כהנים

הקדמת עין איה עמוד ט״ו

...כבר אמרו חכמים ז"ל, "ראוי היה עזרא שתנתן על ידו תורה לישראל כו' וא ע"פ שלא נתנה תורה ע"י נשתנה על ידו הכתב". שינוי הכתב הי' דבר מסתעף מעבודת התורה בהצורה שהיתה צפויה לראשי אלפי ישראל, שמהם היו נביאים ובעלי הופעה אלהית ברוח הקודש, את אשר יפעל ישראל בימי מנוחתו השניה, ימי בית שני, שהיו באמת רק ימים של כניסת כח כדי להתאזר לקראת משא הגלות הגדול והארוך, שהיה צריך לבוא אח"כ. פעולת ישראל ע"י התורה ביחש העמים לא היתה ניכרת בכל ימי הבית הראשון, כל כבוד התורה היה פנימה, בבית ישראל. הכתב הקשה והמלופף העברי, לא היה אפשר לו לשמור את התורה בטהרתה, רק בהיות ישראל עם שוכן בטח בארצו, ולא הורק מכלי אל כלי, אז היו יכולים בחירי הכהנים והלויים לעמוד על המשמר, לכתוב התורה ולהגיהה ולשמרה מכל טעות. אותה השמירה הטבעית משבושים שבאים ע"י כתב, מדימוי אות לאות אחרת, שהוא אב להרבה טעיות שיוכלו בהמשך הזמן לאבד חלילה כל הונה של תורה, לא היתה עם הכתב העברי...ע"כ בראשית ימי בית שני, שידעו גדולי עמנו שלא היתה גאולה שאין אחריה גלות, החלו לבצר עמדת האומה הרוחנית ע"י מעמד תורת ד', שתהיה יכולה להשמר גם בגלות המבהילה העומדת אז אחר כתלנו, ותהי ראשית המעשה של השמירה לתורה, גם באבדן כל מרכז לאומה, בשינוי מכתב עברי המלופף לכתב אשורי המאושר ומבורר באותיותיו הברורות, שבו תהיה השמירה נכונה משיבושים של אותיות דומות, גם באפס המרכז של הכהנים והלויים שומרי התורה, עם עז מלכות. בכתב האשורי היתה התורה נכונה לצאת גם (עמ' טז - ) היא בנודה בגלות עם ישראל.

הקדמת עין איה עמוד ט״ז

ההבדל בין דרך דרישת התורה של הכהן מהכלל אל הפרטים, לדרישת התורה של השופט מהפרטים אל הפרטים

לבד הגזירות והתקנות, יש גם בדרכי הדרישה שני ענינים חלוקים זה מזה, שכל אחד התגבר כפי המצב הראוי לאומה מצד מעמדה ההוה והעתיד. בפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט" כפול בשביל זה הלשון, "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם", ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם, לכהן ולשופט, אין צורך בפרטן. אמנם, משפטי התורה הפרטיים אפשר שיהיו נחתכים עפ"י הרוח הכללי של התורה, עפ"י כח טעמי תורה, המתאים אל המוסר הכללי שבתורה ואפשר ג"כ לנתח הפרטים מהכללים עפ"י דרך לימוד פרטי, לדון דבר מדבר מאין צורך להשקיף על כח הכללי, כי כח הכללי צבור הוא בפרטים. מובן הדבר כי לפרט פרטי הלכות עפ"י רוח התורה הכללי, צריך שיהיה הפוסק את אותן ההלכות בעל חכמה רבה, שיוכל לעמוד באותם הדברים הגדולים שעקרי תורה מיוסדים עליהם. ומי שהוא פחות ממדרגה זו, יוכל רק לבוא למדה זו של פסיקת הלכות פרטיות, ע"פ הדברים האפשריים לדון בפרטי ההלכות מצד ערכן הפרטי. זהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל באר פרטי תורה עפ"י עקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים, יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם, כפי מעמד הדור. בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה, ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל, אינה תופסת מקום כ"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, "המקום אשר יבחר ד' ". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו, אז אי אפשר היה עוד להיות הפרטים נחתכים ע"פ עקרי יסודי התורה וסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז (עמ' יז - ) בטוח עלול הדבר להיות מזה חלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה ע"פ יסודי עקריה ודרכיה הראשיים, וביותר שמעטים המה, בטבע האנושי, האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהן.

ברכות פרק א׳ פסקה א׳

שליחות עם ישראל ככהני ה' בעולם

ק"ש של ערבית ושל שחרית, מורים על ב' מיני הקריאה בשם ד' המוטלת על ישראל. אנו צריכים לקבל עול מלכות שמים על עצמנו, ולפעול ג"כ בקריאת שם ד' אחד שלנו, שסוף כל סוף יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי ד' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה...ישראל הם כהני ד' בעולם, מצד עסקם בעניניהם הפנימים בינם לבין עצמם ודבר אין להם אז עם זרים, דומים לכהנים, לא בעת יורו תורה או אפי' בעת יקריבו קרבנות, שאז יש להם יחש עם זרים, שהם עכ"פ עושים עבורם, שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא, אבל שלוחים הם, אמנם בעת כניסתם לאכול בתרומה, הם נכנסים לעולם הכהני כולו, ואסור להשתתף עם הזר כלל, כי אין לזר חלק באכילה זו כלל, וטעון הבדלה ממנו. כן זמן ק"ש של ערבית, הכללית, גורמת להיות ישראל עם לבדד, כדי להגן על קניניו הקדושים, חיי עולם ששם השם ית' בתוכו, ע"כ יש מושג של יחש, בין קריאת ק"ש של ערבית, לשעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתן הוא החסד והרחמים. ע"כ מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתית, תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו

הכהנים מסמלים את הוראת התורה ואת יסוד קיומה. תלמידי חכמים הם כעין כהנים ביחס לכלל ההמון. כבוד הכהנים ונתינת מתנות הכהונה מתוך רגש של כבוד לכהנים

ובאשר המשנה, שהיא ההלכה הפסוקה, גורמת ליסוד ההתאחדות של כלל ישראל להיות גוי אחד בארץ, כראוי לגוי אחד המעיד ביחודו על אחדות השם ית', ע"כ אין הגלויות מתכנסות כ"א בזכות המשנה כדחז"ל ע"פ "גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם". ע"כ ראוי להיות שנוי במשנתינו ורמוז בה כל אופני צדדי השמירה, באופנים ידועים הכוללים את פרטי דרכי הזהירות בכבוד הרב. ע"כ אותן הכ"ד מקומות, הם כ"א מהם רומז לפינה מיוחדת בדרכי הכבוד, שמהם נלמד לפרטים רבים המסתעפים לשמור את יסוד כבוד חכמים, שהוא יסודו של עולם. ואולי יסמך מספר הכ"ד, מפני שמצינו שהת"ח הם יסוד קיום התורה בעולם דוגמת הכהנים והלויים, שכתוב בהם "יורו משפטיך ליעקב", וכד' הרמב"ם ז"ל, שכל אחד מבאי עולם, שנדבה רוחו לפרש מדרכי החושך ההמונים ולדעת את שם ד' ותורתו, הרי הוא במעלת הכהונה בערך אל הכלל, ומצינו כ"ד מתנות כהונה, וכבר כ' בחוה"ל שכנגדם מצינו מצות כהונה ולוי' כ"ד, א"כ ודאי ישנם כ"ד אופנים של יחש שמתיחשות פעולות הכהנים מורי התורה על העם, ויסוד כל יחש הוא מחובר בקיומו עם כבוד הכהנים המורים. ע"כ נקראו מתנות כהונה "עבודת מתנה", ו"למשחה" לגדולה. וביארתי במק"א שמשו"ה נקראו החולין שירים, להורות שהעיקר יחשב בעיני האדם מה שנותן לכהני ד' המאירים אור תורת ד' בעולם, ולא די בהנתינה לבדה, כ"א צריכה קריאות שם וקדושה, כדי שירגיש עם נתינתו רגש כבוד להכהן המקבל, בההוראה שאכילתו היא נעלה ומקודשת מה שאינה ראויה לזר. נמצא שבכלל הנתינה אינה דיה לבדה כ"א שתעשה ג"כ רושם של כבוד, שבזה יכיר העם ערך רוממות קדושת התורה ועוצם ההצלחה שיש להולכים בדרכיה. ע"כ הפרצות בפרטן ראויות להיות נגד המעלות שגדרתן החכמה העליונה לפרטיהן, שהם כ"ד במספר, ע"כ בכ"ד מקומות, פרטיות, נרמזו מה שב"ד מנדין על כבוד הרב.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ד

ייחודיותם של הכהנים. אהבת הכהנים לישראל המתבטאת גם במעשה. מדרגתו של כהן שהרג את הנפש

יסוד ברכת כהנים, ועמה שתהי' בנשיאת כפים, מורה שתכלית העבודה שראוי להיות מצויירת ושמורה בלב עובד ד' האמיתי היא טובת הכלל ואשרו. הברכה תורה דעת שאהבת הכלל ממלאת את כל לבבו של הכהן המיוחד לעבודת השם ית' ועסק תוה"ק. ונשיאת הכפים תורה שגם כל פעולותיו מוקדשות הנה לטובת והצלחת הכלל...ע"כ כהן שהרג את הנפש, הוא הפסיד תכונתו נגד אהבת הפרט ביחוד לעומת חיי הגוף, הוא לא ישא את כפיו. כי בהאבד ממנו המדרגה התחתונה של אהבת הפרט הגופנית לא יוכל לעלות לאהבת הכלל הרוחנית שהיא התכלית.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ב

...הדעה המוטעת שיתכן לומר שיגיעו רחמי השם ית' על דבר מיוחד להבדילו לטובה מכל בריותיו היא מביאה אסון לעולם, כי בזה תתגבר הטעות, בצירוף אהבת עצמו, הנטועה באדם, ביצר לבבו מנעוריו, יותר על המדה, לחשוב שרק הוא הוא הנבחר והאהוב מאת ד', מצד עצמו. ובאמת ראוי להשכיל כי רחמי השם ושפע חסדו הם מגיעים על כל בריותיו, אלא שלפעמים מתבחרים יחידים מברואיו, מעמים ואישים וכיו"ב, כדי שעל ידם תבא הטובה הכללית השוה לכל המציאות. אבל לומר הגעת רחמים על דבר מיוחד שאין בו מבוא לההשלמה הכללית, הוא דבר שאינו ראוי להעלות על לב, והוא דעת [ה]משחית[ה] חיי המוסר הכללי[י]ם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

