ויראת ד' טהורה תתבסס ביותר, האור הזרוע על דברי חז"ל באגדות יפרש אורו על כל הלבבות השמות אליהם לב, והמקרים של ת"ח שאין תוכם כברם, שלמרות ידיעתם בתורה, מדותיהם מקולקלות עד שהדבר מביא לפעמים חילול שם שמים ושם ישראל והתורה, באופן מבהיל, היה הולך ומתמעט, לרגלי ההכרה הפנימית בחכמת המוסר המדות והדיעות..."תפשי התורה לא ידעוני", "גלה עמי מבלי דעת", "כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי" הם כתובים מלאים וברורים, שאינם יוצאים מידי פשטם. והרחבתם נתבארה כבר ע"י גדולי חכמי התורה, שקראו בקול גדול לתן חלק ודרישה של חלק המוסר, שהוא חלק האגדות שבתורה, דוקא אם יתבאר בדרך הרחבה ועמל תורה הקודם לו, ע"י בקיאות ובירור דברים בעומק העיון, כל אחד כפי כשרונו, כמעשנו בחלק המעשי.

ברכות פרק א׳ פסקה ה׳

רוב איכות או רוב כמות

ואחרי ידענו כל אלה (בחסד עליון ית'), נתבאר לנו שמחלוקת זו אם שלש משמרות הוי הלילה או ד', אלו ואלו דבריהם דברי אלהים חיים, וכל אחת מהדעות יש לה מקום במציאות, שהמערכות המכוונות אל מקום עליון שפעולות אנשי המעלה מגיעות שמה, אינן נחלקות כ"א לשלש משמרות, והמקבלות מסדרי עבודת הציבור בכללו נחלקות לד' משמרות. וי"ל שתלוי' המחלוקת על עיקר השלמות בהנהגה, אם ימשך אחרי הכלל מפני רובו, ו"הן אל כביר ולא ימאס", או אחרי העבודה המהודרת של יחידי סגולה המלאים כבוד ה', כענין המחלוקת העתיקה ללכת אחרי רוב איכות או כמות, כענין בית שמאי וב"ה, דב"ה רובא בכמות וב"ש מחדדי טפי כנודע. וי"ל שמדת הדין נותנת שיהי' העיקר רוב האיכות, שהרי הם ניזונים בזרוע וראויין לכל גדולה, אך מדת [החסד] מדתו של הלל היא הנותנת לתן כבוד ועז לכח הרבים, כדי שיהיו מקבלי חסד עליון ית"ש רבים. וי"ל שזה רמוז במקרא דקוהלת "ברבות הטובה רבו אוכלי' ומה כשרון לבעליו כ"א ראות עיניו". והיינו כי עיקר גורמי הטובה ובעלי' הם הצדיקים הגמורים, שהם מזכים את כלל העם, ומ"מ עיקר חסד השי"ת ניכר יותר במה שמשפיע לרבים המוכנים לפי ערכם, אעפ"י שאינם מוכנים במעלה גבוהה כ"כ. אבל חלקן של ת"ח, שהוא "עין לא ראתה", דבר זה אינו להנהגה הגלוי', כי אין ענין טובה זו שפע של שכר חיצוני, כ"א השגה יתירה שמשיג המוכן ביותר. נמצא שכל הטובות זולת טובת ההשגה, עיקר "ברבות הטובה רבו אוכליה", והנהגתו ית' הולכת אחר הרבים, "ומה כשרון לבעליו", היינו הצדיקים הגדולים שהם בעלי הטובה האמיתים, שהם גרמו לכ"ז בזכותם ובזכותם את הרבים, "כ"א ראות עיניו", היינו ההשגה הגדולה שבזה א"א שישתתף אחר, כמש"כ "יהי' לך לבדך ואין לזרים אתך" .

