הרגשה

ברכות פרק א׳ פסקה ח׳

...וכל אלה הענינים נתבארו לר' יוסי במראה הזה. והוא שכשעמד להתפלל, וכחק שלמות קדושתו עלה למעלה גדולה הראויה לו כפי ערך החסידים הראשונים בתפילתם, שמע בת-קול, והשיג עי"ז כמה גדול חסרון השלמות בהנהגה ע"י הגלות, שזו השלמות שהשיג, אינה בערך מה שראוי לו ע"י קדושת המקדש כשהוא בנוי וקדושת ישראל כשהם במקומם, גם א"א לו לפעול בשלמותו בעולם. ואמר לו אלי', שלא בשעה זו בלבד אומרת כך, פי' אין העדר השלמות מורגש רק ע"י אנשי מעלה כמוך וערכך בשעה הרוממה הזאת, כ"א בכל יום ג"פ שהוא כזמני התפילה שנתקנו נגד קרבנות, ניכר מאד העדר השלמות שבא לעולם ע"י חסרון הקרבנות והעבודה ממש.

ברכות פרק א׳ פסקה ט״ו

כשהאדם מלא באהבה הוא אינו חש בעייפות, והעבודה למען הנאהב נחשבת בעיניו כמנוחה

יל"ה הרי קיי"ל המושכר לחבירו וכש"כ לרבים, אינו רשאי לסגף עצמו שלא יחלה ויתבטל מעבודת הציבור, וכעובדא דספרא דבאיש כו' ולא ינעור בלילות כדאי' בפוסקים, א"כ הרי אין לך מושכר לציבור כמלך, שעליו לעבוד עבודת הציבור, ואיך הי' רשאי לסגף עצמו בשינה כ"כ, וצ"ל שהיתה כ"כ אהבת ד' ית' בלבבו, עד שמחמת אהבת השי"ת הי' נחשב לו למנוחה עבודת ד' ולא הי' מרגיש בזה שום סיגוף, וזה הי' מה שאמר ולא חסיד אני, פי' עובד מאהבה, שכל מלכי מזרח ומערב ישנים כו', שיהי' לבבם פנוי ומוצאים מנוחה לעבודת העם, ואני חצות לילה אקום, ואיני מרגיש עייפות בעבודת הציבור בעבור זה, והכל הוא מפני האהבה האמתית.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ד

המצפון הקיים באדם, והדרכים לעורר אותו

והנה מצד טבע האדם הכוחות הרעים המה נעורים ומוכנים לפעולה יותר מהכוחות הטובים. ע"כ ירגיז אדם יצה"ט לעורר הכוחות הטובים שיהיו מוכנים לפעולה ושליטים על הכוחות הרעים. וכ"ז יתכן באדם שההרגש המוסרי יפה בו, ומרגיש מעצמו כל הדרכים הטובים. אבל מי שנפשו לא נטהרה כ"כ, אינו מרגיש יופי הדרכים הטובים, עד שיקבלם מהתורה והלימוד, ע"כ יעסוק בתורה, פירוש בתורת אותם הדרכים הטובים שצריך להגבירם בנפשו. דעל עסק התורה בכללה א"צ לאזהרה זו, שהוא מוזהר ועומד ע"ז. והנה ע"י הידיעה יקנה כח ההתעוררות לכסוף אל הדרכים הטובים. אבל אם נפשו עופלה כ"כ, שאין הידיעה מספקת לעורר כוחות הטובים שבנפשו, אז צריך לעורר את כח ההרגש, שהוא עושה בנפש רושם יותר מן הידיעה. וכבר ביארתי במקום אחר בעה"י, ויתבאר בס"ד במאמר, "תדע שהרי אדם קורא ק"ש שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא ק"ש מעולם", שסגולת ק"ש היא לעורר את ההרגש הטוב, שהוא מוסיף אומץ להשכל הטוב....