כהנים הם קפדנים מטבעם, והדרך לאזן זאת. סגולות הכהונה נמצאות יותר בכהנים מבכהנות

מצב המשפחה כשהוא בשלוה והשקט הוא אות נכון על שלימות המוסר והמדות שבעם. ומעתה כמה נהדר לנו מחזה השלימות של מדותיהם הקדושות של אבותינו, שכפי הנהוג שאם לא תמצא אחת מהאחיות מנוחה נכונה בבית אישה, אז לא תרצה אחותה [ו]גם הורי' להתחתן עוד עם אחי חתנם הראשון. ולהיפך באשר יראו באושר בתם והצלחתה ימשך לבבם להתחתן עם אחיו. וזוהי מעלה העליונה שבמוסר המדות, וביותר בכהנים שהם בטבע אנשי דקפדי, כדחז"ל בגמ' "ועמך כמריבי כהן". ועכ"ז שמנים זוגות אחיות כהנות היו נשואים לשמנים זוגות אחים כהנים, וכולנה מצאו שלו' ומנוחה בבית אישיהן, עד שדבק לבבן ולבב הוריהן להגדיל החיתון. ובאשר יסוד שלום המשפחה באומה תלוי בחיי הצניעות, ע"כ כפי ערך שיגדל כח יראת ד' וטהרת הקדושה בעם יגדל אשר המשפחה, ע"כ נאה לעיר הזאת שמה גופנית, כדחז"ל על הגפן שאין ראוי לו כ"א הרכבה ממינו, "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל". אף גם זאת היא הוראה על מצב בריאות הגוף והנפש אשר ברך ד' את עמו בהיותם שלמים לפניו בארצו, באשר ע"פ חקרי טבע היצירה ידענו כי בהיות מצב בריאות הורים במעלה טובה אז יטיב לנולדים מהם אם יהיו קשורים בקשרי משפחה (חוץ מעריות ושניות), וע"פ רוב וכמעט בכל המקרים בהיות איזה חולי נמצא בהורים אם יהיו קרובי משפחה יגדל הרושם בנולד מהם. ובאשר כפי הרגיל בהקפדה של נשואי כהן לכהנת יזדמן ע"פ רוב הנשואים מבני משפחה אחת, והוא עלה יפה עד שרבים התמידו בדבר, והוא אות נאמן על מצב שלימות הגוף והנפש שבא רק לרגלי הדרכה ישרה, הבאה מדרכה של תורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה. אמנם חיים כאלה שמביאים להשלמת המעלות הנפשיות באופן מעולה כזה, עד שמביא לתכלית בריאות הגוף והנפש בכללות העם לדורותיו, א"א לישראל לזכות כ"א בהיותו נטוע בארץ ד' המיוחדת לו לפי סגולתו העליונה. אבל בארץ נכרי' א"א שתצא סגולה כזאת בפועל, ע"כ מקרים כאלה נעשים נמנעות. ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו כו', ואע"ג דאינהי הוו כהנתא אינהו לא הוו כהני, ופעולות הנפשיות שמיוחדות לכהנים בטבעם להיות בעלי רגש חם, שאם לא ילוו אליו שלימות גדולה וחנוך מתוקן מאד יהי' ממנו תוצאות להפרעת שלום של חיי המשפחה, ודאי ניכר ביותר בכהנים בבנים מבבנות שאין להן כח הכהונה, ומסתמא כללות סגולותי' כולן חלושות בהן. ע"כ גם בהמצא המחזה הזה ביקרת מציאותו, לא נמצא כ"א בבית כהנות ולא בכהנים עצמם, כי לב רגז בחוץ לארץ הוא דכתיב. אבל אה"ק היא מוסיפה בקדושתה חן וכבוד ושלום ואשר על יושביה, שגורם לחיי המשפחה לעלות במעלות החן והתפארת להצלחת הגוי כולו, ולמרבה הברכה והשלום.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ח

היחש והקשר הראוי שיש בין האנשים המיוחדים לעבודת התורה ודרך ד' ככהנים אל אנשי המעשה והעולם, פועל הרבה על ההדרכה המוסרית של האחרונים. כי צריך כח התורה לפעול בכל העם כולו, פועלת בעוסקים בה ע"י עסקם ולמודם, ופועלת בכל העם ע"י יחשם אל אנשי התורה והמוסר באהבה, היוצאת אל הפועל ע"י סדר מתנות הכהונה. אמנם הנפרד לגמרי מאנשי הרוח עלול הוא לרדת הלך ויר ד במוסרו, עד שאפי' הצניעות, שהיא היסוד המוסרי האנושי השכלי, ירד בביתו מטה מטה ע"י התגברות הנטיה לחפצים המגושמים והרחקה מכל דבר נעלה וכל אור תורה, עד שמצב הנמוך הזה יביאהו למדה זו שיצטרך לכהן ע"י אשתו. כי ברדתו באופן שגם נפשו הפשוטה תהי' סולדת מהירידה האיומה המוסרית, אז יכיר כמה הרבה הרע בהתרחקו מעבדי ד' מורי תורה ואור דעת ויראת ד'. ודבר זה נוהג ג"כ בכלל האומה, בעבור רוח תאות הגשמיות על רבים, יתקצפו בתורה ובמוריה, יתרחקו מהם ויכירום כיתרים באומה, ישניאום ויבזום, אז יחל נגף השחתת המוסר לפרץ והעם ירד עד דיוטא שפלה מאד, עד שהאנשים אשר עוד לא כבה מהם זיק הרגש האנושי ומעט מאור היהדות, יזעקו מכאב לב, כי השחיתו דרך בהתרחקם הרבה מאד מדרכי התורה והלעיבו בחכמה, וזה גרם שהורידו את רוח העם עד שנעשה פרוע לשמצה. אז ינשאו רבים משחרים למוסר מאותם שהרחיקו ללכת, להסיר את נגע הפריצות השובבה המשחיתה רבים ומשימה שם ישראל לקלסה, אבל הם עצמם גרמו לזה ובבזותם ת"ח והלעיבם בכל קודש. ע"כ בא העם, שהיו דרכיו ישרים ומגודרים בדרכי יושר וצניעות, לידי מדה זו להיות נצרך לעזרת הכהן לתקנת הסוטות הסוררות.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ב

