כפרה

ברכות פרק א׳ פסקה ב׳

שני דברים שונים יש בטהרה: הסבה של הזמן, שאינה תלויה במיטהר, והסבה של הכפרה התלויה בו. גם בישראל, לענין ק"ש, לענין קריאת שם ד' בכלל, שהוא שורש בחירתן של ישראל, ישנם שני דברים: הזמן, שאם אין עדיין הזמן מוכשר, כגון קודם מ"ת לא הי' העולם יכול עדיין לקבל אור תורה, והי' העולם באפילה, והכפרה, תשובתן של ישראל, להביא אורה שלמה לעולם. והנה לענין קריאת שם ד' בעולם, שתהי' בעת הגאולה השלמה, ע"ז מעכב ג"כ כפרה דהיינו תשובתן של ישראל שהדבר תלי בתשובה. אבל לענין ק"ש של ערבית, קריאת שם ד' עלינו לעצמנו, אין דבר יכול לעכב, אע"ג דמשחיתים מקרו בני, ולא יצוייר עכוב כ"א זמני, מצד ערך הזמן, כמו שהי' קודם מ"ת. אבל כפרה לא תוכל לעכב על זכיות עולמנו הפנימי, הדומה לאכילת הכהן התרומה, וע"ז נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם", וגו' "כי לא יטוש ד' עמו" .

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ג

גדר התשובה והתיקון. ההבדל בין תיקון חטא שבשכל ובמעשה, לחטא בהרגש

המעשים מתחלקים בכלל לשלש מערכות, לשלמות וכן לחסרון: השכל, והמעשה, וההרגש. שבשלשתן יתכן מעשים טובים ורעים. והנה לעומת חטאי השכל יכופר בעסק התורה, חטאי המעשים בגמ"ח, אך חטאי ההרגש הם קשים להתכפר. כי גדר התשובה והתיקון הוא להוסיף ביתר שאת על מה שחסר מקודם. והנה שלמות החכמה יוכל להוסיף יותר מהרגלו וחיובו המצומצם, כדחז"ל רגיל לקרות דף אחד יקרא שני דפין. וכן המעשים, ירבה בצדקה ומעשים טובים מרובים. אבל ההרגש כשם שהוא טוב ומחויב במדתו, כך יותר ממדתו אינו מעלה ושלמות כלל ועלול להזיק. ע"כ אין תקנה בהרבות בהרגש אפי' לטוב, ע"כ יכופר במיתת בנים ל"ע, שהוא צער הרגשי היותר עצום ל"ע. אמנם אם יסכים בלבבו שתהי' כל הרגשתו באהבת בניו רק למען כבוד שמו ית', נראה שהוא כפרה הגונה לעונות ההרגש. וע"ז נאמר "וחיית ורבית וגו' " .

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ד

תכלית היסורים שאינם של אהבה לכפר על האדם ולהעלות אותו לרמה הראויה לו, ותכלית היסורים של אהבה לזכך את האדם ולהעלות אותו מעל הרמה הראויה לו

תוכן החילוק בין יסורין שאינם של אהבה ליסורין של אהבה, הוא לדעתי, שתכלית יסורין של אהבה אינם כ"א לזכך את האדם ולרומם ערכו הרוחני כאשר ביארנו. א"כ ע"כ היסורין ההם צריכים שיהיו יסורין כאלה שהוא מרגיש בם כפי ערכם, ותהי' ההכנעה הבאה על ידם נכונה לבא. מה שאין כן ביסורין כאלה שעצם ההפסד גדול מערך ההרגשה. אע"פ שלענין כפרת עון, השי"ת ברחמיו מחשב כופר העון לפי ערך ההפסד אע"פ שהוא גדול מההרגשה, מ"מ לענין יסורין של אהבה אין ההפסד מועיל כלל כ"ז שאינו מרגיש. ע"כ יסורין שההרגש עיקר בהם, הם יסורין של אהבה, אבל יסורין שההפסד עיקר בהם, אינם יסורין של אהבה. ע"כ נגעים בצנעה, ההרגשה עיקרית בהם, אבל בפרהסיא בא לו הפסד מה שנתבזה בעיני בנ"א, שלפעמים אין הוא עצמו מרגיש בזה, וזה אין יכול להיות בחשבון של יסורין של אהבה. וכן בנים דהוו לי' ומיתו, ההרגש גדול מאד ר"ל. ובדלא הוו ליה כלל אע"פ שההפסד גדול מאד מ"מ ההרגש אינו גדול כ"כ לפי הערך של ההפסד, ע"כ לא יהיו בכלל יסורין של אהבה. והראי' מריו"ח שאמר דין גרמא דעשיראה ביר, שפי' רש"י וגברא רבה כריו"ח לא יהי' לו כ"א יסורין ש"א, ותוס' הק' משאר צדיקים, ולע"ד פשוט, שהי' מפרסם הדבר ואם היה מצד חטא ח"ו, הלא חציף מאן דמפרסם. וע"כ בכלל יסורין של אהבה הוי, משו"ה פרסם הדבר לקדש ש"ש.

