הדרכה

הקדמת עין איה עמוד ט״ז

והכנת הגלות החלה כמו בערך הכתב גם בערך דרכי התורה, בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתידה, באו הסייגים התקנות והגזירות, שהם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לד' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך". אלא שאם תחילת הוייתן של התקנות והגזירות היתה מפני הכרח הגלות ושמירת האומה לבל תטבע בים התלאות הנוראות שהיו עתידות לבוא עליה, הנה כל השלמה ושכלול אנושי בא מראש ע"י ההכרח, גם חיי החברה וכל התיקונים המדיניים באים ע"י חוזק יד ההכרח. אמנם אחר שההכרח מוציאם לאור, אז יכיר האדם כמה מאושר הוא ע"י שקנה לו קנינים טובים ונעלים כאלה, ולא יעזבם, לא רק מפני ההכרח, כ"א מפני הטוב והנועם שמוצא בחיים המשוכללים. כן הוא תוכן ההכרה הכוללת את האומה בכללה, בדבר תורה שבע"פ וגזירת ותקנת תכמים להגדיל תורה ולהאדירה. הסבה שחוללה את ההרחבה הזאת היתה צורך שמירת התורה, בשטף ים זועף של הגלות העתידה. אבל כשכבר הורגלה האומה בדרכי קודש הנפלאים ההם, במעשים טהורים וקדושים ומנהגים טובים שנתוספו לה ע"י תקנות חכמי המסורה באי בסוד ד ', כבר התפשט עליהם כח האהבה הנצחת עד שקבעו להם מקום מבוצר באומה לעד לעולם. כי בהכרה פנימית תדע עד כמה מועילות לה אלה ההדרכות המתוקנות והקדושות, להעלותה למרומי האושר של המוסר האמיתי וקרבת ד', שהוא כל חיי רוחה וששון ישעה וחפצה.

הקדמת עין איה עמוד י״ז

הדרכה איך לגדול בתורה בכלל, ובלימוד האמונה והמוסר בפרט

והנה שרשי אגדות חז"ל המה פתוחים על חלק המוסרי שבתורה, על החלק של האמונות והדעות וכל המושגים הרוחניים. חלק הלימוד הזה היה צריך חיזוק בכל דור ודור, עוד יותר מחלק הלימוד של חלק התורה המעשית. וכל גדולי הדורות מעולם העירו את לב חכמי ישראל העוסקים בתורה, לשום לב אל חלק הרוחני שבתורה, אל חכמת המוסר, הדיעות וחובות הלבבות שבה, שבכללה היא אצורה באוצר חיים של דברי חז"ל באגדות, אשר להרחיב דבריהם הטהורים ולהתיר מסגרותיהם בדרך הפירוש וביותר בדרך הביאור, צריך עבודה גדולה ומתמדת. העבודה שתהיה קולעת אל המטרה שעליה נבנו יסודי האגדות, לא תוכל לצאת אל הפועל כ"א (כשתבא) [כשתהי'] עבודת האגדה ג"כ נעבדת אצלנו, כאותו הערך עצמו שנעבדה ושתעבד ההלכה בחסדי השם ית' אשר הבטיחנו שלא תשכח תורה מפי זרענו. כשלא יהיו עניני הדרוש והאגדות נמסרים רק לבעלי דעה קלושה להיות לעסק בהם, כ"א גם אליהם יקבצו לעדרים רועי ישראל הגבורים, להגדיל גם את תורת האגדה ולהאדירה, להרחיב תורת המוסר וחובת הלב לכל מקצעותיה, ע"י בינה במקרא במקורו ובאגדות חז"ל בעומק הגיון. "לגרס אינש והדר לסבר" הוא כלל גדול לנו בכל הלימודים, ומי שהחזיק בו במקצע ההלכה גדל ויהי לברכה. וכן הדבר נחוץ להיות ג"כ בחלק האגדה, באמונות ודיעות, לא נוכל בשום אופן לקוות שיצמחו לנו ספרים טובים חדשים בעניני עומקי ההגדה והמוסר, כל זמן שכל ספרי המוסר, הדיעות וחובות הלב, אשר נכתבו בנו מידי גדולי וחסידי דורות רבים, המה מונחים בקרן זוית.