ברכות פרק א׳ פסקה י״ז

היחס בין דורות בית ראשון לדורות בית שני, והיתרון של דורות בית ראשון מצד הסגולה. בבית ראשון היתה קדושת הסגולה גדולה, ובבית שני קטנה. כח קדושת הסגולה גדול מכח המעשים. כשיש קדושת סגולה גדולה קל יותר לתקן, מאשר כשיש מעשים גדולים וסגולה קטנה. כשכח הסגולה חסר, צריך יותר זמן ויותר השתדלות כדי לתקן

נראה שיש יתרון מצד הסגולה הנמצאת בישראל מצד קדושת הנפשות, ויש יתרון מצד המעשים. ונראה שבביאה ראשונה שתכלית הקדושה היתה אז בית הראשון, היתה קדושת הסגולה גדולה מאד, שהיתה השכינה שורה בהם בגלוי וכיו"ב. ובית שני היתה קדושת הסגולה קטנה לערך הבית הראשון, אבל היתה בו קדושת המעשים גדולה, שבו היו אנשי כנסת הגדולה, ונתרבו כמה מצות דרבנן, שזהו הכל קדושת המעשים. אלא שקדושת הסגולה לא היתה גדולה כ"כ כבבית ראשון. ע"כ אמרו חז"ל בפ"ק דיומא ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם. פי' שראשונים הי' החסרון שבהם במעשים שהם מגולים, אבל בעצם כח קדושת סגולת נפשותם היו רמים מאד, ע"כ הי' התיקון נח בהם. ואחרונים שהחסרון בהם הי' מצד מיעוט הקדושה הפנימית, וזהו לא נתגלה עוונם, אע"פ שבגלוי הי' נראה מעשיהם יותר טובים, מ"מ לא נתגלה קצם. כי לתקן כח הסגולה הפנימית כשמתחסר, צריך זמן יותר גדול והשתדלות יותר נשגבה. ע"כ אמר "עד יעבור עמך ד' ", שמתיחסים אליך מצד עצמם וסגולתם זהו ביאה ראשונה. "עד יעבור עם זו", שאינם כ"כ מתיחסים אליך, שהקדושה נתמעטה מצד הסגולה, ומ"מ "קנית", יש בהם קנין מצד פעולת המעשים הטובים, זו ביאה שני' .

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ח

נס בכמות או נס באיכות

זה פשוט דלא עביד קוב"ה נס בלא צורך, כי השי"ת רוצה בקיום הטבע, א"כ כשיש בנס צורך לעשות ליראיו, אז למעוטי בניסא עדיף. והנה יש מיעוט בכמות ומיעוט באיכות, ובזה פליגי מהו ראוי יותר למעט, איכות הנס אע"פ שעי"ז יתגדל בכמות, או כמות הנס אע"פ שעי"ז יתגדל באיכות. והנה החזרת החומץ ליין היא נס גדול באיכותו, שאינו בסדר הטבע כלל. אבל הוא קטן בכמות, שאינו מתפשט כ"א על אלה הת' דני חמרא של הצדיק. אבל באייקור חלא וקם בדמי חמרא, הוא נס קטן באיכות, שהולך ע"פ דרכי הטבע, אבל הוא גדול בכמות שהרי הוא צריך להתפשט על הרבה ענינים, עד שיגיע שיתייקר החלא בדמי חמרא, וס"ל לא"ד דיותר טוב למעט איכות הנס אע"פ שמתגדל בכמותו.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ד

בכל מחקר יש שם ההצעות איך שבאים אל התכלית המבוקשת, והמבוקש בעצמו. ועיקר הכל מה שהוא ראוי לקבל הוא רק התכלית המבוקשת ולא ההצעות. ע"כ כל החכמות הנה רק הצעות לתכלית האמיתית המושגת מהן, שהיא יראת שמים. ע"כ מי שיש בידו המסקנא, אע"פ שאינו עשיר כ"כ בהצעות, מ"מ דבריו נשמעים. שבטבע הנפשות יש סגולה להיות נכנעים למי שעלתה בידו התכלית המושקפת מכל המחקרים. וזהו פי' "סוף דבר הכל נשמע", שהמסקנא היא העיקר, והיא "את האלקים ירא", ע"כ דבריו נשמעים.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״א