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ד

הרגשת היסורים כפי ערכם. ערך היסורים בהתאם לערך ההפסד ולערך ההרגשה

תוכן החילוק בין יסורין שאינם של אהבה ליסורין של אהבה, הוא לדעתי, שתכלית יסורין של אהבה אינם כ"א לזכך את האדם ולרומם ערכו הרוחני כאשר ביארנו. א"כ ע"כ היסורין ההם צריכים שיהיו יסורין כאלה שהוא מרגיש בם כפי ערכם, ותהי' ההכנעה הבאה על ידם נכונה לבא. מה שאין כן ביסורין כאלה שעצם ההפסד גדול מערך ההרגשה. אע"פ שלענין כפרת עון, השי"ת ברחמיו מחשב כופר העון לפי ערך ההפסד אע"פ שהוא גדול מההרגשה, מ"מ לענין יסורין של אהבה אין ההפסד מועיל כלל כ"ז שאינו מרגיש. ע"כ יסורין שההרגש עיקר בהם, הם יסורין של אהבה, אבל יסורין שההפסד עיקר בהם, אינם יסורין של אהבה. ע"כ נגעים בצנעה, ההרגשה עיקרית בהם, אבל בפרהסיא בא לו הפסד מה שנתבזה בעיני בנ"א, שלפעמים אין הוא עצמו מרגיש בזה, וזה אין יכול להיות בחשבון של יסורין של אהבה. וכן בנים דהוו לי' ומיתו, ההרגש גדול מאד ר"ל. ובדלא הוו ליה כלל אע"פ שההפסד גדול מאד מ"מ ההרגש אינו גדול כ"כ לפי הערך של ההפסד, ע"כ לא יהיו בכלל יסורין של אהבה....

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ה

הרגשת האדם ויכולתו לפעול תלויות בשאיפותיו

מפרש אחת לאחת הסוגים של חסרון השלמות הנמשך מצד הכוחות הרעים. הנה מצד נפש האדם החכמה, הי' ראוי שתהי' אהבת התורה והחכמה אצלו בטבע. וכבר נודע מאמרם ז"ל, כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן, ולא הי' ראוי שיהי' מורגש דוחקא בבא העם לשמע דבר ד'. כ"א מנייהו, שע"י הכוחות הרעים הפועלים בטבע לקדר ולהחשיך אור אהבת התורה, ע"כ הוא מרגיש דוחקא, וכל מניעה קלה טורדתו. וה"נ בעסק המצות והטוב והחסד, הי' ראוי שלא להרגיש עייפות מצד טבע הנפש הטובה להשתוקק לדברים טובים, והני ברכי דשלהי, בהיותו רץ לדבר מצוה ולכל דבר טוב, מנייהו הוי.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

יסוד הכוחות הרעים הוא הפירוד ומניעת האחדות, כי השלום הוא הכלי המחזיק ברכה. ובכח האחדות נמצאת מצות אהבת רעים, ומתוכה יבא לאהבת השי"ת. אבל נהנפרד אינו מבקש כ"א תאוותו וחפצו, כמו שכתוב "לתאוה יבקש נפרד". וכה"א "יתפרדו כל פועלי און". והנה אפר מורה על הפירוד, שקודם שריפתו הי' גוש אחד ונפרד לאפר, והוא בתכלית הפירוד, שהרי אינו בר גיבול ואינו ראוי להתאחד כלל. ובצדק הפירוד מורה בהיותו נהילא, שאין שם גוף מחובר כלל, כ"א חלקים נפרדים. ולמחר חזי כי כרעי דתרנגולא, יש בזה רמז כי הפירוד גורם להיות נשתקע בתאות חומריות, מאחר שאינו מרגיש כ"א את עצמו, והוא ע"ד שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים, ע"כ מרמז על ההשתקעות בתאות החומריות, שבא מכח הפירוד הנמשך מהכוחות הרעים, שמטביעים בכחם שלא לחוש כ"א על עצמו, בכרעי דתרנגולא הילוכו ומנהגו...והייתם קדושים, כמו שאתם צריכים להיות ואתם מוכנים לכך, בלא עירוב של ההפסד העלול מהתגרות ההתמכרות להנאת החושים. כי הפעולה הקדושה הזאת תקלע מטרתה, להסיר החסרון של הרגשת עצמו יותר מדאי, שהיא חטאת סדום, "לתאוה יבקש נפרד"....