הקדמת עין איה עמוד כ״ג

הגלות והפיזור הנורא, אבדן המרכז ומיעוט היועצים והשופטים המורים הטהורים המאירים את דרך ד' לפנינו, "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה", הוא שגרם לנו שנתקיימה בנו המארה של "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור (עמ' כד - ) באפלה".

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ד

הכוחות שבאדם, הטובים והרעים, תכליתם להשתמש בהם בדרך הטובה, ע"כ כוחות הרעים שמצד היצה"ר אין זה עצה טובה להחלישם ולמעטם, כי לפעמים יהיו נצרכים לתכלית טובה ולא יוכל להנות מטובם. ע"כ הטוב שבהדרכות הוא שיהיו הכוחות כולם במילואם וטובם, רק שהכוחות הטובים יהיו השליטים בנפש והרעים יהיו כפופים תחת ידם. כי באמת גם הרעים טובים המה, בשמרם את גבולם. והנה מצד טבע האדם הכוחות הרעים המה נעורים ומוכנים לפעולה יותר מהכוחות הטובים. ע"כ ירגיז אדם יצה"ט לעורר הכוחות הטובים שיהיו מוכנים לפעולה ושליטים על הכוחות הרעים....

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ה

יסוד האמונה, שההשגחה העליונה גדולה מאד על כל הדברים שהם מתיחסים להשלמת הכח המוסרי שבאדם, ולהדריכו בדרך ישרה ונעלה. והנה כאשר אל שלמות השכלית צריך האדם מאד שיהי' גם כח המדמה שלו שלם ונבר, ע"כ השגחת השי"ת גדולה ג"כ על כל הדברים שגורמים להיות משלימים את הכח המדמה שבאדם, באופן שיעזרהו אל המעשים הטובים ומדות הטובות.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ז

לרשעים אין הכרה במהותו של העולם, ושעיקרו הוא ההדרכה המוסרית

ומקושר יפה עם תחילת הפסוק "סביב רשעים יתהלכון" עפ"י מה שכתבתי לעיל. וביותר מובן תיבת "סביב", ע"פ ד' האר"י ז"ל בחילוק שבין הנהגה דיושר לעגולים, וע"פ [מה] שביארו בו המקובלים, דהעגולים רומזים להנהגת המציאות כמו שהיא בטבעה, ע"ד אין מרובע בבריות. והיושר, ההנהגה שע"פ ההדרכה המוסרית שהיא התכלית של המציאות. ע"כ הרשעים הם מהלכים סביב, אין להם הכרה כ"א בעגולים, בסדר הטבעי, ולא ישכילו שהתכלית העקרית היא היושר, ע"כ "כרום זלות", מזלזלים בתפילה, כי לא יוכלו להבין עוצם ערכה ואמתתה.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״א

והנה רבי יוחנן אמר יותר מכמה מלקיות, הכונה שהוא טוב להשתדל שתהי' ההדרכה המוסרית באה במחונך מצד שכלו והכרתו בתמידות יותר מאלו נכהו ועי"ז נחנכהו לסור מרע בכלל וללכת בדרך טובים.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ב

מטרת בקשת משה רבנו שהשכינה תשרה על עם ישראל ולא על אומות העולם

אין בקשה זו משום צרות עין חלילה, אבל טובת מין האנושי. כי הנה הדרכת ישראל ע"פ התורה ומצותי' היא הדרכה נפלאה שהרבה זמנים צריך המין האנושי להתקדם עד שיהי' ראוי לה. כי התכנית המוסרית של תורתנו הקדושה היא גבוהה מאד, ע"כ לסוף הימים, כשתמלא הארץ דעה את ד', ישובו הכל לשאוב מבארן של ישראל. אמנם אפשר הי' שתחול השפעה אלקית על איזו אומה להדריכה לפי מצבה, אבל אז יאבד העולם מרכזו ולא יהי' כח המושך אל פסגת השלמות האנושית האצורה בתורת ישראל. ע"כ בקש שלא תשרה שכינה כ"א על ישראל, כדי שיהי' רק עם ישראל מרכז של שלמות העולם, ויגרום דבר זה שתי טובות: האחת שיתרכז העולם כולו במרכז אחד המביא לידי שלום ואחדות המין האנושי באהבה, והשני' כי יזכו הכל למעלת ההצלחה הגבוהה שהיא נתונה באוצר תורת חיים של ישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״א