נראה שהוסיף על דברי רבי יוחנן הקודמים, שאמר יותר מכמה מלקיות, דיש שני ענינים בחינוך המוסרי: יש חינוך תמידי להרגיל את האדם במעשים טובים ובמדות טובות, ויש חינוך פתאומי, מקרי, בשעה שמזדמן שסר מדרך הישר ונחוץ להוכיחו. והנה רבי יוחנן אמר יותר מכמה מלקיות, הכונה שהוא טוב להשתדל שתהי' ההדרכה המוסרית באה במחונך מצד שכלו והכרתו בתמידות יותר מאלו נכהו ועי"ז נחנכהו לסור מרע בכלל וללכת בדרך טובים. ור"ל אמר יותר ממאה מלקיות, הכונה אפי' בשעת החינוך המקרי, כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקיות, האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך גם ע"ז יפה המרדות השכלית, כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב אותם שכבר העוו דרכם, רק החובה להעלותם במעלת נבונים, שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ה

נראה דפליגי על מרכז השלמות האנושית אם הוא השכל, כדעת הרמב"ם שיחס הכל אל הידיעה, או המוסר והעבודה כדעת חובת הלבבות. דלריב"ק פסגת האושר היא ההשכלה בידיעת האלהות, ע"כ נחשב לקיצור וחסרון מיעוט הרצון לדרוש במופלא, למשה רבינו ע"ה. ורשב"נ ס"ל כי התכלית של כל הידיעות היא ההנהגה המוסרית הנובעת משלמות הידיעה. ע"כ מיעוט הידיעה בשעה שהיא מרבה תוכן ההרחבה של ההנהגה המוסרית ראוי' לעולם להדרש לשבח, ע"כ בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ב

יש כאן הערה פרטית וכללית. הפרטית היא שכל אדם אף שיש לו מתנגדים חיצונים אויבי נפשו ומבקשי רעתו, והכוחות הטבעיים הכלליים, מזגי האוירים ושינויי הזמנים, בכל זאת אינם רבים כ"כ לענין שיכולים לפגע באדם ותקשה השמירה מהם כמו המתנגד הפנימי, היינו יצרו של אדם ותאותיו הרעות שהמה משחיתים את גופו ונפשו תמיד, ומהם צריך שמירה יתירה מפני קורבתם אל האדם, כד' חוה"ל "וכל אדם אויבו בין צלעיו". והכללית, בכלל ישראל, שיותר ממה שהרעו לנו אויבינו החיצונים, הרעו לנו אותן תרבויות רעות, הערב רב, והבאים מכחם בכל דור ודור, והם עם מיעוטם נגד המון לאומים, הם רבים באיכות מפני יכולתם לפגע ביותר, להטיל שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים, ע"י שחיתות של דעות רעות ומדות רעות. ע"כ הבטיחנו ית' "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך", ואח"כ "יקרא לך עיר הצדק" .

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ט

עדיפות השפעת התפילה על האדם באופן מסויים אך מעשי לאורך זמן, על פני השפעה גדולה אך זמנית על ריגשות הקודש שלו

