כבוד התורה

הקדמת עין איה עמוד ט״ו

...כבר אמרו חכמים ז"ל, "ראוי היה עזרא שתנתן על ידו תורה לישראל כו' וא ע"פ שלא נתנה תורה ע"י נשתנה על ידו הכתב". שינוי הכתב הי' דבר מסתעף מעבודת התורה בהצורה שהיתה צפויה לראשי אלפי ישראל, שמהם היו נביאים ובעלי הופעה אלהית ברוח הקודש, את אשר יפעל ישראל בימי מנוחתו השניה, ימי בית שני, שהיו באמת רק ימים של כניסת כח כדי להתאזר לקראת משא הגלות הגדול והארוך, שהיה צריך לבוא אח"כ. פעולת ישראל ע"י התורה ביחש העמים לא היתה ניכרת בכל ימי הבית הראשון, כל כבוד התורה היה פנימה, בבית ישראל. הכתב הקשה והמלופף העברי, לא היה אפשר לו לשמור את התורה בטהרתה, רק בהיות ישראל עם שוכן בטח בארצו, ולא הורק מכלי אל כלי, אז היו יכולים בחירי הכהנים והלויים לעמוד על המשמר, לכתוב התורה ולהגיהה ולשמרה מכל טעות. אותה השמירה הטבעית משבושים שבאים ע"י כתב, מדימוי אות לאות אחרת, שהוא אב להרבה טעיות שיוכלו בהמשך הזמן לאבד חלילה כל הונה של תורה, לא היתה עם הכתב העברי.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ז

אין השלמות הבאה מידיעת התורה נגמרת באדם כ"א כשיחקק בלבבו גודל ערכה ורוממות כבודה. ע"כ כ' תוס' ריש מגילה דכבוד תורה דיחיד חמור אפי' מת"ת דרבים, דהכבוד הנודע בלב אל התורה היא ידיעה שלמה מצורפת לכל הידיעות ומעטרת אותן. וזה ההרגש א"א לבא בלב, כ"א בפועל ע"י השימוש המעשי של ת"ח, שמשים עליו מורא רבו כמורא שמים, ומתחזקת ההכרה ע"י הפעולות.

ברכות פרק א׳ פסקה ק׳

תדירות מעמעמת את הרגשת הכבוד

להועיל לאדם בהישרת דרכיו צריכים שני דברים שהם כמעט מתנגדים זה לזה בטבע האדם: האחד, הוא הידיעה בכל פרטי הליכותיו, וע"ז מועיל מאד כשיש לו רב סמוך לו לשאול לו כל ספק וללכת ע"פ דרכו בכל ענין. אבל לזה מועיל מאד שירגיש בלבבו הכבוד וההדר היאות להרגיש על איש המעלה, וזו היא בכלל חובת כבוד התורה וכבוד ת"ח. אמנם להרגשת הכבוד טובה מאד העדר התדירות, כדברי הרמב"ם במו"נ על איסורי טומאה המונעים מלבא לביהמ"ק, שהוא כדי להכניס הגדולה והכבוד בלב. וכ"כ הרס"ג בס' האמונות והדעות על מניעת התפילה בטומאה לתקנת עזרא, כדי שתכבד בעיניו התפילה בהיותה מנועה ימים. ע"כ בדכייף לי', אע"פ שיפול בטבע קצת מציור הכבוד ע"י התמידות, עולה יתרון הידיעה הפרטית שיועילהו בכל דרכיו, ובדלא כייף לי', עליו להשתדל להסיר הסיבה למה אינו כייף, והוא מפני שנחלשה אצלו הרגשת ציור הכבוד והרוממות. ע"כ לא ידור במקום רבו, כדי שראיית הפרקים הבלתי תכופים תהיינה ביראת הכבוד כראוי, ויפעלו עליו דבריו התועלת הרצויה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ב׳