אריכות החיים בכלל באה מב' סיבות: מסידור החיים המוסריים במדות טובות ובלתי שיטוף אחר תאות ומותרות, שבא רק ע"י השפעה טובה של מוסר ויראת ד'. נוסף לזה כוחות הנפשיים, כשהם מתגדלים ע"פ רוב מאריכים ימי החיים. ע"כ תמה ואמר: אריכות ימים לישראל נאותה רק בא"י, שקדושת הארץ והחלק המוסרי הגדול הרצוף בה לעם ד', מרומם את רוחם ומחזק את כוחותיהם הנפשיים, וגורם ג"כ להדריכם בדרך ישרה בחיים המוסריים ומדות טובות. אבל בחו"ל, שהארץ גורמת טירוף הדעת ובלבול המדות, איך יתחזקו הכוחות הנפשיים ואיך יתיישרו המדות להיות מעריכות חיים מוסריים טובים המאריכים ימים. אך כדא"ל מקדמי ומחשכי בבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כי רוממות הנפש והשפעת מדות טובות, ושפע חיים מוסריים נאים באים אל הלב ע"י היותו מדי יום בבית ד', משתתף עם הציבור בחייהם המוסריים, והיינו דאהני להו להיות להם למקדש מעט בארצות פזוריהם.

ברכות פרק א׳ פסקה ק׳

היתרון והחיסרון בסמיכות התלמיד לרב ובריחוק ממנו. תלמיד שאינו כפוף לרבו, עליו למצוא דרך ליצור את הכפיפות

להועיל לאדם בהישרת דרכיו צריכים שני דברים שהם כמעט מתנגדים זה לזה בטבע האדם: האחד, הוא הידיעה בכל פרטי הליכותיו, וע"ז מועיל מאד כשיש לו רב סמוך לו לשאול לו כל ספק וללכת ע"פ דרכו בכל ענין. אבל לזה מועיל מאד שירגיש בלבבו הכבוד וההדר היאות להרגיש על איש המעלה, וזו היא בכלל חובת כבוד התורה וכבוד ת"ח. אמנם להרגשת הכבוד טובה מאד העדר התדירות, כדברי הרמב"ם במו"נ על איסורי טומאה המונעים מלבא לביהמ"ק, שהוא כדי להכניס הגדולה והכבוד בלב. וכ"כ הרס"ג בס' האמונות והדעות על מניעת התפילה בטומאה לתקנת עזרא, כדי שתכבד בעיניו התפילה בהיותה מנועה ימים. ע"כ בדכייף לי', אע"פ שיפול בטבע קצת מציור הכבוד ע"י התמידות, עולה יתרון הידיעה הפרטית שיועילהו בכל דרכיו, ובדלא כייף לי', עליו להשתדל להסיר הסיבה למה אינו כייף, והוא מפני שנחלשה אצלו הרגשת ציור הכבוד והרוממות. ע"כ לא ידור במקום רבו, כדי שראיית הפרקים הבלתי תכופים תהיינה ביראת הכבוד כראוי, ויפעלו עליו דבריו התועלת הרצויה.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ז

אבל באמת היתה הכונה שתהי' הדרכת ישראל ע"פ זה הדרך שיהי' השי"ת עמהם גם בגלויות העתידות, ולא שיאמר להם דבר זה בגלוי, כ"א אהי' שלחני אליכם. והיחש הגלוי יהי' לכל התורה כולה ומצותי' ג"כ לפי מצב של גאולה תמידית בארצם, אלא שכוללת בתוכה ג"כ ההנהגה הדרושה לזמני הגלות....