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ב

פעולת התפילין אצלנו היא, שהנהגת השכל והרצון שהם במוח ולב, הם טבעיים ונוטים בטבעם להוציא אל הפועל רק את השלמות הפרטית הנצרכת לאדם בחומריותו, אבל התכלית האמיתית היא שתהי' ההנהגה כולה מכוונת אל התכלית המוסרית, שהיא יסוד עבודת ד' ית'. ע"כ נתנו התפילין במקום המחשבה והרצון לפי המורגש, להטביע שיפעלו הכלים הטבעים את התכלית המוסרית.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ז

אין השלמות הבאה מידיעת התורה נגמרת באדם כ"א כשיחקק בלבבו גודל ערכה ורוממות כבודה. ע"כ כ' תוס' ריש מגילה דכבוד תורה דיחיד חמור אפי' מת"ת דרבים, דהכבוד הנודע בלב אל התורה היא ידיעה שלמה מצורפת לכל הידיעות ומעטרת אותן. וזה ההרגש א"א לבא בלב, כ"א בפועל ע"י השימוש המעשי של ת"ח, שמשים עליו מורא רבו כמורא שמים, ומתחזקת ההכרה ע"י הפעולות.

ברכות פרק א׳ פסקה ק׳

תדירות מעמעמת את הרגשת הכבוד

להועיל לאדם בהישרת דרכיו צריכים שני דברים שהם כמעט מתנגדים זה לזה בטבע האדם: האחד, הוא הידיעה בכל פרטי הליכותיו, וע"ז מועיל מאד כשיש לו רב סמוך לו לשאול לו כל ספק וללכת ע"פ דרכו בכל ענין. אבל לזה מועיל מאד שירגיש בלבבו הכבוד וההדר היאות להרגיש על איש המעלה, וזו היא בכלל חובת כבוד התורה וכבוד ת"ח. אמנם להרגשת הכבוד טובה מאד העדר התדירות, כדברי הרמב"ם במו"נ על איסורי טומאה המונעים מלבא לביהמ"ק, שהוא כדי להכניס הגדולה והכבוד בלב. וכ"כ הרס"ג בס' האמונות והדעות על מניעת התפילה בטומאה לתקנת עזרא, כדי שתכבד בעיניו התפילה בהיותה מנועה ימים. ע"כ בדכייף לי', אע"פ שיפול בטבע קצת מציור הכבוד ע"י התמידות, עולה יתרון הידיעה הפרטית שיועילהו בכל דרכיו, ובדלא כייף לי', עליו להשתדל להסיר הסיבה למה אינו כייף, והוא מפני שנחלשה אצלו הרגשת ציור הכבוד והרוממות. ע"כ לא ידור במקום רבו, כדי שראיית הפרקים הבלתי תכופים תהיינה ביראת הכבוד כראוי, ויפעלו עליו דבריו התועלת הרצויה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״א

ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוקה בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע"י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כ"א במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהי' בידו טובו. הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק ג"כ להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה, ותדריכהו למעלות רמות יותר מההרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף שתמריצהו לאחוז בעבודה, אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות, ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו. ובאמת עיקר נועם העוה"ב הוא ההנאה מיגיע כפו, שזוהי השלמות האמיתית והטובה השלמה שידועה באמתתה ליוצרה, אע"פ שהאדם אינו מרגיש אותה בשלמותה. ע"כ ביראת שמים נאמר "אשרי איש ירא את ד' ", שהאושר הוא דבר מורגש בנועמו, כן שלמות יראת ד' היא דבר שיוכל האדם להרגיש נועמה ויקרתה. אבל היתרון של נהנה מיגיע כפו, של השלמות האמיתית שהוא משלים עצמו, זהו הטוב האמיתי, שהוא טוב מצד שהוא מסכים להיושר העליון של החכמה האלהית. ע"כ זוהי באמת טובת עוה"ב, ששם מכירים מה היא הטובה האמיתית. ע"כ מהות הטובה שנמשכת מצד יראת שמים היא הטובה של העונג המורגש, שאע"פ שהיא בתכלית המעלה, אבל מ"מ היתרון שבה הוא מצד העונג, א"כ הוא דומה לאושר של עוה"ז. אבל הטובה שבאה מצד המדה הקדושה של אהבת ההנאה דוקא מיגיע כפו, ולהשתלם מעמל ידיו, היא תלוי' בחלק הטוב האמיתי של עוה"ב, ששם אך שם יוכר הוד זו השלמות. ויש לנו לדעת שכיון שזאת המדה של נהנה מיגיע כפו, היא בהיותה מגעת לקץ גבולה, היא כוללת כל חמדת המעלות, ע"כ היא נכבדה מאד גם בהתחלתה. וראוי ליקר וכבוד הוא האיש שקנה מדה טובה זו לנפשו גם בהתחלותיה הקטנות, לפרנס גופו ונפשות ביתו מעמל נפשו בצדק ומשרים. והמדה הזאת תרוממהו אל על לפי ערכה הנשגב ג"כ, באוצר החיים המוסריים בדרך ד'. כי כח היושר שיש בההרגשה הטובה הזאת, היא יסוד כל התורה כולה. וזה חלק אדם מאל להיות נידון ע"פ מעשיו בבחירה חפשית, ותכלית ירידת הנשמה והסתבכה בכוחות הגוף. שההשתדלות הנמרצה הזאת נקראת בפי חכמי לב הבריחה מנהמא דכיסופא. ותוכן הדבר הוא שהטובה האמיתית היא להיות נמצא ומונהג, ע"פ קו היושר האמיתי, שהוא הצדק האלהי.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ב

גאולה פנימית וגאולה חיצונית

הגאולה מעבדות לחירות בכלל, פועלת בכלל עם שלם שני ענינים: האחד הוא החופש הפנימי שמרגיש בנפשו התרוממות שיצא מכלל שפלות העבדות ונעשה בן חורין ואדון לעצמו. והשני הוא הפעולה הנגלית בעולם, בהיותו עם חפשי חי ופועל. ובישראל עוד יתר שאת לשני אלה, כי החופש הפנימי הוא התחלה לשלמות עצמם, בקדושת המדות בתורה ומצותי' וחכמתה. והחופש הגלוי החיצוני, הוא עומד בישראל להיות לאור גויים, כאשר כבר נעשה חלק גדול מזה גם לעת כזאת, ויגמר בתכליתו לעת ירחם ד' את עמו, כי מציון תורה תצא ולתורת ישראל איים ייחלון. ע"כ נחלקו הגאולות לשני חלקים: כשנגאלו ישראל ממצרים הגאולה הפנימית, היתה מבערב, שע"ז אין העיקר הידיעה והפרסום של זולתם, כ"א ההרגשה הטובה בחופשתם הפנימית. וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, ביד רמה, גלוי לכל יושבי תבל, להורות על פעולתם הגלויה בעולם, להשכיל להיטיב לכל ברואי בצלם להאיר באור ד', כדבר שנאמר "והלכו גוים לאורך, ומלכים לנוגה זרחך" .

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ח

...ע"כ אלי' ע"ה נשתמש בזה הנס אע"פ שהי' מקום לומר מעשה כשפים הוא, כדי שישתמשו ישראל ג"כ בהערת שכלם לעזוב דרכי חושך של ע"ז, ולשוב לעבודת ד' מהכרה פנימית שהיא שלמות אמיתית ועומדת לעד, מה שא"כ חזרה שתעשה רק מפני מופת שאי אפשר לדחותו בשום עילה, אין הלב משותף בטהרתו, רק מפני החשבון היבש של השכל המכריח, אין לדבר קיימא. ע"כ בקש שיעזרם ד' לכונן לבבם לאהבת ד' ולהשכיל באמתו, ורק להעתיקם מההרגל הרע של ע"ז יועיל הנס של אש מן השמים, וממילא מתוך שיבחרו בטוב בהכרה פנימית, לא יעלה על דעתם כלל מחשבות רעות, לחשוב תועה לאמר שמעשה כשפים הם, כי הדבר שמסכים אל הטוב והיושר וההרגשה הפנימית לצדק ומשרים, מתקבל בלב כל נבון ומבקש דעת.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ז