ברכות פרק א׳ פסקה ס׳

על מה מכפרת הקטורת

תפילת הערב צריכה ביחוד לרומם רוח האדם שלא ישפיל כבוד נפשו בהרהורים רעים וחטאים נגד התורה והמוסר, ע"כ מייתי קרא "תיכון תפילתי קטרת לפניך". הקטרת באה לכפר על הרהור הלב כדחז"ל, דבר שבחשאי, אע"ג דבס"פ המזבח מקדש מסקי' דעל לשון הרע שבצינעה הקטרת מכפרת, מיהו היינו ע"י מחשבת הלב, כמו שכ' "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם". כי כל סבות הרעות, המדיניות, באות רק בסבת התגברות אהבת עצמו בפריצת גדר המוסרי, והקטורת מעוררת לתקן דרכיו בחדרי משכיתו, כתוכן דבר שבחשאי, שהוא יסוד לקיום המעמד המוסרי.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״א

יש כמה אופני דימוי לתמידין בהחזקת ת"ח. התמידים היו עבודת ד' משותפת לכלל ישראל, באה מתרומת הלשכה. הנה המחזיק ת"ח, הוא גורם שלכלל ישראל יהי' אור ע"י אור התורה של ת"ח העוסק בתורה, וישועת הכלל היא בהיות באומה לימודי ד'. א"כ הוא דומה כאילו היתה אפשרות שיקריב תמידין משלו לכפר על כלל ישראל ולזכותם לעבודת ד' .

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ט

החלב הוא מותר בגוף שאפשר לגוף לעמוד מבלעדו. והנה החטאים הם על שני פנים: שיטוף במותר לעולם מביא חטא, אמנם כפי צורך הקיום ראוי שיוקח על דרך המותר, ע"כ יש כפרה בחלב נגד המותרות. ובדם, נגד הנטי' לאיסור שנכנס גם בכדי צורך הקיום. אמנם ההבדל בין כפרת הקרבנות בזמן שביהמ"ק הי' קיים לכפרת התענית בזה"ז הוא, כי בזמן השלמות, כשהיו צריכים למעט איזה כח רע שנשרש, הי' הדבר מכוון רק אל הכח הרע. הקרבן לא פעל לרעה כלל על כוחות הגוף והנפש הטובים, כ"א הכניע את הכוחות הרעים. אבל עכשיו כשם שהאומה בכללה, בעונינו, הגלות היא כור ברזל לצרף סיגים, ויחד עם הכוחות הרעים שמחליש הוא עושה שמות ג"כ בהכוחות הטובים, כן הפרטי, בהיותו צריך לתקן הכוחות הרעים ע"י תענית, מתמעטים ג"כ הכוחות הטובים ע"י חלישות הגוף והנפש. וע"ז תחול התפילה, שיהי' כאילו הוקרב ע"ג המזבח. ותרצינו לבער רק הרעים ולחזק הכוחות הטובים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ב