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ה

והנה הדבר העקרי המשלים את כל בני האדם כולם הוא אורה של תורה והופעת רוח הקודש שעל הנביאים וכותבי כתבי הקודש, שעמדו ועומדים לנס עמים להועילם בדעת יראת ד' ויסודי המוסר בחוקי הצדק והמשרים, איך יתכן שיעזבו אלו התועליות הנשגבות למקרה, אפילו בחלק קטן שבהם המועיל להשלמתינו, א"כ מכל דבר מהן שנוכל לשאוב ידיעות משלימות ישרות המדריכות אותנו בדרכי חיים הכל נעשה בסדר החכמה האלהית, שמכחה נשארו לנו אלה המאורות.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ט

חזקיהו המלך ניסה לחנך את בניו למרות שראה ברוח הקודש שיצאו בהמשך לתרבות רעה, והפסיק לחנכם ונקט בדרך של שב ואל תעשה רק כשראה שהחינוך הזה לא מועיל להם, ואף מקלקל אותם

בהיותו דואג על התכונות הפנימיות שלו, שבבאן אל בניו יהפכו להרע, כאשר הכיר ברוה"ק. והנה הרשעה תוכל להיות, או בהפלגה לדרוש רק דאגת ההוה לבדה באופן שפל ומגונה, או לבקש הקיום וההעמדה הרוחנית הנצחית לאומה באופן רע ונלוז. ע"כ אמר, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך דנפקי בנין דמעלי, שאולי מוכן לפעול בצאתו לפועל להרע, הוא רק הכח הנפשי הדואג בהוה. אבל בהתקבץ עמדו ג"כ הכח הדואג לנצחיות, יוטב ענינו, עד שיהי' אפשר שיהיו להבנים בקיבוצם תכונות טובות ראויות למלוכה בצדק. אמנם פעלו שני הכוחות על הבנים. נפק מני' מנשה ורבשקה. בהיות הבנים בעלי תכונות רעות כ"א לפי ענינו המיוחד לו, השתדל הרבה להכשירם ללמדם תורה ומוסר ודרך תבונות בכל עז. כדחז"ל במ"א "וכי חזקי' לכל העולם כולו למד תורה ולמנשה בנו לא למד", וזה יובן בארכבינהו אכתפי' לבי מדרשא. אבל תכונותיהם הרעות התגברו למעלה מכל תועלת של לימוד והדרכה...חבטינהו אארעא, בהיותו רואה שהדרכתו להם הוא ללא תועלת, ובהוסיפם דעת יוסיפו רעה והשחתה, הניחם על טבעם להתנהג כבחירתם....

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ה

דרכי השלמות נחלקות לשלמות עצמו והשלמת זולתו. והנה השלם הצדיק המעולה, יש להסתפק אם הטוב לפניו שיתגבר בשלמות עצמו ומאילי' תמשך השלמות לזולתו ע"י יחידים הקרובים אליו ביותר, או שראוי לותר על שלמות עצמו, להשלים את זולתו. והנה הרוצה להתיחד ולהתבודד הרבה, הוא עולה בעלי' למען לא יטרידוהו יוצאים ובאים, בהיות הכניסה קלה ונוחה. אבל מי שרוצה ג"כ להשפיע על זולתו בהיותו קרוב להם, אף שימשך איזה מניעה בשלמות עצמו, הוא יבחר לו יותר אכסדרא גדולה, אם שיחלקוה כדי שימצא לו עכ"פ מקום לשלמות עצמו, אבל ההתערבות עמו תהי' נוחה וקלה. ובהיות הדרכתו נחוצה לרבים, דרוש ג"כ למעולה שבבתים לכבוד הנכנסים, לחדש הדר הכבוד הראוי לאיש אלקים קדוש. מה שכ"ז לא הי' צורך, אם היתה מטרתו העיקרית שלמות עצמו, שע"ז הי' ודאי מסתפק בעליית קיר קטנה פשוטה, באין צורך למותר והידורים .