ההלכות יהיו נחתכות בשני אופנים: או מצד הניתוח הפשוט שלהם בראיות נבנות ע"פ מדות התורה, או סברות שכליות פשוטות, מכוון לשופט שאמרה תורה לשמוע בקולו בפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט". ועוד יש יתרון לגבורי כח עומדים בסוד עיקרי תורה, שלפעמים יגיעו הדברים לחתוך הלכות שבתורה ע"פ שרשי ידיעות כלליות מעומק טעמי תורה, אשר אמנם נסתמו לנו דרכיהם בפרט למעשה, אבל גלויים היו לרבותינו אלה, "אלה הדברים עשיתים, כבר גיליתים לר"ע וחביריו". ע"כ נמשלה ישיבתם לכרם שיש בו שני מיני שימושים בפריו, אכילת הענבים הפשוטה "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך", ועוד שימוש יותר נעלה, מעילוי ע"י יין הנעשה מהענבים מתוכיותם. הצד הראשון נערך נגד הדרישה הפשוטה שבתורה, והצד השני נגד הדרישה העמוקה והנסתרת מעיני אנשים שלא הגיעו למידה זו, נגד ערך הכהן הנזכר גם הוא בפרשת שופטים לשמוע לדבריו. והמתייחדים רק בעסק הדברים המיוסדים בעומק סתרי תורה קראום חכמי הזוהר בשם מחצדי חקלא. לעומת בעלי הכרם שבהם שתי האכילות עומדות לכך כדרכם, באה ההנאה של השדה דוקא אחרי רוב מעשה ועבודה של קצירה עימור דישה וטחינה. כן חכמת סתרי תורה תבואר רק ע"פ הישרה רבה בהכנות מרובות, וכשהם בעינם טרם נעבדו ונבררו לא יוצלחו להיות למזון רוחני נעים לעם. לא כן הקיבוץ על כללות התורה בכל דרכיה העיוניות והמעשיות, שנבנה לה מקום ביבנה, ע"פ עצת ד' להקים עדות ביעקב ולהאיר אור ישראל בשקוע שמשו הלאומי והמדיני, נקבצו שתי התעודות יחד העיון והמעשה. הכרם נעבד והענבים נאכלו גם הם לתיאבון ומשיב נפש כמו שהם גופי תורה והלכות מאוששות, גם הריקו מעליהם יינה של תורה, בעומק הגיון וחכמת אלהים.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

חיי הציבור אינם יכולים ולא צריכים להיות בנויים ע"פ מופת של ארחות החיים של אנשים פרטיים. מושגי הצדק והמוסר הציבורי הם יותר רחבים וגדולים מלהכנס בחוג יחידי של אנשים יחידים. ע"כ "כל בניך לימודי ד' ", רק דרכי השי"ת הם צריכים להיות למופת לחיי הציבור בקדושתם, "ורב שלום בניך". אבל החיים הפרטיים, ראויים הם להיות נלמדים מבחירי העם, הנגשים אל ד', ומקדשים את חייהם בקדושתו ית ' . ע"כ להעיר אוזן בזמן ק"ש של ערבית על מה שתוכל לפעול על לב שומע, מלתא אגב אורחא היא, שזמנה הוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, שגם היא עבודת ד' היא, אע"פ שחייהם הפרטיים נתמכים בה. וכקדושה הזאת ראוי לכלל ממלכת כהנים וגוי קדוש להתהלך בתם לבבם בקרב ביתם, ותקבע בנפש ע"י קריאת שמע של ערבית... ע"כ בשחרית אמת ויציב מתורגם ארמית, לישנא דסטרא אחרא. מצד הסגולה העצמית הפרטית לישראל, שהיא צריכה שמירה מרובה מהשפעה זרה, צריך הבדלה, כשם שהכהן נבדל מן הזר באכילתו בתרומה הראויה דוקא לו, וזרים אין להם חלק בה. מאימתי קורין את שמע בערבית, לקבל עול מלכות שמים על עצמו בתור איש נבדל ופרטי, ועל כלל עם ד' בתור עם לבדד המתיחד בסגולתו, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, המיוחדת להם, ואין אוכלין אותה עם הזר על השולחן.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