יסוד השמירה מחטא הוא בתיקון התכונות הטבעיות, בזיכוך המדות לטובה. כי מי שמדותיו זכות, בנקל יזכה כל מעשיו הפרטיים. והרגל, באשר היא מיוחדת לתנועה, ועיקר הטבע היא התנועה, כד' חוה"ל רוב הטבעים עם התנועה, ע"כ אמר "שמור רגליך" לתקן תכונותיך הטבעיות. אז לא יהי' בך חטא בקבע, כ"א במקרה ושגגה, שזה א"א בחק האדם, אז כשתחטא במקרה תביא קרבן לפני. אבל כ"ז שהתכונות נשחתות והוא נוטה אל החטא בטבעו, הוא רחוק מדרך התשובה והתיקון ולא יועילהו קרבן.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ג

החכמים הם אותם שתקנו מדותיהם הטבעיות...ואם חוטאים במקרה, אין החטא טבוע בעצם טבעם כ"א ע"פ איזו התעוררות רעה מחוץ, ע"כ תיכף כששבה נפשם למנוחה מתקנים את חטאם. ונגד הכח הרוחני שבפועל נחסר מנפשם ע"י החטא, מביאים קרבן. ונגד מה שנמשכו ברוח שטות לחטא, שלא כפי עצמות תכונתם הקבועה, עושים תשובה.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ד

ואל תהי ככסילים. שהם טבועים בטבעם ברעות התכונות, והחטא אינו בהם מקרי כ"א תולדה מטבעם השואף לרע. ואינם שמים לב בסכלותם לתקן מקור החטא, דהיינו תכונותיהם הרעות, ע"י תלמוד תורה ומוסר בינה, בלכת אל החכמים להתחכם. והם מביאים קרבן, שהוא אמנם ראוי לתקן חטא מקרי, או בעשיית תשובה שלמה, שעוקר טבעו הקבוע לרע, ונשאר רק המקרה של החטא כיון שכבר נתקן כללו ומקורו. ובהיותם מביאים קרבן על המקרה של החטא, ואינם עושין תשובה לתקן את המקור של הקביעות ומקום הרשע, זאת היא מדת הכסילים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ה

מי שתקן מדותיו בטבע ונעשו תכונותיו ישרות, הוא יכיר בהכרה פנימית את גנות הרע ויקרת הטוב, וימשך אחרי דרכי התורה באהבה ונדיבת נפש. א"כ המדה התכליתית בקרבן היא שיהי' מקרה החטא אפשרי רק במקרה. א"כ צריך שיבא האדם לתכונה כזאת, שידע בהכרה פנימית שהאסור הוא רע ומגונה, וע"ז הוא מביא קרבן. אמנם הכסילים, שאינם מכירים בהכרה פנימית מהו רעה ומהו טובה, וכ"כ הם רחוקים מטבע הטוב והישר עד שיוכלו לצייר בעצמם כי האסור הוא טוב. אלא שהם כפופים לזה רק מצד גזירת התורה, א"כ מדותיהם הקבועות מיוסדות על אדני החטא. ע"כ אמר הקב"ה בין טוב לרע אין מבחינים, ואינם משערים בהכרה פנימית על מה הקרבן בא, על הטובה או על הרעה, שאצלם יוכל להצטייר שהחטא והתאוה הוא טוב, א"כ מה בצע בקרבנם, ואינם משיגים ממנו התכלית המכוונת. ובזה יבא מאמר כי אינם יודעים לעשות רע כפשוטו. כי המעולה, מי שזיכך טבעיו כראוי, זוהי שלימותו, שיוכל להשתמש כראוי גם בכוחות הרעים, ככעס וגאוה וקנאה וכיו"ב. אמנם מי שהוא נאסר בידי יצרו, ומדותיו רעות ולא זזה תכונתו הרעה ממקומה כלל, הוא אם יוכל לפעמים ע"י טורח רב לעשות דבר טוב מצד גזירת התורה ויראת העונש, אבל לעשות עם הכוחות הרעים דברים טובים, זה אינו יודע כלל. ובאמת כ"ז שלא יוכל האדם להשתמש גם בכוחות הרעים לטובה, איננו מתוקן בטבעו והחטא יהי' בו טבעי לא מקרי ולא בא עדיין עד תכלית הקרבן....