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ו

יש מי שעוסק ביחוד בשלמות עצמו במעלה גבוהה ושלמות זולתו ממילא נמשכת, כעין שהי' באלישע, ביחוד למ"ד עלי' ממש, לאיש כזה אין הפסד להשפעתו בהיותו נהנה והבריות עי"ז מתקרבים אליו, ועוד מוסיפה תת פרי ברכה, כי עי"ז ממילא ימשך מאתו שפע שלמות במעלות ותכונות קדושות. מה שא"כ השלם ששם דרכו להיות משלים את זולתו בחזקת היד ובפעולה ממשית, להדרכה כזאת תוכל ההנאה שיהנה להזיק הרבה, כי ימעט מוראו ולא תפעול הדרכתו שצריכה להיות ג"כ מיראה. ע"כ לשלם בדרכו כאלישע ראוי' ההנאה, ולשופט כביר כח לב כשמואל יאתה מאד שלא להנות.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ס

המאמרים לפעמים יאמרו במליצותיהם לפי ציור המקבלים, והמשכילים יבינו המובן הפנימי שבהם, ולפעמים יאמרו בדיוק לפי המציאות. והחילוק הכללי בגדריהם הוא לפי תכלית המאמר, שאם תכליתו היא רק אמירתו וסיפור הענין, ראוי שיהי' מאומת יותר לפי המציאות. אבל אם תכליתו לצורך הדרכה מוסרית בדעות או במדות ובמעשים, ראוי שיאמר לפי האופן היותר קרוב לציור המקבלים....

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ג

ביהמ"ק ממנו האורה יוצאה לעולם ודעת השי"ת, (ת)[י]ביא בסוף תכלית השלום הכללית ותכלית שלמות האנושית המדעית והמוסרית, כמו שכתוב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' כו' וכתתו חרבותם לאתים". וזה יבא ע"י הרמת דגל ישראל, שמקומו המיועד הוא ביהמ"ק, שהוא המקום הנצחי לאור ד' בארץ. ע"כ נאה מאד, שמי ששכן שמו בבית הזה, להביא על ידו השלום הכללי, ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות, באופן שתהיו ראויים להיות המביאים ומדריכים לתכלית השלום הכללי.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ד

הלילה לערך היום הוא כהכנה אל התכלית. מנוחת הלילה היא הכנה לעבודת היום, כן האמונה היא הכנה לשלמות הידיעה האמיתית שהיא דעת האמת בחסדי השי"ת, ובלא האמונה לא יבא אל קיום המצות וכל המדות המביאות בסוף להכרת האמת. ע"כ נחשבת האמונה כערך ההכנה, שהלילה נערך כמותה, נגד השגת השכל המוחש, ומחוייבת להמשיג בבאו אל תכלית גמר שכלו ע"י הדרכתו הטובה בדרך האמונה, ובשום אופן לא יבא לידיעת האמת זולת בהקדים לה ההכנה מהאמונה....

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״א

אהוב למטה אינו שבח, דת"ח דרחמי לי' בני מאתי' לפעמים על דלא מוכח להו במילי דשמיא. אמנם למעלה האהבה באה רק מעצם הטוב והמשרים, אבל טבע הנפשות חומדות את הטוב גם למטה, אע"פ שלפעמים, שהטוב עומד נגד התאוה, אינו אוהב את הטוב, ולפעמים שונא ג"כ את המדריכו לטוב. אבל החמדה באה מהכרה פנימית סגולית. זאת תמצא בכל מי שמיישר דרכיו ללכת בדרכי יושר עם ד' ועם אנשים, שיהי' נחמד, שבלב כ"א תכנס חמדה ללכת בדרכיו ולהתדמות לו, אע"פ שלא תצא חמדתם אל הפועל מהתגברות יצרם, אבל נחמד הוא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ג