...אמנם ודאי המעמד הטבעי הבא בהמשכת הזמן, אינו מספיק כ"א לענין השלמת האדם לעצמו, אחרי שכבר ירד ממעלתו, אבל להיות האדם מתנשא ג"כ אל התעודה הכבירה, לרומם ולנשא את כל סביבותיו, כאשר חייבים אנו לומר כ"א ממנו, מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב, זה לא יתכן כ"א בהתרוממות עליונה, שתנתן לאדם במתנה מחסד עליון למעלה מגדרו וטבעו. ע"כ כהנים אוכלים תרומתן, המוגבל לעומת השלמת עצמם, ג"כ משעת צאת הכוכבים, אבל לעבודת הקודש, שהיא תעודת הכהנים בעד כלל עם ד', לא יוכשרו כ"א בההשלמה המצורפת במעשים מוכשרים לשאוב ממקור עליון ונשא מאד מטבע האדם את קדושתם. אבל לענין ההכשר המתיחש לק"ש של ערבית, המתיחש יפה לכהנים האוכלים בתרומתן, כפרה לא מעכבא, והיא היא הידיעה העליונה המעמדת את האדם על טהרת הטבע, להיות דבק ביוצרו, ע"י הסתכלותו במעשי ד' בתכלית ההשכלה המוסרית שבעומק הטבע והמציאות, עד שראוי יותר לתלות בזאת ההלכה התורית את זמן קבלת עול מלכות שמים, מלתלותה ביחושה הטבעי שהיא צאה"כ....

סדר זרעים פסקה י׳

יסוד הטומאה וטהרה בתורה הוא רק ביחש המקדש, והנלוה אליו כאכילת תרומה לעובדי ד' במקדש הכהנים, ואכילת מעשר בעיר הקודש, המקודשת בקדושת מקדש ד' אשר בקרבה. וכל הדברים הרבים המסתעפים מעקרי שמירת הטהרה, באו להשריש עמוק עמוק, כאשר ראוי לדבר שהוא נשמת האומה וחיי הרוח של כל האנושיות כולה באחרית הימים, שיהי' הר בית ד' בראש ההרים בית תפילה גם לכל העמים. ולפי הענין הנפלא והערך הנעלה שיש במקדש ד' זה, שאין דוגמתו בכל הארץ, אין פלא שדורש הדבר תכונה רבה, איך להבליט ע"י מעשים רבים את הרושם העמוק של קדושתו הנפלאה.

סדר זרעים פסקה ט״ו

ע"כ הוקבעה מצות וידוי עם מצות הפרשת המתנות המחוייבות, שהן כוללות בקרבן את כלל כל חיובי התורה והשכל, שהם בכלל שש מערכות, דהיינו, הלאוין, והעשין, מצות הציבור והיחיד, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, וכולם ימצאו מקום במתנות המחוייבות. הזהירות מאכילת טבלים היא מתיחשת אל הלאוין, עצם מצות ההפרשה וקדושת התרומות בקריאת שם, ונתינה למי ששייכים להם מצד המצוה, היא בכלל העשין, מצד החובה היחידית המוטלת על כל יחיד היא חובת היחיד, ומצד התכלית העולה לקיום הכהנים, תורתם ועבודתם בעם, היא מצות הציבור, מצד זכות הכהנים ויתר זוכי המתנות במתנותיהם היא משער מצות שבין אדם לחבירו, ומצד עצם הקדושה וההפקעה מאיסור טבל, היא בכלל מצות שבין אדם למקום.

סדר זרעים פסקה י״ז

ע"כ עלינו להסתכל הרבה על המובן מתיבות ואותיות התורה עם הקבלה הנאמנה בגדרים ודקדוקים של המצוה, שבזה תושלם ההוראה הפנימית שאין אנו מחליטים שכבר עמדנו על עומק כל תכונתה. ויותר מזה יביא הדבר את מקיים המצוה כהלכתה, להתבונן שגם החלק שיש לנו מציורינו בתכליתה של המצוה הנחמדה גם לנו ע"פ טעמה הגלוי, כמו הקמת התורה בישראל ע"י מצות המתנות ומניות הכהונה והלויה, עלינו לדעת כי שכלינו ורגשנו המוגבלים מאד, אינם יכולים לצייר כלל כל הודה והדרה וגודל תועלתה של טובה כללית לאומית ואנושית לדורות, כמו שהיא בהירה וידועה לאדון כל המעשים ב"ה, אשר לו עצה ותושיה.

סדר זרעים פסקה י״ח

לעומת שני החלקים שיש במצות המתנות, חלק העזר ותמיכה ליושבים לפני ד', עוסקי התורה והעבודה באומה, או הנדכאים וצריכי העזרה, וחלק המצוה והקדושה שנכלל ג"כ בהן בקריאת שם ותיקון הטבלים, צריך כל חלק להיות משומר מפגעים שאפשר לפול בו ע"י שיבושי נטיות. הא כיצד, המשפיע והתומך יוכל להשחית מוסר נפשו, אם יחוש בעצמו שהוא הוא העוזר והמושיע, א"כ מה רם הוא ונשא, ומה ישפלו בעיניו אלה נמוכי החיל, שהם נזקקים לעזרתו. מדה זו, שיש בידה להשחית כל חלקה טובה שבכל מעשה הצדקה, גדולה היא השחתתה בחלק זה של מניות הכהונה, שצריך [בהן] שלא לבד הסיפוק ינתן לעוסקים בתורה ועבודת ד' באומה, כ"א שיהיו הם ועסקיהם הרוחניים הגדולים חביבים ומכובדים מאד. ומה אומלל הוא האיש החושב שכל אושר והצלחת האדם, נמדדים רק כמדת המתכת הנוצצת שידו משגת לצבור תחת ידו. ע"כ נגד החלק של הנתינה המגעת למקבלי המניות צריך שעמה יהי' רגש חי וקדוש, שיחוש בעצמו הנותן, שלא רק נותן ומשפיע הוא, כ"א גם מקבל טובה גדולה, בהיותו משתתף עם פעולות הרוחניות שהן אורו של עולם, עם מעמידי תורה ועבודת ד' בעולם. ע"כ לא ישכח לברך, ולהודות לד' חסדו על הטוב שהוא נוחל בזה לעצמו ג"כ.

