ראה גם
ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ז
תכלית הידור מצוה
תכלית הפאר וההידור היא תמיד לפעול על זולתו. גם תכלית הידור מצוה היא עצת השכל לפעול על הרגש, דיש בזה ג"כ ענין הקרוב לפעולה על הזולת. והתפילין הם לזה התכלית, ע"כ אמר ר"א הגדול ע"פ "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך" - אלו תפילין שבראש.
ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ה
הידורים והנהגות של תלמידי חכמים משפיעים על כל האומה להיות לפחות כעיקר הדין
הצניעות הנימוסית שהיא מחזקת את יסוד העולם נגד הפרעות שיכולה הפריצות הטבעית לחולל במצב המוסרי הכללי והפרטי, היא צריכה שמירה רבה שלא תתמעט מתכונתה וערכה בלב בנ"א מפאת הרושם של הרגילות. ע"כ ראוי שיהי' נשמר אופן הקירוב בין המינים עם רגש של בושה סמוך לו, שהוא מבליט את תכונת הצניעות שהוא ראש לכל מעגל טוב ומבוא להשלמת האדם ולקרבתו אל דרכי השם ית' וקדושתו. ע"כ באשר מעמד הבושה נערך תמיד לפי סדרי הכבוד והקפידא המתחילים במעמדם הרם אצל שלמי בנ"א החכמים ואנשי השם, וע"פ ההדרגה נשארת עכ"פ גם בפחותי מעלה כשיעור הראוי לקיומו של עולם. למשל, הסלסול ודרכי הכבוד שנוהגים אנשי מעלה בעצמם בלבושיהן ובמנהגיהם, גורמים עכ"פ להבליט שגם שאר ההמון, אם כי ירגיש שלא לו הצדקה להשתמש בדרך כבוד מנומס ומהודר כזה, מ"מ פועל הדבר שעכ"פ לא ימהר כ"כ להיות בוזה דרכיו עד קצה האחרון, ויהי' בו עכ"פ איזה רגש של כבוד אנושי שלא להתנהג כבהמה בארחות חייו. אמנם בנפול צד הסלסול ומדת הבושה הראוי' לשלמי המעלה, תרד בירידתה מדרגה אחר מדרגה עד שיתרוקן מלב ההמון כל רגש כבוד אנושי, ואז נכונו כל תוצאות רעות לצאת בזעף, כשלא ידע עול גם בושת. ע"כ ת"ח ראוי להיות מתיחס אל הבושה במדה זו שלא יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו. ע"כ רב חסדא דמיירי בת"ח, לא נקט הטעם השנוי לקמן בברייתא "לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו", שזה מתיחס אל צד החשד שיש בזה, ונוהג בכל אדם באיזה אופן. אמנם מצד עצמותן של דברים שהוא נאות לת"ח, הדבר מוגדר בעצמו מצד הפעולה הרשמית שמוכרחת לצאת ע"י ויתור מוסרי של רגש הבושה והצניעות מצד ראשי העם, החייבים לבנות בנינו של המוסר וארחות היושר בעולם.
ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ד
העמדת מוסדות לאומיים יש בה הידור במצוות צדקה
והנה המזבח הוא האות לאחדות הכלל, כי אסור להיות כ"א מזבח אחד במקום אשר יבחר ד', וב"ג ובני ראובן כשבנו מזבח אחר וחשבו ישראל שהוא להקריב עליו, הי' עליהם קצף גדול מפני החלישם את כח הכללי שע"י המזבח המיוחד. והנה בזמן שביהמ"ק קיים, שהיינו במעמד לאומי חזק בין במצב הגשמי בין במצב הרוחני, היינו יכולין לתקן עניני צדקותינו ג"כ באופן כללי, במוסדות גבוהים רבי הערך, כפי ערך כחות אומה גדולה כוללת, והי' מזבח מכפר על ישראל, המזבח, כלל עבודת ישראל שכולל הטבת המצב המוסרי בין במה שנוגע בין אדם למקום בין במה שנוגע בין אדם לחבירו, והיינו יכולין מצד האגודה הלאומית לכונן פנים גדולות למעשה הצדקה שלנו. עכשיו שאין ביהמ"ק קיים, וכוחות הלאומיים נתפזרו לכל רוח בעונינו, "כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול", אנו צריכין להחזיק בכל עז במעוז הצדקה הפרטית הפשוטה. שולחנו של אדם מכפר עליו, כשפורס מלחמו לדל באופן ישר ופשוט. ויחש השולחן אל מזבח ילמדנו לדעת באשר השלחן הוא רק ממלא מקום המזבח, אבל כשיש מזבח הלא עלינו לערוג אל האגד הכללי. ע"כ יהי' להעיר שבכל אופן שיתחדש בזמן מן הזמנים איזה אפשרות לנו לנהל את צדקותינו באופן היותר כללי, ומכש"כ בדרך אגד לאומי, שהמצוה עלינו בזאת גדולה מאד, כי היחיד לא יוכל בשום אופן לעשות את הדברים הגדולים שהרבים יכולים לפעול. ע"כ הגדולה שבמדת הצדקה היא הנתינה לקופה הכללית, קופה של צדקה. וכש"כ בהקבץ קשר לאומי, שיוכל לתקן ענינים רבים ולמנוע עוני ומחסור מרבים טרם יבואו, שמתקרב הדבר יותר לערך מזבח מערך שלחן, שמצוה עלינו לעזור ולהשתתף.
ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ז
ארבעה תנאים ל הידור במצוות צדקה
הצדקה הבאה מאיש גדול בהון ובעל אוצרות צריכה להצטיין בארבעה דברים ראשיים, והם: בריבויה ורוב ההתעסקות בה. הב' שתהי' בשימת לב שלא יפול רוחו של המקבל באופן שיאבד ע"י קבלתו את כבוד נפשו. הג' שבכל דור ודור ובכל מקום מזדמנות סכסוכי דיעות של מפלגות מדיניות וציבוריות, שלא ישים הנדיב את צדקותיו למטרה שיתרבו המחזיקים במפלגתו והסכמותיו, וזה יוכר כשלא ייחד כלל את צדקתו אל רוח מיוחד של בני האדם בדיעותיהם ע"ד השאלות המסוכסכות בזמנו בעסקי המדינה והציבור, כ"א יהי' חסדו שופע על כל צד וצד, זהו המופת של נפש נדיבה לאמתתה. והד' הכי נכבד שלא יאבה גם הכרת טובה מהמקבל בנתינתו ותמיכתו....
ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ט
...יש יופי שכלי ויופי חושי, וצריך שיהי' העיקר היופי השכלי, דהיינו הצדקה והמשרים, מעשים טובים ומדות טובות, והיופי החושי צריך שיהי' טפל לו. אמנם הטפל הוא ג"כ משמש הגון ויפה, ע"כ "זה אלי ואנוהו" - התנאה לפניו במצות, הידור מצוה עד שליש, "ה וד והדר לפניו עז ותפארת במקדשו" " .
סדר זרעים פסקה ט״ו
לפעמים הידור המצוה הוא דוקא לדחות אותה לסוף זמנה
ונכון מאד ג"כ להטביע בטבע האדם מדת היושר והצניעות. שגם במקום שע"פ התורה הוא מצווה לספר בשבח מעשיו שעשאם כתיקנם, מ"מ יהי' נוטה בטבעו הישר אל הענוה והצנע לכת, עד שיהי' הדבר עליו כמשא ויאחר כפי היכולת, עד שיבא למלאות החובה הזאת רק במועד היותר מאוחר שא"א לאחרו עוד, ומאחר שהמצוה הזאת היא ביו"ט של פסח כקבלת חז"ל, יאחרה עד הזמן היותר מאוחר שהוא מחוייב לקיים מצות קונו מאין דיחוי, יו"ט האחרון במנחה.
סדר זרעים פסקה מ״א
היחס בין הידור מצוה ע"י יופי וע"י עמל הגוף
נפש האדם נמשכת אחר היופי, ע"כ יש מבוא גדול ליופי והידור במצות, שבזה יהיו הלבבות נמשכים להתעורר על ההוד הפנימי הנמצא בהן. אמנם ההכנות של היופי אינן מצויות ביד כל אדם, ע"כ זהו הדבר המסור לעשירים לעטר את ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב. אמנם כל מה שיוכל היופי לעשות להמשכת הלב, יותר מזה תעשה האהבה הפנימית, שתמשיך חוט של חסד גם על דבר שאין בו יופי חיצוני. ע"כ העניים שאין בכחם לעטר המצוה ביופי חיצוני, התאמצו להראות סימני האהבה הפנימית בעמל גופם, לפאר כהשגת ידם שיהיו סלי הנצרים של ערבה קלופה ונאה בערכה, ובהראותם נדיבות רוחם לתן גם הסלים עם הביכורים לכהנים, והיתה התגלות כח האהבה עומדת במקום כח היופי החיצוני של עשירי העם.