שני דברים ישנם הדרושים שניהם לשלמות האדם, השכל והרגש. מקור השכל הוא הידיעה המופתית והחכמה הלימודית והנסיונית שדבר אין לה עם רגשי הלב. והרגש מוצאו מכח המדמה והתגברות הכח הפיוטי שבנפש האדם, בהרגישה את הנשגב, עד שתכלית מעלתה היא אהבת שם ה' ית'. והנה ע"פ רוב אלה שני הכוחות הנפלאים הם מעיקים זה ע"ז, כי בהיות השכל טרוד בקיבוץ ידיעותיו הקרות, להביא חשבון את כל הנעשה, אין הרגש ער להתגעגע בעומק השתפכות הנפש אל הקדוש והמרומם. ובשעה שהלב מתלהב לרגשי קודש, לא יוכל כח השופט השכלי לפעול. אמנם אנשים מצוינים נמצאים, שבהם ישתלמו שני הכוחות בשלמותם, יכירו את הידיעה האמיתית ע"פ השכל והקישיו ונסיונותיו, ומזה תולד להם בשלמות הרגשת ההוד שיש במעשה האלהים, שיסודה היא אהבת ד' הבאה מהכרה נפלאה באהבתו וחסדיו. ע"כ אמר "פיה פתחה בחכמה", שההתחלה לעולם צריכה להיות בחכמה בכח השופט ועמלה של הידיעה האמיתית ומתבואת החכמה. "תורת חסד על לשונה", רגשי נועם רגשי קודש, במי מצינו בתוקף ועז התקבצות הידיעה וההכרה, המביאה לידי רגש נשגב, בדוד נעים זמירות ישראל, שלא הסתפק בשירתו לקחת הרגשות שטחיות מהענינים הגלויים בראשית ההשקפה, כ"א דר בחמשה עולמות והתבונן בחכמה רבה את כל מעשה ד' והנהגתו את האדם, מראשית יצירתו ועד יומו האחרון, ועד בכלל. עד שהתנשא לתעודת נשמת האדם העליונה, הנשארת במות הגויה. רגש כזה אינו בא ממקור רגש טבעי פשוט כ"א אחרי עמל וידיעה עמוקה, והוא חיבור של תורת חסד שממנה תוצאות לרגש ושירה, עם מקור חכמה, לדעת ולהבין בחשבון את משטר המעשים, שעליהם הרגש בנוי.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ל

הרי ביאר לנו עוצם מהלך רוח הקודש של דוד ע"ה, שרגשותיו שהרגיש חסד ד', ומלאה שירתו הוד ונועם, היו תולדות של חכמה עמוקה החודרת אל מסתרי מעללי יה. ואיך הי', הוא הגבר הוקם על במעלות החכמה הנסיונית השופטת בעומק מחקרה, עם זה נעים זמירות ישראל בהשתפכות הנפש של שירה הבאה מרגשי תם נעם והדרת קודש.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ב

וכשנתבונן עוד בדבר אין שייך כלל לגביה יתברך ערך חיצוני לנבראים, כ"א ערך הפנימי מצד המושג אצלם ומורגש להם משפעו ורצונו. ע"כ ראוי שיהי' יחש האדם לשמו ית' יחש פנימי, כמו שכתוב "ושכנתי בתוך בני ישראל", ופי' קדמונינו בלבו של כל אחד ואחד. וכמו שאמר הנביא "נפשי איויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך"....

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ט

ועל רבשקה קרא בצדק, "וכלי כליו רעים". הכלי לא יכיר כ"א עצמו, וכן השטוף בתאות החושים אינו מכיר כ"א עצמו, כי אין בחושים כ"א ההרגשה, וההרגשה לא תעבור לזולתו, אבל מי שיש בו איזו שכליות, בשכל מכיר הוא ג"כ את זולתו, וא"א להיות כילי גמור.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