טבע החכמה הוא להרים את האדם למעלה יותר גדולה מהאמונה לבדה בלא חכמה. ומשפט כל כשרון, שיש איזה כשרון טבעי קודם לו שהוא למטה ממנו, אז כל זמן שלא הגיע זמן הכשרון היותר נעלה לשמש, מתחזק בו הכשרון השפל. אבל כיון שהגיע זמן [ה]כשרון היותר נעלה, אז הכשרון השפל מתחלש, וצריך זהירות שהכשרון הנעלה, לבד יתרונו, ימלא ג"כ מקום הכשרון השפל. מצינו למשל, כ"ז שהילד קטן, ינהלהו טבעו כטבע בע"ח, שלא לאכול יותר מדאי. אבל כיון שנתעוררו בו הכוחות השכליים, מסתלקת שמירת הטבע וצריך שמירה שכלית. ע"כ צריך להזהר שימלא השכל חסרון הטבע ג"כ, שאם לא ימלא תעודת תפקיד הטבע, אז ישפל במדריגתו למטה מערך בע"ח שמתנהלים ע"פ הטבע. ודבר זה נמצא ג"כ באמונה, מחמלת ד' על יצוריו להנחותם בדרך חיים הטובה להם לעולם, לתקן מצבם המוסרי לאור באור החיים. ע"כ כ"ז שהאדם הוא קטן, שאז אין לו שלימות אחרת שתנהלהו כ"א האמונה, אז האמונה חזקה בנפשו, בהוריו וברבו ובכל מי שגדול ממנו, ואינו מוצא בנפשו שום התנגדות. אבל כשמתגדל ושכלו נגמר, אז כבר יש לו מגן יותר גדול הערך, שיכול להשתלם בשכלו, להכיר ערך האמתיות, וערכה של אמתת האמונה בכלל. אז אם לא יבין לערוך מערכת שכלו, שכל הדברים הטובים שהאמונה הטבעית היתה מדריכתו בטבע, ידריך עצמו בדרך האמונה השכלית. ומהם השמיעה הראויה והכבוד אשר יאתה להורים ומורים ולמי שגדול ממנו. כיון שתכלית חכמה היא תשובה ומעשים טובים...ובאמת השכל עצמו הטוב באמת, יורה שהמצב הטבעי הוא עמוד גדול אל השלימות, וראוי לצרפו אל השכל הישר, החפץ בצדק באמת ומשרים, שהם ההכנעה להורים ומורים, וכבוד כל מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין. ומהם יעלה אל כבוד גדולי החכמים בדור ובדורות הקודמים, ומהם לעמודי התורה חז"ל הטהורים. ואז ילך לבטח בדרך החיים והטוב.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ה

אנשים צריכין לבא לתכלית שלימותם ע"י דברים שהם למעלה מדרכי הטבע הגופני, כי הם הפועלים עושי דרך השלימות. אבל שלימות הנשים היא מתאמת תמיד עם הטבע הישר, מאחר ששלימותן היא תמיד להיות מסייעות ע"י ראשי המשפחה, א"כ אהבת המשפחה תועיל הרבה להדריכם בדרך טובים. ע"כ הבטחתן גדולה יותר, כי הן בטוחות מצד הטבע, מה שא"כ האנשים שעליהם להיות המתחילים בדרך ד'....

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ו

יש הבדל בין ההנהגה המוסרית הראויה לאיש ישר בינוני, אשר אמנם כבש דרכיו בהסכמתו ללכת בדרך הטוב והישר, אבל לא התרומם עדיין בשכלו לקדש טבעו להשתמש בכל כח, רק כפי צד השכלי שבו, כ"א את הדברים שהם גורמים להדרכה טובה אותם יבחר להתקרב להם, והדברים שיוכלו לעורר נפשו לצאת מהשורה הישרה מהם יברח, [לבין] (ל)האיש הגדול מאד, אשר התרומם להעלות חושיו וכח ציורו למעלה שכלית, הוא ימצא בכל ענין רק את הצד המחוכם שבו. החושים אינם משמשים אצלו בשביל הנאת ההרגשה, כ"א בשביל הידיעה השכלית הבאה מהם. וכבר כ' גם מפילוסופי האומות, שהחכם ישתף באכילתו דעת משפט הטעמים, והידיעה לצייר אמתת תכונת הטעם, שהיא הנאה שכלית, היא עקרית אצלו, יותר ויותר באין ערוך מהרגשת הנאת האכילה. והנה לפעמים יצטרך האדם כדי להדריך עצמו בהדרכה מוסרית, לגרע עיניו מכל הרגשת יופי של החושים, בפרט במקום שיוכל לעורר רוחות פורצות גדרות התורה והמוסר. ולפעמים מרוב הרחיקו ללכת בדרך הפרישות, יאבד ממנו חוש הכרת ערך היופי. אמנם הגבור וחסיד עליון אשר גבר בשלימות, אינו צריך לאבד מנפשו שום הרגשה טבעית. הוא יכיר את ערך היופי לפי תכונתו ושימושו במציאות, ושולט גמור הוא להגביל ערכו רק למשפט החכמה והשלימות....