הקשר בין כבוד התורה לכבוד המת

השיווי של הנהגת הכבוד בס"ת לעצמות אדם, ילמדנו כי כאשר תכלית כבוד ס"ת היא להוקיר את דבריה ולהיות חרד לקיים בפועל כל הכתוב בה, כדי שנגיע אל השלימות האמיתית, כן הכבוד הניתן לעצמות האדם במותו, יהי' לנו להוראה על ערך היחש שיש לגוף עם השכל האלהי השוכן בו. ומפני ששלימות השכל היא דבר מושכל ומושג, נדע שכפי אשר תשיג ידינו להנהיג את הגוף על דרך שלימות בדרכי קודש וטהרה, יוסיף השכל אומץ. ע"כ גדלה מאד חובת השמירה לכל פרטי תורה הנוגעים [רובם] ככולם ביחש הגוף, מפני הקשר האמיץ שיש להעצמות הגופניות עם השכל הנקי, ותצא לנו תורה אחת, מכבוד עצמות כמכבוד התורה, להוסיף עז בדרכי ד', שהם חיים למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ג

והנה כבוד שמים יתרבה בעולם רק ע"י כבוד התורה ולומדיה...ובמעטו כבוד חכמים, כאילו נוגע בכבוד שמים וג"כ יבא לידי זה, והכל הוא משום דקוב"ה תבע ביקרי', כי עמוד המוסר והצדק, ועבודת ד' השלמה בעולם, תלוי[ים] בכבוד התורה וחכמיה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו

כבוד תלמידי חכמים הוא כבוד התורה ויסוד קיום התורה בעולם

מפני שת"ח מרבין שלו' בעולם וע"י כבוד ת"ח מתרבה כבוד התורה, וגורם אחדות הכלל ושלומו ע"י מה שמקבלים ביראת הכבוד דברי תורה והוראת החכמים, ע"כ הבועט בכבוד ת"ח הוא הגורם להפריד הקשר הכללי. ע"כ מדתו היא [מדה] כנגד מדה, להיות מנודה מרוחק ונבדל מהכלל, עד ישא עונו למען ישוב מדרכיו...וביארתי במק"א שמשו"ה נקראו החולין שירים, להורות שהעיקר יחשב בעיני האדם מה שנותן לכהני ד' המאירים אור תורת ד' בעולם, ולא די בהנתינה לבדה, כ"א צריכה קריאות שם וקדושה, כדי שירגיש עם נתינתו רגש כבוד להכהן המקבל, בההוראה שאכילתו היא נעלה ומקודשת מה שאינה ראויה לזר. נמצא שבכלל הנתינה אינה דיה לבדה כ"א שתעשה ג"כ רושם של כבוד, שבזה יכיר העם ערך רוממות קדושת התורה ועוצם ההצלחה שיש להולכים בדרכיה. ע"כ הפרצות בפרטן ראויות להיות נגד המעלות שגדרתן החכמה העליונה לפרטיהן, שהם כ"ד במספר, ע"כ בכ"ד מקומות, פרטיות, נרמזו מה שב"ד מנדין על כבוד הרב.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ז

...והנה נחלקו שלשת המדרגות המשלימות את הכלל בהשמרן בכבוד הראוי להן...ע"כ נגד ג' אלה, הגדות, מילי דרבנן בפועל, ומילי דאורייתא, להשמר ממכשול שאפשר לבא ע"י ההתחלה של פרצת מיעוט כבוד הרב, באו אלה השלשה כעקרים להענפים הרמוזים ביתר הכ"ד...ע"כ נחלקו כל אלה הסוגים מכוונים נגד הדברים שאפשר להיות מתקלקלים בחסרון שמירה להעיר ולעורר יחש כבוד תורת ד' ועוסקיה, שממנו יתד וממנו פינה, לשלומו של כל העולם כולו, ולטובת המציאות הנצחית.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״ג

השפעת התורה והמצוות על האדם היא בהתאם להבנתו את ערכן וכבודן. המדריגה הרוחנית של עוסקי התורה. הפנמת כבוד התורה מונעת ירידה רוחנית