והנה לפי טבע האדם יוכל אחת משתי אלה להיות, או שישים דעתו רק על ההוה ולא יחשוב ע"ד הנצחיות, הנה מזה יצא רפיון כח מוסרי בודאי כי יהי' לבבו פונה רק אל צרכי השעה, ומזה יבא לעשות עיקר רק את הנעימות המורגשת בחוש. ואם ישים לבבו אל התעודה הנצחית, אז הלא הציור שגופו וכל רגשותיו והמית החיים שבו והדרם יחד לעפר ישכבו, תשפל רוחו, אף שיחזק אותה ע"י הציור האמיתי של החיים השכליים. אבל הציור המופשט לא יוכל לתן תנחומים לחגור מתנו בעז וגבורה, ובהכרח ישפלו כוחותיו. אבל עם אמונת תחיית המתים, בהיות האדם השלם יודע שלסוף כל סוף החיים הגופניים יתעלו ויהיה להם אחרית ותקוה, שהם ילכו שלובי יד עם החיים הנפשיים באין ביניהם הפך והתנגדות, אז תרומם רוחו בכל עת לעסוק בכל מיני השלמות, בין הגופניים בין הנפשיים, רק יזככם להיותם פונים אל תכלית הטוב והנשגב.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

ומעתה נבין שלפי מצב המוסרי של ישראל אחר ימי אחז, שהיתה רבה העזובה ע"י השתדלותו הרעה לשכח את העם את שם ד' ית' ואת תורתו, מצא שאפי' ההשתדלות הלאומית שהיא משובחת בכל עת, הזמן גרמא להנהיג שיהי' כל הבטחון על השי"ת כי לא יטוש את עמו, למען ישוב העם להרגיש יד ד' אשר עליהם, ע"כ במפלתו של סנחריב אמר אני אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. ומניעת הכח היתה מניעה של כח מוסרי שבכלל ישראל בעת ההיא, שלא ישיג תכליתו כ"א ע"י נס גלוי של מניעת כל השתדלות.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ט

כל זמן שלא נתעצם האדם בשלימות, הוא עלול להתפעל מכל דבר פחות הנעשה בשכונתו וחברת איש משחת תוכל להזיקו ולמעט שלימותו. אבל מעלת אלישע היתה נעלה ונשגבה, עד שלא הרגיש מאומה מפחיתות גחזי עם היותו קרוב לו ומשרתו תמיד, עד הזמן שנתן ד' מכשול לפניו לגלות קלונו ולהרחיקו מאותו צדיק במעשה דנעמן. והיא השקפה נפלאה על עוצם מעלת קדושת אלישע ושלימותו, שאם הי' אפשר להגיע איזה מיעוט מעלה לו בהתקרבות אותו רשע אליו, הי' ודאי מרגיש בדבר ומרחיקו. אבל רוממות מעלתו היא שגרמה, שלא הי' אפשר להגיע שום מיעוט אור וקדושה לו מזה, ע"כ לא הרגיש. או אולי עם ידיעתו, חשב שיחזור למוטב ויהי' לברכה עם כשרונותיו שנראה שהיו טובים. אבל בכל אופן קרבת רשע באופן שלא יזוק ויזיק מאומה לשלימות קדושת הקדוש, מורה על הפלגת מעלתו.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״נ

מתוך גנותו של אותו רשע למדנו שבחו של צדיק ועוצם קדושת נפשו ודבקותו העליונה בעיונים האלהיים, מאין פנות אף רגע לדבר זולתם, עד שהיה אותו רשע בטוח, שבמעמדו ובפניו של אלישע נהג פריצות מגונה כזאת, ומתוך הכרתו הנסיונית עד כמה מתעסקת נפשו הרוממה רק בדברים העליונים, עד שלא ירגיש כלל מהכיעור הנעשה בפניו, מהיות עינו ולבו אל המושכלות הנכבדות שהתקשרה בהן נפשו הנדיבה.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ב

הרגשת האדם את החסר לו ובמציאות בכללה, גם בעת הרגישו את נועם ה'. ההתעלמות מהחסרונות באדם ובמציאות פוגמת ביכולתו להתעלות