סדר זרעים פסקה י״ט

מעשר שני אינו ניתן לאחרים כ"א בעלים אוכלים אותו בקדושה לפני ד', והוא להעיר שכשם שבכלל האומה צריכים שימצאו אנשים מיוחדים, עובדים עבודת הקודש, שהם מישבי עולם באמת, ע"כ ראוי להכיר הספקת צרכיהם לחובה קדושה, כן יש באדם עצמו, בכ"א ואחד, צדו הרוחני השכלי, וזה הכח הוא הכהן הפרטי שראוי להכירו לטוב. וחייב האדם שיכיר את צדו השכלי, שהוא יסוד אשרו והצלחתו, ע"כ יאכיל המע"ש בקדושה לעצמו. אבל במה איפוא יודע לאדם עילוי ערכו השכלי, במה שישכיל כי כל הרעות והנזקים הבאים לאדם בעולם, אינם כ"א מצד חמרו ועכ"פ מצד חסרון השפעה השכלית, כדברי הר"מ במו"נ. ע"כ לא יאכל המע"ש באנינות, להורות שכל צרה ורעה שבעולם אמנם באה רק מצד הצד השפל של האנושי[ו]ת, מצד יחש בהמותו. אבל כשתתגבר הנשמה השכלית בכלל העולם ובפרטיו, מוכרחת היא האנינות שתסולק מן המציאות...אבל בשליטת השכל והגמר השכלול של הכהונה העצמית הנמצאת בכל אדם, כי כל בניך יהיו למודי ד', "ולא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", שהוא יסוד המעלה שמעיר לזה מע"ש, אין מקום לכל פגע, ולא לפגע המות המסבב אנינות. ע"כ לא יאכל ממנו באונו, שצריך שיגדיר האיסור את תכנו ומטרתו של המע"ש.

סדר זרעים פסקה כ׳

ההכרה של היתרון, שיש בו באדם עצמו חלק הכהונה שבו, הצד השכלי, שצריך שייקר בעיניו מאד, צריך בכ"ז עמו שמירה יתירה מההפרזה השכיחה שעלולה לעור עיני האדם להפילו במוקש הגאוה, ולהכשירו לבלי ראות לנפשו חובה. וזה יבא מיתרון אהבת עצמו יותר מן המדה, שתבא מעירובי נטיות בלתי מתוקנות המתערבות ג"כ עם הנטיות הטובות. ע"כ צריך זהירות יתירה בזה, יותר ממה שצריך בהיותו עסוק בנטיה של מעשה המורה לו להכיר את היתרון הנמצא בזולתו, כמתנות כהונה וכיו"ב. ע"כ במע"ש ביחוד נחוצה ההערה שלא להפרישו בטומאה, ועם זה להיות מטהר ג"כ הרעיון והדעה, בהיותו עסוק לברר לעצמו המקום הראוי לו בתור אוכל מעשר לפני ד', דהיינו הכרת יתרון הנפש המשכלת שבו, שמצדה הוא ראוי להיות ניזון משולחן גבוה, שיהי' באורח טהרה, ענות צדק ונקיות דעת. ע"כ נתפרשה בזה ההקפדה ביחוד, הא אם הפרישו בטומאה א"י להתודות.

סדר זרעים פסקה כ״א

המעלה הרמה של האדם, בהתנערו עד כדי הכהונה הפרטית העצמית שבכל אחד, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", היא רחוקה מציור המות משני דרכים. הדרך הפשוט הוא שעם ההרחקה מהתבטל אל הכחות הדמיוניים, והנפילה ברשת התאות הבהמיות, שאין עמהן כ"א חיים גופניים מהרגשות החושים, לא יצוייר כבר המות בחרדתו האיומה, הרגילה ברב בנ"א, שהם אמנם צריכים גם לכח החרדה ההיא להטבת מוסרם הרופף. ע"כ לפי תכונת האדם הרפה, אין רגעי האנינות המרים לו יותר מגבול כחות נפשו המוסריים, ראויים לקיום כל מצוה והתמלאות רגשי קודש רוממים. ע"כ האנינות, הנוגעת לאדם עצמו, ודאי אין מצב ציור המות בגונו המחריד ראוי כלל למדת הקדושה של התעלות האדם אל המעלה של הכרת חלק הכהונה שבעצמו, שזאת היא תעודת מע"ש כאשר ביארנו.

סדר זרעים פסקה כ״ג

ע"כ אם שכל אדם חייב לתור בחכמה כפי כח שכלו וטהרת לבו, ולהוסיף אמץ בדרך ד' כפי אשר יחזה בהערתו השכלית, מ"מ יקיים בעצמו "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", ויצייר כי לעומת ערך האמיתי שיש בתכלית התורה ומצותי', נחשב כל מה שיוכל להשיג בסידורי חכמתה כאין. ע"כ אין לו לבנות דבר יסודי על מערכי חכמתו גם בהיותו במעלה היותר גבוהה, כהמצב שעליו מורה ענין מע"ש, התקדשות הכהונה בתוכו של כל אדם מישראל.