עיקר פעולת התורה ומצותיה על נפש האדם באה רק כשיכיר עם עשייתן רוב ערכן והדרת כבודן. שאם לא יעשו רושם של כבוד אלקי על נפשו, לא ישיג לעולם מהן הכונה התכליתית. והנה החסרונות שבאים ממי שלא נזהר בהליכותיו לתן כבוד הראוי לתורה, ועי"ז מתרשם בנפשו מבט של חסרון כבוד, המה שלשה מהקל אל הכבד: האחד הוא שמתוך שלא רשם בנפשו ערך כבודן, אין פעולתן עליו פעולה אמתית להטיב לנפשו ולהחיותה בנעם החיים כראוי לעוסקי תורת ד', א"כ מניעת הטוב היא חסרון נמרץ. והב' גרוע מהראשון, שמתוך שנפשו ריקנית מהרגיש כבוד הדרך הטוב והמצוה, ממילא מתוך הריקות נמשכת נפשו לכל חטא ופשע. כי יקר המצות וכבוד התורה המצוייר בנפש מונע כל נטי' לעון וחטא להתפרץ בה. וזה מתוך שהריק מנפשו רגש הכבוד הראוי לדרך ד', ע"י הליכתו עמהם באורח בוז, ממילא תמשכהו נפשו לכל חטאת האדם. והשלישית רעה עוד מזאת, כי בשעת העסק בתורה ומנהיג בה מנהג של מניעת כבוד, מתרשמת בנפשו הנטי' לבזות חלילה דבר ד', ובזה יבא להיות משונאי תורה, ומזה פתח לחטאת מרי ופריקת עול מלכות שמים בכלל. ע"כ נגד השלילה של הטוב, המגיע מהמצות והתורה בהעשותן בכבוד, אמר "'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים", משוללים אצלם לפי רע הנהגתם מהטוב והחיים. ועל הרע הבא ממילא בעיקר העדר הטוב, אמר "הוי מושכי העון בחבלי השוא". אמנם כל אלה המה רק גורמים לדבר. ע"כ אמר ר"א ב"א מהכא, שמזה באה הרעה לשעתה וגדולה היא מאד "כי דבר ד' בזה", ומקנה בנפשו קנין מבט בוז לדבר ד' שהוא אורו וחייו של עולם.

ברכות פרק ד׳ פסקה ג׳

...שקדושתן של ישראל וכל מדותיהם הקדושות שנובעות רק מחוקי החיים של תוה"ק הכתובה ע"י ביאורה בתורה המסורה, שאינן נשאבות כ"א ע"י הוקירינו דברי רבותינו והגדילנו ערכם וכבודם בלבבינו ורעיונינו כאשר המה באמת, אז נקבל הלקח הטוב האמיתי מאבות התעודה והתכלית הנמשכת מקדושת תוה"ק והנהגתה תימשך לנו, שהיא השראת השכינה בישראל, כאמור ביעוד הטוב הנמשך לקיום התורה, "ושכנתי בתוכם וגו' " .

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ז

אמנם גם בזה חשב מחשבה שלא תהי' שפלות המצב מוחלטת, שאם הוא אז מפני חולשתו הוצרך לתן מנוחה למוחו היגע מרב עיון ועומק מחשבה, אם הי' מחזיק באיזו מצוה אחרת כדי לקבל שכר, הי' הדבר בלתי נקשר בפועל במעלת העבודה הגבוהה, אבל בבחרו באותה שעה לכבד את התורה ע"י קימה מפני ת"ח, כי כבוד התורה נותן עז לתורה, ובזה יוסיפו רבים אומץ לחזק ידי עוסקי תורה ואור התורה מתחבב בעולם. וע"י הרבים הזוכים באור התורה תבא מעלת האהבה, כי תורה מביאה לידי אהבת ד', כדחז"ל בספרי, "כיצד אתה אוהב את מי שאמר והי' העולם, ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", למוד ד"ת שמהם אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם", וזהו הדרך לאהבתו.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ב