לבד ההערה הפשוטה, של שברון רוח גאות האדם הראוי לתפילה, יש בזה הערה נגד הדמיון הבא מציור הכוזב של הגשמה, שידע האדם שאין חילוק בקרבתו לאלקים בין אם יהי' במרומי השמים או בתחתית ארץ, כדברי הרמב"ם במו"נ. ועיקר קרבת אלהים תלויה רק ע"פ הכרתו וידיעתו עם קנין המעלות הטובות שהן דרכי השם ית'. עוד יש מקום גבוה ומקום נמוך גם ברגשות הנפש ורוממות הדעת. יש מעלה גבוהה, שלפעמים האדם מרגיש נועם ד', ומתגברת עליו רגשות הדר כבוד עליון עם ידיעתו ברוממותו כפי השגתו, עד שאינו חפץ בשום ענין כ"א להיות מתענג על ד' וכל הצרכים אינם תופסים אצלו מקום כלל. ובשעה רוממת כזאת איננו מרגיש איך שהדברים המעיקים הם בכל אופן מונעים אל השלמות, כי לא ההרגשה הרוממה לבדה מספקת לשלמות, כ"א צריך להשיג ג"כ האמצעיים כולם לגדל ולרומם את השלמות הפרטית והכללית. ע"כ לצורך תפילה יעמוד במקום נמוך ברגשותיו, עד שירגיש את החסר, וישפך שיחו לד' שיעזרהו, ועי"ז יוכל באמת להתרומם, כי ישכיל שזהו חפץ ד' ותכלית ההטבה, שתהי' נפש האדם מרגשת את החסר לה, ובעטוף עליו נפשו, את ד' יזכר ויכיר כי ממנו טובו. עכ"פ למדנו שיכוין האדם רגשותיו באופן המקביל אל עבודתו שעליו לעסוק בשעה הראויה לכך. ומעמקים יורו על שני ענינים בציורם: על שפלות המצב בניגוד לרוממות, ועל עומק הדעת בניגוד לשטחיות ההבנה, כאמור: "מים עמוקים עצה בלב איש". כי ההרגשה הזאת, שישפיל האדם עצמו לעומת המעלה העליונה, שעמה אין הרגש של שום חסרון כלל, שאינה ראויה למצב עת התפילה, עמה יחד נלוה עומק הדעת להבין שתכלית הרגש הגבוה אינו נגמר, כיון שסוף כל סוף החסרונות ישנם במציאות, והאדם בפרטו, ומכש"כ בכללו, סובל מהם הרבה. ע"כ צריך שתהי' דעתו עמוקה, יותר מההרגש המרומם הגורם לשכחו כל חסרון. ואמר "ממעמקים קראתיך ד' ", ו"תפילה לעני כי יעטוף", שידע עניו וצרת נפשו, וכי רק לד' ית' עיניו נשואות, שיתמכהו וימלא את כל מחסוריו הגשמיים והרוחניים.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ה

יסוד הגאוה הוא, שיסור האדם לבבו מלדעת שאין טובו בידו כ"א כל שלמותו האפשרית הכל מיד ד' לו, ע"כ לא יתגאה במה שאינו שלו. ההרגשה החושית לא תוכל לצייר זאת, כי לא ירגיש החוש חוץ מהמרגיש מאומה, ע"כ הנמשך אחר החושים יקשר בגאוה לאמר שידו הושיעה לו. ותכלית התפילה היא להשריש בלב לדעת שכל טובינו מיד השי"ת הוא לנו, ע"כ ראוי שתהי' ההמשכה של מדת הענוה קודם האכילה, שהיא בהכרח ממשכת מדת הגאוה בעורונה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ס