סדר זרעים פסקה ל״ב

בנין האומה בשלמותה יהי' ע"י התאחדות שלשה כחות ראשיים בהנהגה. כח הממשלה שהוא כח סידור הפעולות, כח הרוחני מתורה חכמה ועבודת ד', וכח הכסף, העושר הנצרך לתכלית הכלל והפרטים. ע"כ היו יוצאים לקראת מביאי הביכורים, שמורים על אחדות פרטי האומה והצטרפות העבודות הפרטיות לאוצר הכלל כולו, למען תבא התכלית העליונה הנכספת מכלל האומה, שהוא חפץ ד' בעמו, היו הראשים בשלשת החלקים. הפחות הם שרי הממשלה, הסגנים הם שרי הקודש כי מצינו סגן הכהנים, והגזברים הם הממונים על עניני הכספים, שמורה על הרכוש והעושר הכללי, וכשתעמוד הממשלה והכסף, לחזק את התעודה היוצאת מכח הקדושה, אז תפרח האומה בגאון ד' .

סדר זרעים פסקה ל״ז

העולה מכוונת כנגד הרעיון, מכפרת על המחשבה העולה על הלב כדחז"ל. הוד האומה ויתרונה יראה בהיות המחשבה והבינה נתונות לכל בניה, "כל בניך למודי ד' ". אמנם עם היותה רבתי בדעות תהיה המשמעת המעשית גדולה, לבלתי סור מן המצוה לכל דבר דת ודין ע"פ התורה, המתפרשת כרגיל ע"פ הכהנים מורי התורה. הגוזלות אמנם היו ע"ג הסלים, הרעיון התנשא מעל המעשה והרים עי"ז את ערך המעשה מדעת נפש. (ו"עקב ענוה יראת ד' ", שמה שבידם נותנים לכהנים) והיו עולות כולן כליל, בהוראה להכונה הרוחנית ששרויה בלב כל יחיד מישראל בטעם המעשה. ומ"מ מה שבידם נותנים לכהנים, כפי ערך הדעה היותר מתרבה ומתגדלת בעם, עוד יותר היה מובן ערך הגודל הניתן למעשה התורה והמצות כולן, מצד הערך המעשי שבהן, וערך ההצלחה הכללית היוצאת מהאחדות המקודשת שמתמלאת רק ע"פ ההמשכה למרכז אחד בכל חוקי החיים. אמנם לולא קדושת התורה ואלהיותה, ה" מוכרח להמצא כח מנגד מוחלט בין תעופת הרעיון שהוא מחולק הרבה לפי מעלת הפרטים אל כיוון המעשים לפרטיהם. אבל בהיותה תורת ד' וערוכה בעצה עליונה, היא מכוננת באופן כזה שגם כל הפרטים המסתעפים ממנה בתולדותיה ע"פ דרכי המשפט, י[נ]שאו בד בבד עם כל רעיון נשגב שיוכל להגותו, לב כל חכם יותר נעלה. ע"כ עם היות הגוזלות באים עולות, רצופות במחשבה עליונה ואידיאלית, אינו מונע וגם עוזר שמה שבידם נותנים לכהנים, ותרומת היד המעשית הנראית מצומצמת בדיוקי פרטיה מתאימה היא עם המחשבה היותר מתנשאת ומתרחבת בעז רעיונותיה. ובזה יונח קו להתאמת העבודה היותר חמרית עם כל מרום ונאצל. "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, 'בכל דרכיך דעהו' " .