כבוד התורה הוא דווקא מתוך שמירת התורה בכל דרכי השלימות

תכלית הכבוד הראוי לגדולי העם כדי שתהי' השפעתם ניכרת ותרבה הדעת, כי דבריהם הנאמרים בחכמה ויראת ד' יהיו נשמעים ומזה תמשך הטובה השלמה אל הכלל כולו, ע"כ להורות על תכלית הכבוד, שלא ידומה שראוי הוא הכבוד למי שהוא בעל זרוע יותר, ויוכל להטיל אימתו על הבריות, או שיוכלו להפיק ממנו טובה מפני עשרו וכיו"ב, כמו שמשובש מושג נתינת הכבוד אצל רבים מבנ"א, ע"כ באו ללמדינו כי אין יסוד הכבוד כ"א מצד תקנת הכלל כולו בההשפעה של אנשי המעלה והחכמים, כדי שיהיו דבריהם נשמעים לעבודת ד' וכל דרך טובה, ע"כ אין מכבדים במקומות שאין ראוי להשפעת השלימות להיות נבנית בהם. בדרכים, מפני טרדת הדרך, שאין ראוי להתעסק בעקרי חכמה, ע"כ אין כאן מקום התעסקות השלימות במובנה השלם. ובגשרים, מטרדת חשש סכנה, כהא דפ' במה מדליקין "וגברי היכא מיבדקי וכו' " כעין גשר דחשיב כמקום סכנה ואין הדעת פנוי' לעסקי השלימות שראוי להיות האדם פונה עליהם בכל רגשותיו. ותכלית הכבוד שמחוייבים אנו לת"ח איננו כ"א כדי שתהי' הדרכתם פועלת בתכלית החוזק, שהרי באופן חלש תפעל השמיעה גם מבלעדי הכבוד הניתן. אמנם לחזק הרושם בכל תוקף, כאשר יאתה לדבר ד' אשר בפיהם של חכמי תורה, ראוי להחזיקם בכבוד והדר באופן נעלה. ע"כ במקום שאין מוכשר לקבל רושם התורה באופן מלא, אין מכבדים, כדי להורות על שורש הכבוד ויסודו. וכן בידים מזוהמות, אין הדעת פנוי' ואין כבודה של תורה לעסוק בה בחקר כבוד. גם כלל טהרת הידים הראויה לתורה ותפילה, היא יסוד להערה שכל לימוד וכל חכמה אינו בא למטרתו כ"א שיהי' ערוך בלב המקבל והלומד וקרוב לפעלו. ע"כ צריך שיהו הידים נקיות ראויות לקבל ההדרכה בפועל כפים. ע"כ אין מקום לכבודה של תורה בידים מזוהמות, כי תכלית הכבוד מתאחד עם עצם דרישת התורה ומילואה באופן היותר נשגב, וכל מעמד המונע מפעולת התורה על האדם במילואה, כשם שאינו ראוי לתלמוד והבנת התורה, כך אינו ראוי לכבוד התורה. ועם זה יורה ג"כ שכבוד התורה אינו נפרד מהבנתה, שאחד מדרכי ההבנה הכוללים הוא שיבין חקר כבודה של תורה, ואם יבין צורת הענינים בדבר שפתים ואפילו בציור שבלב ואינו מבין ערך רוממות כבודם, אינו יודע ומכיר את התורה כלל. ע"כ לא יוכל להיות כבוד התורה נתון כ"א באופן הראוי להבנתה בתכלית הכשרון, ועם זה יבין האדם שאינו יוצא יד"ח, לא בכבוד תורה ולא בכבוד שום דבר שבקדושה, ואפי' כבוד המקדש, כ"א בהיותו ממלא את כל דרכי השלימות שמצדם הוקבע מרכז המקום המקודש הראוי לכבוד. ורוב אדם יחשוב לצאת ידי חובתו בנתינת כבוד לדברים ששם ד' נקרא עליהם, כמו לפאר בתי כנסיות ברמה וחוקי ד' לא ישמרו בתוכם, ומה יתרון לכבוד כזה הנתון בידים מזוהמות, ומקום הכבוד באמת הוא כעטרה לכל המעלות הרמות, לבססן ולרומם הכרת ערכן באמת, "יעלזו חסידים בכבוד" .