כשנבא לדון אימתי ראוי להתפלל תפילה קצרה על התפילה שתהי' לרצון, אם לפני התפילה או לאחרי', אז יש לנו פנים לכל אחד משני הצדדים. יש יתרון להתפלל תפילה זו לפני התפילה, כי היא תעורר לב האדם שתהי' תפילתו בכונה רצוי', וזוהי שלמות גדולה, לבד התועלת הנמשכת מהתקבלות התפילה למלא הבקשה. אבל לעומת זה יש יתרון במה שיאמר אח"כ אחר התפילה, כי ראוי לשום אל לב, כי תכלית התפילה היא שתוסיף תת פרי' בהנהגת האדם, שיהיו טובות וכשרות ג"כ אחר תפילתו, מעין של התרוממות נפשו בתפילתו. וכדברי החבר בכוזרי, שמאור התפילה יגיה הנפש וימשך עד עת תפילה אחרת, שתלך הלך והתקדר מעט עד אשר תחדש אורה בתפילה האחרת. א"כ ראוי להתפלל אחר התפילה שיהיו לרצון הדברים והגיון הלב, שבכלל זה הרצון הוא שיפעלו פעולתם יפה על הנפש גם באותן השעות שהוא נפרד מהתפילה. ע"כ יאתה ביותר לומר תפילה זו בהיותו מוכן להפטר מתוך תפילתו ולצאת לעסקיו הנפרדים מרעיוני קודש. אמנם אין לכחד כי יש אפשרות, שתפעל התפילה לשעתה על האדם רגשי קודש גבוהים כאלה, שאי אפשר לו להתאימם עם הנהגתו. א"כ היה ראוי להתפלל על הרגשות הללו שיהיו מקובלים לשעתם, דהיינו לפני התפילה יתפלל שיתרומם בתפילתו למעלה רמה. ע"כ למדנו מדאמרה דוד לבתר שמ"ע פרשיות, שיותר יש תועלת בהתרוממות התפילה הקרובה למדותיו המעשיות שהן יכולות להתקיים בפועל. וזה יותר עקרי בתכלית התפילה מההרגשות היותר נעלות, שאינן כ"א לשעתן אע"פ שגם הנה טובות ונחמדות הנה. וע"כ הי' דוד נעים זמירות ישראל, הוא הגבר הוקם על, דהיינו שיש לו קיימא בעלייתו ברגשותיו הנעלים. כי הי' משתדל שיהיו מעשיו דומים לרגשותיו הגבוהים בעת תפילתו תפילת ישרים, וממנו נלמד עקר תועלת הבאה מהשתפכות הנפש לפני קונה בתפילתה, שהיא הדרך הקרובה אל ההנהגה התמידית בחיים, וממילא ילמד האדם לקדש את החיים, עד שיהיו קרובים לרגשי הקודש המושכלים בשעות הקדושות של התפילה.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

ע"כ בנין הקיר, לצורך שלמות נשגבה של מקום מנוחה להנביא, לעסוק בשלמותו העליונה, ישובו של עולם כזה הבא לתכלית מעולה, בהיותו מתרחב ומתפשט לא יהיה נשלם כ"א עם אמונת התחייה, ע"כ גם התחלתו והחלק הקטן ממנו יש לו יחש לתחה"מ.

ברכות פרק ב׳ פסקה ג׳

כפי ערך איכות החיים, כך יש ערך לכמותם

אריכות החיים נאותה למי ששם לו בחייו מטרה נשגבה, שכל שיתרבה ערך האמצעיים שמגיעים אותו אל מטרתו יגדל ערך מטרתו. ע"כ צריך שיחי' חיים ארוכים כדי שיוכל להרבות בהצעות המגיעות אל התכלית. מה שא"כ מי שאין לו בחייו מטרה, א"כ כל רגע בחייו בודד הוא, ומאחר שהם עוברים, אין הבדל בין רב למעט ואורך או קוצר. והנה פרי האריכות באחד, הוא למען השרש בנפשו, כי מתוך שהשי"ת הוא אחד, שולט בעולמו ביחודו, וכל מה שברא ברא רק לתכלית נשגבה ומיוחדה, ואנו צריכים ללכת בדרכיו, לשום כל חיינו מטרה לתכלית מרוממת, מאריכים לו ימיו ושנותיו, למען יוכל להגדיל פעלים למטרת התכלית המקודשת, שכל שירבה בהצעות תגדל תפארת התכלית.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ב

הציור דבמה, הוא שאע"פ שמצד עצמה הי' הדבר טוב, אבל ראוי להאסר מפני היותו מפסיד לדבר יותר נשגב וטוב, דהיינו השלום שיבנה ע"פ ההכרה של דעת את ד'....