החסרונות בעולם נמדדים גם לפי המציאות האובייקטיבית וגם לפי תחושה סובייקטיבית

המאמרים לפעמים יאמרו במליצותיהם לפי ציור המקבלים, והמשכילים יבינו המובן הפנימי שבהם, ולפעמים יאמרו בדיוק לפי המציאות. והחילוק הכללי בגדריהם הוא לפי תכלית המאמר, שאם תכליתו היא רק אמירתו וסיפור הענין, ראוי שיהי' מאומת יותר לפי המציאות. אבל אם תכליתו לצורך הדרכה מוסרית בדעות או במדות ובמעשים, ראוי שיאמר לפי האופן היותר קרוב לציור המקבלים. ע"כ באמת אין לחושך כל מציאות שהוא העדר האור, גם אינו אפשרי במציאות אחר הבריאה, שהרי קרני האור עכ"פ מתפשטות הן בכל מקום, ואף שיש דברים המעכבים ומסתירים, מ"מ פועלות הם במקצת פעולתן. ע"כ מיעוט האור והגבלתו לפי ערך תכלית ומטרת כל מקום, וזהו הנגה, שהוא המקום שבו מתחיל קצת קרן אור להכנס, שהוא התחלת המציאות לפי ערכיו, ממיעוט היותר אפשרי באור עד האור היותר גדול. אמנם לפי המושג בתחילת הציור ידומה שנמצא החושך, מפני שע"י מעט האור אנו מרגישים מה שחסר באותו מקום מהאור. א"כ מה שאנו מרגישים באמת אינו כ"א האור, אבל מה שעולה בדמיון ההרגשה הוא החושך כשיערך לפי האור הגדול. ע"כ לפי האמת תתייחס הבריאה לנוגה ולפי הציור לחושך. וכן הוא בענין רע ושלו', דהוא יסוד כל טוב, כי באמת אין רע נמצא כלל, כי כל נמצא הוא טוב לפי ערכו, אלא כשאנו מורגלים לראות שלמות יותר גדולה, אנו קוראים את מיעוט השלמות ומה שגורם לזה בשם רע. ע"כ לפי האמת הבריאה נערכת אל הכל, שגם הרע הגמור נברא בצירופו אל הכלל כולו, שהוא משלים את הטוב הכללי, ע"כ איננו רע באמת. אמנם לפי הציור הוא יקרא רע, ועליו תפול הבריאה, כי לפי האמת נמצא הרע רק מפני שרק חלק קטן מן הטוב זרח עליו. ע"כ הנביא, שנאמרה נבואתו לתכלית מוסרית להסיר דעות רעות של מהרסי דעת ד' אחד, אמר לפי ציור המקבלים, בורא חושך ובורא רע. אבל אנו בתפילתינו שאנו אומרים הכל לפי האמת, הרי מגמתינו סיפור כבודו ית' לפי האמת, ראוי לומר ג"כ נוגה. והשיב שמ"מ בזה יש טובה מוסרית כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, להעיר על יסוד אחדות השליטה בכל התהפכות אופני ההנהגה הכללית והפרטית. ע"כ נאמר גם אנו כפי הציור המותפס בתחלת ההשקפה. אמנם כיון שתכלית הברכה היא ג"כ לברך את שמו על חסדו, ראוי לנו להודיע בזה אמתת הענין שלא ברא השי"ת כל רע, ואין במציאות רע מוחלט, והרע המורגש הוא מצורף אל הכלל כולו להשלים את הטוב, עד שיכלל בשם הכל, שתכליתו הטובה תבחן בצירופו עם הכלל של המציאות.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ג

והנה יש הרגש וטבע, שכל ומקרה, ומארבעתם יוכל השלום לבא כשמשתמשים בהם יפה. הרגש שבלב מוליד אהבה, הטבע משפיע לנולדים מגזע אחד ולבני אומה אחת ומכש"כ שבט אחד להרגיש יחש האחוה, בטבע. השכל מחייב לאהוב את השלום בשביל טובו בעצמו, והמקרה, שמזדמנים רבים במקום אחד ובעסק אחד, מרבה ריעות. וכ"ז הוא כשהולכים בדרך ישרה, אבל בהעקם הדרך מתהפכים כולם לרועץ. ע"כ אמר שמי ששיכן שמו בביהמ"ק ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות, ברגש ובטבע בשכל ובמקרה.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ה

דרך השלמות הוא, שבשעה שעדיין לא הגיע האדם לשלימות מעלתו ישנם בו (הרבה) [עוד כמה] כוחות רעים, שצריך לכפותם ולכופפם. ע"כ דרך השלימות הוא להכנס דרך הפתח הצר. אמנם כל אלה הנה רק בשעה שהוא מחזיק בהצעות, אבל כאשר יבא אל התכלית, שהוא ידיעת ד' באמת, אז ירגיש בעצמו כי ע"י הוספת העבודה מתגדלים ומתגברים כל כוחות נפשו, מאחר שנהפכו לטוב.