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ט

הכבוד הראוי לתורה. יסוד כל כבוד נעוץ בתורה

חסרון הידיעה בהכרח דיוק שמירת התורה והמצות בא לרגלי חסרון ההכרה של ערך התורה בהחיים. כי הדעה ההמונית תוכל לטעות שיסוד החיים הוא החיים של אכילה ושתי' ותענוגות בנ"א, אמנם כסעיף אחד מוכרח הוא החלק של עבודת ד', ע"כ לא יכירו הכרח לבאר כל דבר בפרטיות ודיוק נכון, ומזה בא ג"כ חסרון ההכרה בערך כבוד התורה. אבל באמת הלא רק עם התורה נמצא את החיים האמתים, והתורה ראויה להיות מלאה בכל החיים כולם, שחקי תורת ד' התמימה הם חוקי החיים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וממילא אין ערוך להכרח כבוד הראוי לתורה שכל כבוד החיים רק [ממנה] נמצא ומבלעדה אין לנו חיים באמת. ע"כ ינאי בחשבו את עבודת ד' וחלק התורה בחיים כערך איזה ענף פרטי, שיש בו עכ"פ צורך, אבל הלא לפי זה אין לדמותו כלל לכבוד המלכות הכולל מוסד חיי הלאום כולו. ע"כ בא רשב"ש ללמדו שאין הדבר כן, שיסוד החיים הוא התורה, ואין דרכינו להפריש את התורה מן החיים, עד שנברך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו, כאילו המברך שהוא העוסק בעבודת ד' אין לו חלק מצד עבודתו וסידור התורי בעצם החיים בכללם, ע"כ ראוי להחזיק טובה למכבדו כאלו עושה דבר שאפשר לאומה לעמוד מבלעדיו. ע"כ ביאר לו שהכבוד הוא מחובר עם התורה, והגיון התורה מרומם את האדם בכללו מצד שהיא מסדרת את כל אורח החיים, ועל פי התורה ורק על פיה נמצא את הצד המכובד של החיים, וממילא צריכה להיות עבודת ד' נמזגת עם החיים, לא עומדת בפ"ע. ע"כ לא נברך כעומד מן החוץ ובא רק למלא את הסעיף החסר בציורים הרבים של החיים, כ"א כחלק מחיים הכלליים שכולם צריכים להיות מונהגים רק ע"פ דרכה של תורה, נהנה גם הוא מהסעודה במאי דשתי' לההיא כסא, להראות הכרח (ה)התערבות התורה עם החיים, כדי לישרם כולם ע"פ דרך החיים האמיתים.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ג

מתוך שהנטיה לאחת הקצוות אינה נכונה, ע"כ ראוי לחבב ישובו של עולם והעוסקים בו, מתוך שעל ידם יוכלו להחזיק מעמד ת"ח מאירי אור התורה. ולמען הרם את ערך התורה עצמה מצד אורה וקדושתה בלב עוסקיה, לבל יטה לבם לפרוש גם הם לעסוק בדרך ארץ, ולהסתפק בהחזקת ידי אחרים, צריך לדרוש בכבוד תורה. הנטי' לישוב העולם צריכה להתעורר ע"פ הנרדפים והחלושים, שעלולים להיות נוטים מצד קשי יומם אל קצה המיאוס בעניני העולם. ע"כ ראוי להם להעריך את ערך ישובו של עולם, כשמוצא את תעודתו, בצירוף התורה המתקיימת על ידו. ולעומת זה המוצלחים, שזכו גם לשלות עוה"ז, יוכלו להמשך אחרי עסקים חומריים של עושר וכבוד, ראוי להם לחזק נפשם ונפש בני גילם ביתרון התורה ורוממותה. ע"כ בהיות אז, בעת הרעה ההיא, ששלטה רומי בעברת זדון על ישראל, כמסופר בשבת, כלל החכמים נרדפים, דרשו דוקא בכבוד אכסניא, לעורר לבם לאהבת הבריות ומניעת ההתרחקות מאנשי המעשה ובעלי הרכוש. ור"י שהתעלה לגדולה ע"פ המלכות, ראה ראשית לו לחבב ביותר את הצד הרוחני, את אור התורה עצמו, לבל ימשך במאומה אחרי גדולתו וכבודו מעמלה של תורה כרגע, כי כל חפצים לא ישוו בה. ערך הכרם הי' ג"כ מכוון נגד האכסניא המחזקת את התורה וגופה של תורה. כן הענינים העיוניים והדיעות שהם שרשי התורה נשמתה ואורה, מיוחדים לכבוד תורה, והמעשים הם האכסניא של תורה, שלא ימצאו הדיעות מעמד בטוח קיים כ"א על ידם.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