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ו

אהבת השי"ת ויראתו באות כל אחת מהכרה בפני עצמה. כי בדרכיו ית' העליונים, ישנם דרכים כאלה שאפשר לאדם להדמות קצת אליהם, כמו "מה הוא רחום כו' ". וכשישים האדם לבבו להדמות לדרכי השם ית', אז ע"י ההדמות תולד האהבה, וכפי רוב הדמיון יהי' רוב האהבה.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ט

לא נשארת שום טענה שיאמר אדם שהוא נעלה על חבירו עד שיביט עליו מגבוה ולא יחשבהו, כ"א מה שיחשב השלם ביותר במעשים ובחכמה שהוא טוב בעיני ד' ממנו, מפני שבכלל הוא מרבה וחבירו ממעט, אבל ג"ז הבל, שעיקר השלימות של מציאות חן בעיני ד', תלוי רק בשלימות הלב וטהרתו, וזה אין כל אדם יכול לדעת מטמוניות של חבירו. שיש שלפי ערכו וחכמתו ומצבו, לבבו טוב מאד לפני ד', כיון שאין ביכולתו להשיג יותר, והשלם ביותר אינו יוצא יד"ח. עכ"פ כיון שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמים, עיקר תלוי בחילוק השלימות של כוונת הלב וזה נעלם מכל אדם. ע"כ ראוי לכל אדם, אפי' הגדול בחכמה ובכבוד, שיחשוב כל אדם שהם בני מעלתו ושוים לו לענין לכבדם ולאהבם באמת.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״א

כיצד לנהוג כשכבוד שמים מתמעט קצת למען הגדלת כבוד צדיקים. השפעות זמניות לעומת השפעות נצחיות. תיקון הדור והדורות. לחיסרון רוחני עלולה להיות השפעה לדורות, יותר מהרבה השפעות טובות בטווח הקצר. ערכו של הצדיק באיכות גובר על ערך ההמון בכמות

יסוד כבוד שמים באמת, הוא שע"י כבוד שמים נעשים כל דרכי היושר מכוונים בעולם, ובהבטל כבוד שמים חלילה אפי' במקצת, נתמוטט יסוד הצדק והמוסר בכלל, ואז ילכו בנ"א בחשכה. וזהו עיקר הקפידא בכבוד שמים, כי אין הקב"ה צריך לכבודינו, אלא שכבודו ית' הוא מצד עצמו יסוד ההשלמה התכליתית לכל נוצר. ע"כ אם יזדמן שבדבר שיהי' נדמה לעין איזו הגסת דעת כלפי מעלה, ומזה יהי' חלילה נדמה כממעט כבוד שמים, אבל אם בדבר זה עצמו יתרבה כבוד צדיקים, י"ל שאשיות המוסר יתכוננו עי"ז ביושר. כי בראות העם עד כמה גדול כבוד צדיקים, עד שמתחטא לפני המקום ועושה לו רצונו, יאבו הכל להתאמץ כפי כחם ללכת בדרכיהם הטובים, וזאת היתה סברת חוני. א"כ זהו עצמו גדולת כבוד שמים, כיון שמזה תולד שלימות המדות וההנהגה הטובה. אמנם כל זה הוא רק אם נביט על התוצאות של שעה, שלפי ראות העין של הדור בכבוד הצדיק, ישתוקקו יותר אל הטוב והצדק. אבל לכשנשא עין למרחוק, נדע כי רק כבוד שמים הוא המכון והבסיס של כל ארחות הצדק והמשרים, הוא ית' הוא צדיקו של עולם. ובהתרבות כבוד שמים דור לדור יספר כבודו וילכו לפי יכלתם בארחות ד' חסד ואמת, ככתוב "והלכת בדרכיו". אבל במיעוט חלילה בכבוד שמים, ההרגש של המיעוט נשאר בלב ומתנחל ג"כ לדורות. והערת הצדיק בצדקתו עוברת היא, וכשם שבו"ד עובר כך תלמודו עובר (ראה ילקו"ש משלי כג ב). והנה תפילה נקראת חיי שעה, ע"כ גדולי הדורות שהתחסדו עם קונם ואחזו ביותר בעבודת התפילה, שמו אל לבם לתקן תמיד מצב הרוחני ההוה של כלל ישראל. מפני שכל הוה בדורו, אם ימצאו מתקנים, יולד העתיד היקר מאד. ותורה נקראת חיי עולם, ע"כ גדולי הדור ששמו עיקר מגמתם התורה, העמיקו לחקור על כל דבר לפי המצב שיוכלו לפעול בעתיד. ע"כ חוני המעגל, שעם היותו גדול בתורה, היתה פעולתו הכללית יותר בתפילה, ועינו ולבו הי' לתקן מעשיהם של ישראל בהוה, היתה שיטתו ברורה, שזהו עצמו כבוד שמים האמיתי, שיסודו הוא תיקון ההנהגה והיות בנ"א מתקרבים אל הטוב האלהי ללכת בדרכיו, ברבות כבוד צדיקים, אף אם בא ע"י הגסת דעה כלפי שמים לפי הציור החיצוני. כי באמת כל מגמתו איננה כ"א ריבוי כבודו ית', דהיינו תיקון מעשי בריותיו, ככתוב "יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו". אמנם שמעון בן שטח דאג לטובת דורות העתידים להיות, שבהיות חלילה שם שמים מתחלל אפי' במקצת, בפרט ע"י פאר הדור ועטרת ישראל צדיקו של עולם בדורו, שעושה רושם גדול וקיים לדורות, ההיזק הזה גדול יותר מהתיקון של הדור בהוה. אלא שמפני שהוא כשהוא לעצמו חש בודאי בכל דבריו אם שהיו נראין להגסת דעת, מ"מ הוא חש בהם יראת ד' ופחד כראוי לצדיק נשגב שכמותו. ואצלו ודאי היתה עבודה תמה ושלימה, אע"פ שלפי הדור הי' חשוב קצת כהגסת דעת חלילה, עליו הכתוב אומר "ישמח אביך ואמך" שערכו באיכות גדול מאד, יותר מערך המון רב בכמות. ע"כ אין להשקיף על ערך הרושם של הדור, כ"א על ערך העבודה והשלימות שהיה בזה מצדו. ומצדו ודאי היה הדבר בתכלית השלימות, ועוצם רגש כבוד שמים, מה שלא נוכל אנחנו לצייר.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה

ערך המעלות הרוחניות אינו יכול להספר במספר

...ואמר, בקרעו בקנאתו לד' הכרבלתא, שחשב שאשה ישראל[ית] פרצה גדרות המוסר, מתון מתון ד' מאה זוזי שויא, כאומר הנה הזדמן איזה מכשול מהשלטת כח המדמה אפילו בהשלמתו וטהרתו על הכח השכלי המלא חשבונות קרים. אבל היתרון שהי' במתינות, הוא מוגבל, ונערך רק ד' מאה זוזי שויין. אבל המגרעות הבאות לרגלי קרירות הלב, וחיפוש חשבון בשכל אנושי לכל דבר שהוא טוב נשגב, אינו נערך כלל באומד, כי גדול הוא מאד. ולעומת זה המעלות והיתרונות הבאים מהעבודה התמה, והמוסריות הנעלה היוצאת מהשלטת הציורים הקדושים בלב בכל עוזם, לא נתנה להספר במספר, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" .

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ג

וכיון שהדבר הוא תכלית לעצמו אין לחוש אם יהי' לזמן ארוך או קצר, כי מעט יתרון הוא שוה הרבה.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ח

הורו בזה גודל התועלת שיש בריבוי התלמידים, ושיש אופנים שלימוד התורה מועיל לכל ואין לחוש לערך מדות האומר והלומד. דהנה ההבדל בין דיין לעד, דבעד קיי"ל האוהב והשונא מעיד מפני שלא נחשדו ישראל על כך לשקר מפני אהבה או שנאה. אבל לדון פסול מפני שהשכל נוטה לפי הרצון, באין מבין כי גרמת הרצון הי' להטותו. כן בד"ת ישנם חלקי תורה שהאדם נדמה לדיין בערכם, והיינו תולדות חדשות בהלכות וספיקות, שבהן באמת צריך שיהי' מזוקק במדותיו ותכונותיו, כי אם אין תוכו זקוק ונקי ימשך לחק לו חידושי הלכות ע"פ סברות מטעות הנמשכות מטבעו המקולקל. אמנם לא מפני זה ננעל דלתי ביהמ"ד בפני תלמידים רבים טרם ידענו טהרת מדותיהם, שהרי יש חלק גדול מן התורה שהאדם נחשב כעד לערכם, והם ההלכות הקצובות והמוסרים המפורשים, שבהם גם מי שלא זקק מדותיו לא יוכל להכשל ולא להכשיל. ע"כ להורות על התכלית היוצאת מהנהגה זאת של סילוק שומר הפתח, עדיות בו ביום נשנית. ובאמת קבלו ג"כ עדות מפי אנשים שלא היו רמי מעלה, כב' גרדיים משער האשפות שהכריעו בעדותן את כל חכמי ישראל.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ז

ביאר להם שעיקר השלימות הוא תלוי בחוזק הקנינים הרוחניים, לא בגודל ציוריהם. כי אף אם תגדל ההרגשה בציורים רבים בגדולת השי"ת ודרכי השלימות, מ"מ כ"ז שלא יהיו קבועים יפה בנפש כאותו החוזק שהדברים החושיים נקבעים לא יגיע אל השלימות ולגבול החוזק הראוי, עד שיהיו ההשלמות הבאות מצד ההשקפות השכליות חזקות כאותן השלמיות החושיות, צריך הכנה רבה ועצומה, ולזאת