סדר זרעים פסקה ל״ח

הקדושה הכללית שמתמלאת ע"י האחדות המושגת ע"פ כל דרכי ד' היא מצטיינת בשני ענינים, במעשה וברעיון. האחדות המעשית מביאה לאחדות הדעות, כי רק ע"י התיסדות חק ומשפט התורה בכלל האומה, יזדככו הדיעות לבא לקדושת המחשבות שסגולת ישראל בהן תלויה להאיר באור ד'. החילוק הנמצא בין המעשים והדיעות הוא שהמעשים הם יותר תלויים ע"פ הוראת הכהן המיוחד להורות תורה כאשר ביארנו, "ע"פ [...] המשפט אשר יאמרו לך"...ע"כ נחלקה כאן ההגדה, בתחילה יאמר "הגדתי היום לד' אלהיך" מכוון כנגד האחדות המעשית, ובזה פונה הוא אל הכהן ומיחד עליו שם שמים, כלומר ע"פ ההדרכה הכוללת היוצאת מההשפעה הכללית, ע"פ התורה אשר יורו מורי התורה היושבים במקום אשר יבחר ד', בזה אמצא מגמת ביאתי לארץ. ואין בענין המעשה מבוא לרגש העצמי, כי אפי' תהי' התחייבות המעשים ע"פ הוראת ב"ד נגד הכרתו ודעתו הפרטית, מחוייב הוא לבטל דעתו נגד שלמות הכלל של האומה בכללה שצריכה להתנהג ע"פ מוריה. אח"כ יפנה להעיר לבבו בצד העיוני של האחדות, בזכירת העבר, דרך ה' והשגחתו, מ"ארמי אבד אבי". פה יאמר "ד' אלהי אבותינו" ולא ייחד שם ד' דוקא על הכהן, כי שלמות המעשה גורמת שההשגה הפרטית מכרת כבר בעצמה את הדיעות האמתיות, לא רק מצד הסמיכות על הכהן המורה. והנה ביחש הדיעות עם המעשים ישנם שני דרכים: דרך אחד הוא, שהמעשים יהיו נשמרים בכל תוקף זהירות ביראת ד' תמימה וטהורה, מבלי נגע כלל אל האוצר של הדיעות ורעיוני הלב. כי המעשים צריכים שיהיו כלולים ע"פ מרכז האומה המעשי, שהוא צריך שווי גמור, באין חילוק כל דהו הגורם למחלוקת והתגודדות. אמנם שדה הרעיונות רחב הוא, והרבה פנים לתורה לעבוד את ד' במקהלות ממקור ישראל, כ"א ואחד כפי כחו ושכלו. ע"כ צריך שיהי' השיתוף שיש לכהן עם הבעלים הפרטיים בביכורים, נגמר(ים) בעודנו עסוק בהצעה המעשית, בשעה שקורא את שם ד' על הכהן. וזוהי דעת ר"י שקורא עד "ארמי אבד אבי", ומשם משתתף עם הכהן במעשה התנופה. אמנם אח"כ, ע"י אמירת הענין המענין את הרעיון, אז כ"א קובע ברכה לעצמו, כ"א כפי שכלו יהולל, ואין לשתף בזה ענין המעשה, שתלוי בהוראה והסכמת ב"ד קבוע. ולפי פשטן של דברי ת"ק שאחרי גמר כל הפרשה היתה התנופה המשותפת בין הישראל והכהן, נראין הדברים שמ"מ המעשה פועל הרבה על המחשבה, ועם הרכוש המחשבי ראוי שישתמש גם בחלק המעשי שבו הכהן משותף. כי יש ג"כ דרך נכון שיפעלו לטוב ולרומם בכח העיוני על המעשים כולם. ועם התרוממו להשכיל בעיון כפי שכלו, יבא אח"כ להשתתף עם כח ההוראה לפרטי המעשים, אז ימצא בהם עצמם אוצר רב דעת, ע"כ נכון הדבר שאחרי גמרו ג"כ ההצעה העיונית, ישוב להיות משתתף עם הכהן במעשה התנופה. והדברים נוגעים אם יש מקום להשכלות עיוניות עם פרטי המעשים בהלכות ופרטי המצות. שלפי דעת הרמב"ם במו"נ אין העיונים השכליים מוצאים מקום כ"א בכללי המצות, ובקשת עילה לפרטיהם בעיניו ז"ל הוא שגעון ארוך, א"כ אין יד העיון מגעת כלל למעשים שבהם יש שיתוף לכהן. אמנם כפי מחקרי חכמים רבים יש לצייר אוצרות תבונה ודעת ד' בכל פרטי המצות בסוד ד' ליראיו. וכן מטין דברי חז"ל בענין טעמי תורה שיקרים בעוה"ז קפויין יהיו לע"ל, וכמה מאמרים בזוהר מורים כן. ולפ"ז יש יחש גדול לפרטי המעשים עם הצד העיוני שבתורה ע"פ ההכרה העצמית, וראוי להורות ע"ז בהשתתפות עם הכהן במעשה אחר שכבר הקדים הצעתו בהכרת ההכרה המדעית, שאם שהיא פרטית ותלויה בבינת כ"א בפ"ע, היא כללית, שהיא בטוחה שכבר יביא יושר המעשים שכל האומה תכיר את המאור האמיתי שבדיעות שאליהן פונה התורה בכוונתה הכללית, "כי נר מצוה ותורה אור" .

שבת פרק א׳ פסקה י״ט

ציוותה תורה ליתן מתנות מבשר החולין לכהנים מורי התורה ודורשיה. טעם שמתנות כהונה הן מדאורייתא דווקא ממאכלים עיקריים, בשר דגן תירוש ויצהר

...ע"כ המרכז של אכילת הבשר במשקל הצדק נמצא רק במקום החכמה, וביותר במקום שהחכמה מתאמצת להרחיב גבולותיה ולקנות לה ידיעות חדשות בתורה ודעת ד', שהוא הדרך המפולש לתיקון המציאות כולה באחרית הימים וגם בע"ח בכלל, וע"ז נסמך מאמרם ז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר. ע"כ צותה תורה לתן מתנות מבשר החולין לכהנים מורי התורה ודורשיה, מה שלא עשתה כן ביתר המינים שאינם מהעקריים בכלכלה, כי רק דגן תירוש ויצהר מתחייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, להודיע שאמנם הבשר יבא לתעודתו רק בהאכלו מחכמים לסעד הרחבת התורה והחכמה, שממנה תוצאות לשכלול המציאות בכללה. ע"כ באחזו תרי מתנתא דתורא, ביחוד בשר השור המוסיף אומץ בכח הבינה, כמאמרם ז"ל דלא אכילנא בשרא דתורא, להתנצלות על מניעת ההעמקה בעומק הלכה, אמר לגלות ביותר תכונת מתנות הללו ותעודתן שהיא לחזק הכחות השכליים ונתינת כח להולדת ידיעות חדשות ממקור התורה והחכמה....

שבת פרק א׳ פסקה ס״ד

...כשם שהאדם אינו יכול להרגיש יפה בין בשכלו בין בהרגשתו כ"א בהיותו בריא ושלם בכל כחותיו וחושיו, כן האומה אינה יכולה להרגיש לא ערך של פחד מצד איזה אסון כללי שנראה כנשקף למצב האומה בכללה לעתיד, וכן להרגיש יפה המרירות שיש ברעות המצב ההוה, לא מצד הרע הפרטי המגיע לכל פרט, כ"א להרגיש את הרע הלאומי הכללי, כ"א בהיותה בריאה בתכסיסיה הלאומיים בארצה, ממלכתה, מקדשה וכהניה, שופטיה ושריה….