קבלת עול מלכות שמים של שתי העונות שביום, ערבית ושחרית, (מעירים) [מעירה] אותנו על התכנית המחולקת שיש במהלך האדם, כשהוא הולך ומתעלה בדרך ישרה, עבודה פרטית ועבודה משותפת . הערב הוא זמן שהאדם נפרד מחיי החברה, הוא נח בצל קורת ביתו, ובחברת משפחתו. אם החיים אז יהיו קדושים וטהורים, יתנו עדותם בעת "יצא האדם לפעלו", להיות פועל ונפעל מהחברה הציבורית, שימשיכו חוט של חסד, עד כדי לרומם [כבוד] ד' וכבוד תורתו ית' בעולם . .. .

שבת פרק א׳ פסקה י״ט

...וזה אמר רב, שאין הנטיה הפנימית לדרכי חכמה ולימודים ידועים מספקת בהיותה לעזר רק להיות אלה הידיעות קנויות בדעת לבד מבלי שישתמש בהן האדם הנוטה אליהן לאהבה, כ"א תעודת הנטיה היא ההדרכה המעשית בפועל השימוש בהן. ע"כ דומים הלימודים הנחשקים למלתא דאלבישייהו יקירא, היוקר והחיבה מקושרים עם השימוש בפועל, לא עם הקנין לבד....

שבת פרק א׳ פסקה כ״ה

כבודה של התורה הוא בכך שאנו לא רואים בה נופך וקישוט לחיים, אלא שהיא עצם חיינו

...והנה היסוד העקרי הנצרך להורות על גדולת ערך התורה ועבודת ד' ומצבם הרם בחיי האומה הישראלית בכללה ובפרטיה, צריך שיהי' בולט שאין הוקרתנו את קדושת ברית ד' אשר עמנו וקדושת תוה"ק, באה אלינו מפני חפצנו לקשט את החיים בקישוט החיצוני של האמונה והדת, כמו שישנן אומות וכתות כאלה שלא יוכלו להתעלם מפעולת רגשי הדת על לבות הכלל וערכם בסדרי החברה האנושית, ע"כ יחזיקו את עניני האמונה ותוכן עבודת ד' במדרגה גבוהה אבל לא בעצם החיים, כ"א במדרגת קישוט ותכשיט חיצוני לחיים. וזאת ההדרכה היא רעה מאד ומביאה נזק והפסד נורא למצב קדושתם של ישראל, שיסוד תורת ד' אשר אתנו הוא שהיא כולה מלאה חקי חיים ונקראת תורת חיים. ע"כ לא בתור תכשיט חיצוני לחיים צריך לכבדה ולהוקירה, שבזה לא תמצא מקום כ"א בעיתים מזומנות ומקומות של פומבי והליכות סדרים מקושטים בפארים חיצונים, כ"א צריכה היא שתסדר את עצם החיים הישראליים מיד ד' אלהים חיים. ע"כ להשריש זה בקשקושי ואברורי, שהם בנינים של יופי וקישוט לבד, לא באה הקפידא שלא יהי' הביהכ"נ גבוה מהם, להורות שמושגינו בביהכ"נ שהוא המכון לקיבוץ עבודת השי"ת והרמת כח האמונה ויראת ד' בלבבות, אינו ממינם של הקשקושי ואברורי שהם שימושים של קישוט ויופי לבד, שהוא רק בערך טפל וחיצוני לחיים, ואין לתן לביהכ"נ יחש נערך להם עד שיהי' קפידא בגבהם יותר. אמנם בית הכנסת נערך בערך עומק גוף החיים הישראליים, כערך הבתים העקריים, מקומות החיים בעצמם, ועליהם הוא מתרומם, להורות שמטרת כלל החיים ופרטיהם ישובו לתכלית עבודת ד' ושם ד' שנקרא עלינו בכלל האומה, ומסתעף לפרטיה... " .