יתפלל כל חסיד. ואמר ראי' נסיונית שאין חסרון ההשתלמות בא מצד חסרון ידיעה בכמותה והרחבתה כ"א מצד חסרון חזקה והשרשתה בנפש, שהרי אדם עובר עבירה ומכיר בה שהיא גנות, ואומר שלא יראני אדם, ואם יראהו אדם יפרוש. ולא תפעול עליו יראת ד' ובושתו, עם כל הודאתו וידיעתו בידיעת השם ית' וחובת הבושה והיראה, אלא מפני שאין קנין השלימות של יראת ד' חזק בנפשו. ע"כ יותר משצריך ברכה להצליח בהרחבת המושגים המביאים אל השלימות וריבוי עניניהם, צריך ברכה שיהיו עניניהם מוטבעים וחזקים מחוברים עם החיים ומיושבים בלב ושכל הבריא.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ח

הכונה הפרטית היא ודאי מדברים המעכבים את התפילה, דהיינו כונת פירוש המלות והענינים. אמנם הכונה לשמים, שהיא יתרון, כי כונה לשמים כללית כבר נמצאת ג"כ בכונה הפרטית בעצם הענינים, אבל להגדיל כח הכונה הכללית הוא נחוץ ביותר רק כשהאדם מתיחד בשלימותו לעצמו, אבל בהיותו כלול עם הציבור ראוי לו שישתף דעותיו לפי ערך הציבור. ובאשר אי אפשר לכלל הציבור להשיג עומק הציורים של איש אלקים קדוש כרע"ק, ע"כ הי' מקצר ועולה והסתפק בהכונה הפרטית כמעט. ובאמת השיתוף עם הציבור בעצמו הוא דבר רם ונעלה עד מאד, שמכריע את שלימותו הגדולה הפרטית של היחיד. והנה מצד כונת המלות, אינה ניכרת התעלות האדם במעלת שלימותו מכל תפילה, אע"פ שבהכרח האדם מתקרב אל השלימות מכל דבר טוב אפילו הקטן שבהם, וק"ו מכל תפילה שהיא עומדת ברומו של עולם. אבל זו ההתעלות דומה היא להתעלות הגידול ותוספת הכח בימי העלי', שמתכנסת מכל פעולה מועילה לגדל ולחזק את הגוף ואינה ניכרת. אבל הכונה הכוללת שבה נמצאו הררי עד של חכמת לב והשגות גדולות וקדושות, בה יוכל האדם להתעלות באופן מורגש מאד. ומובן שההתעלות שהיא מוסיפה לתן לאדם הכרה יותר גדולה, מגדולתו של אדון כל המעשים יתברך שמו, כל מה שתוסיף ידיעת האדם יוסיף הכנעה לפני רוממותו. ע"כ כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אז הי' צריך להתחקות לערך שלימותו הפרטית, אז הי' ממלא נפשו דעת לפי עוצם הכרתו והי' מתעלה ממעלה למעלה, ועיד"ז הי' יוצא אל הפועל ג"כ במצב גופו שלא הי' אפשר לו העמידה במקום אחד. וכ"כ למה, מפני כריעות והשתחויות המורות על יתרון הכרה ברוממות השם יתעלה, שהיתה מתוספת בו בכל עת בעמדו בתפילתו הפרטית. ועם כל רוממות השגתו הפרטית, גדול הוא ערך השיתוף עם הציבור, עד שכדאי להיות מקצר ועולה מפני טורח ציבור.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