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ח

יסוד מדת המשפט בעולם איננה נקמה חלילה, כ"א הדרך להדריך אל השלימות שהיא התכלית הנשגבה. ומה בצע בויתור על הדין, הלא אותו החסרון שהדין משלים את הכלל או את הפרט, הלא ישאר בויתור העונש. א"כ אין זה טובה כ"א רעה וחלילה להמטיב העליון ית' מעשות זאת, ע"כ נשיאת פנים נמנעת בכל דין, שהרי ישאר העול שהוא חסרון כולל גם פרטי...איש אשר הכיר לאמתתה מדת הכרת טובה אל השי"ת ומתנהג על פיה במעשיו, כאשר ירגיש בנפשו שלא כחטאיו גמל ד' עליו, לא תביאהו הנהגה זו לבל יקפיד עוד להדריך עצמו בדרך הטובה, כ"א עוד יוסיף אומץ בדרך הישרה, באשר נוספה סבה חדשה להכרת טובת האדון ית'. ע"כ לאיש כזה יקל הרבה מדת המשפט, וכך היא המדה הראויה התכליתית...ויש עוד הערה בזה, שבהעברת פשע והוספת חסד יותר על המדה, ימצאו שני כוחות מתנגדים בנפש המקבל, שפעולת האחד תהי' לטובה והשני לרעה. ומי שנפשו עדינה והרגש הכרת הטובה מוטבע בטבעו הנכון, תגבר עליו ההרגשה הטובה להדריכהו להיטיב, מפני שהיא חזקה עליו יותר. ומי שנפשו לא מטוהרה, תגבר עליו המדה הפחותה המשובבת את דעתו ומביאתו לבאר שחת.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ה

ובזה יבא מאמר כי אינם יודעים לעשות רע כפשוטו...ובאמת כ"ז שלא יוכל האדם להשתמש גם בכוחות הרעים לטובה, איננו מתוקן בטבעו והחטא יהי' בו טבעי לא מקרי ולא בא עדיין עד תכלית הקרבן. ע"ז אמר כי אינם יודעים לעשות רע, כי אינם מכירים הכרה שלימה בפנימיות ההדרכה השלימה, ע"כ יפלו ויכשלו. כי האדם מוכרח להשתמש בכוחותיו הרעים ג"כ, כמו כוחות התאוה והחמדה, הרוגז וכאלה. אמנם זאת היא תורת אדם המעלה, שיהי' לבו ברשותו לעשות מכל אלה דרך ישרה ומשלמת.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ו

היא כוללת אזהרה זו ג"כ הערה, ללכת בדרך הישרה ע"י עצת חכמה. שלא יאמר האדם בהיותו מגיע למעלות גדולות בדרכי השלימות, בתורה וחכמה וטהרת הלב ומעשים גדולים, שעוד אין עליו החובה כ"כ לדקדק במעשים הקטנים שאנו מוצאים במצות ודקדוקיהן, ומדות והדרכתן הפרטיות ביותר, כי לא כן הוא, כי גם חסרון שפל וקטן יפסיד לפעמים חלקה טובה ועליונה. ע"כ גם הפעולות היותר שפלות, חייב לדקדק גם החכם הגדול שבגדולים, להיותן כולן ע"פ התורה והמצוה, ולא יבוז לקטנות. כי כל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. וכל שיזכך מעשיו ודרכיו ביותר, תופיע עליו עצת ד' להאיר שכלו ולרומם רוחו.