איכות וכמות בבניין המידות (ויש לשים לב לביטוי "המידות הראשיות", יתכן שבמידות אחרות החשבון יהיה שונה)

ואמנם המדות הראשיות כאשר יתבודדו בהתגברותן באנשים מיוחדים, יגדל רשומן בנפש יותר מאלו יקבצו כולן באחד, שאז אע"פ שתשתכלל השלימות יותר באדם אחד שהשלים נפשו עם כלל המדות הטובות, אבל בהכרח חוזק הרושם יחלש מפני שכל אחת פועלת רושם על הנפש ומחלשת את זולתה...ואף שלגבי ערך מנהיג יותר טוב הוא השתכללות כל חמדת המדות, אבל אצל אבות להוריש לבנים, לבנות גוי איתן מצויין בצדקת מדותיו ותכונותיו הנעלות, יש יתרון להתיחדות המדות מפני חוזק הרושם שבא מצד ההתיחדות...ואם הקנין העמוק של שלשת האבות אינו מספיק למורשה מובטחת, איכה יספיק הקנין שכבר נתאחד בשכלול שאף שהוא נעלה מצד שלימות ההנהגה, אבל כ"א מהמדות ע"כ הוחלשה מעט מעומק הרגשתה, וכשתתפשט בהמון עם רב לא תבא מצד ההשתכללות שזה בא רק מצד הבחירה והכשרון היחידי, כ"א תבא מצד עומק הרושם והתאחדותו בטבע הנפש ואיך יכול לעמוד לפ"ז בהיות הכסא של רגל אחד.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ח

ע"כ המאריך ומעיין בא לידי כאב לב, אבל המאריך להוציא מן הכח אל הפועל את טבע הטהור של הנפש וגעגועיה אל הדבר הנשגב, שרק קרבת אלהים תמלא צמאונה לכל צדדי ההרגש, שהוא גדול ונשגב ונהדר עד אין חקר, זהו מאריך ואינו מעיין שתפילה כזאת אינה חוזרת ריקם. ובכללה ג"כ המכין השכל בהוספת חכמה לפני שעת התפילה שכפי גודל מדת החכמה כן יקר יותר מדת ההרגש באיכות נשגבה, כאריכות של משרע"ה שהיתה מחוברת לשכל המוקדם בעת שימושו, שהרי עקר העסק הי' בתורה, כדמשמע מדברי חז"ל, אלא שהיתה ג"כ בתור הכנה נשגבה לתפילה כפי ערך מעלתו הנשגבה.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״א

ומזה נבין כי העושה מצוה שבין אדם לחבירו כצדקה וכיו"ב ובדרך עסקו בה הוא פורץ גדרי התורה המוסר והצניעות, צדקתו תחשב לחטאה, שהרי הצדקה היא מעשה פרטי, ונפילת המוסר תוכל לגרום רעות רבות ולמנע מצדקות רבות, שטובת הצדקה של שעה תוכל להתבטל בהם בהרבה ערכי ביטול. וטוב מעט ביראת ד', שהיא טהורה עומדת לעד.