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ז

הפיכת האדם את עצמו מכובש לישר

ישנם עניני עונש מקריים הבאים לפרקים על האדם כדי שיקח מוסר לזכות דרכיו, במה שיש בהם חסרון בדברים מקריים מהתגברות יצר הלב ומדות הרעות שמתעוררות במקרה. אמנם לבצר החסרונות הקבועים ששולטים בתכונות האדם בקבע, ע"ז יסד המלך, מלכו של עולם ב"ה, גז"ד תמידי בהנהגתו עם האדם בדברים מתמידים, רעות מקריות קטנות ותדירות כדי לתקן טבעו הקבוע. אבל מי שמרומם עצמו להתעלות למעלה מטבעו באופן נעלה, לזה מתהפך הגז"ד הקבוע מרעה לטובה...אמנם כוחות הגוף הטבעיים יעיקו לעולם שלא יוכל השכל להחזיק מעמד קבוע, ע"כ בהתענותו בשבת, כובש בזה כוחותיו הטבעיים להיותם מונהגים ע"פ העצה העליונה של רוממות השכל המאיר בשבת קודש, בזה יקבע לעצמו דרך תמים, וקורעין לו גז"ד של שבעים שנה, ויתרון התענית הוא שנקבע אור השכל בהתפשטו על התכונות באופן מתקיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

באשר מצבא השמים ניקח דעת, כאמור: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ומכל צבא השמים היותר קרוב אלינו ונטפל ביותר למקום מושבנו, כדור ארצנו, הוא הירח, ע"כ חליפות הזמן שע"פ הלבנה, שישראל מונים לה, ג"כ מזה הרעיון של המכוון הפרטי שיש ביצירתה לצורך [כדור] ארצנו, פועלות ג"כ על חידוש ההרגשות, שראוי לחדש ברכה. וע"כ ראשי חדשים המה ג"כ זמן כפרה לישראל, לחדש רוח חדש תחת רוח כהה, ולברא לב חדש באור דעת ויראת ד' .

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ט

...והנה הכופר הניתן במנין, היא הוראה לענין פתרון המוכרח הזה, כאשר בלא מנין פרטי תעבור לפנינו האומה בכללה, אף שידענו שיש בה ג"כ אנשים רעי לב ובעלי חסרון, אמנם הלא הכרח הכלל יחייב ככה, ואין האומה מפסדת משפט הקיום בשביל יחידיה אלה, בשגם גם מהרעים הללו יוציא הכלל תועלת. אמנם במנין הפרטי, שם כל חסרון הוא נערך בערכו לפי הבחנת חופש הבחירה, והרעות החפשיות ודאי צריכות לכופר. ע"כ באשר הרעיונות הם מסובבים אלה מאלה, וההסכמות מניעות מאליהן המון רעיונות בתור אבות של תולדות, כאשר הביע דוד בלשון "אם ד' הסיתך בי", הקטנת חופש הבחירה הפרטית, שבאמת הוא יסוד גדול בתורה, אם כי לא מלבו, כ"א יצאו הדברים מתוך צערו ונודו מפיו, היו לסבה גורמת שנחלשה אצלו ההכרה הפנימית של קחת כופר במנין, המורה על אותו ההבדל שיש בין חופש הפרטיות של הבחירה אל החיוב הכללי שבה, שע"פ הבירור הזה אין ליחש למעשה ד' כל מעשה בחירי של איש פרטי כאשר בפרט תהי' להרע. כי הדרכים הפרטיים חפשיים המה, והכתוב אומר "ובחרת בחיים", בחירה חפשית לגמרי בערכו של כל יחיד.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ס

מצד יחש הכלל אל הפרטים ראויים הפרטים לכפרה, מצד שחופש הכלל אינו מוחלט בבחירה, ורעת התוצאות של כל דבר חטא אינה מוחלטת לרעה בערך הכלל כולו. היחיד כשהוא לעצמו הוא ג"כ יוכל להחשב בתור הכנה אל הכלל, מפני שאין הכלל נבנה כ"א מפרטים ויחידים. אמנם בתור הכנה יוכל להחשב לעולם, גם מצד התיחדותו בפרטיות, כי סוף כל סוף יעבוד לצורך הכלל או לא, הכלל נבנה עכ"פ מיחידיו. אמנם מצד ערך ההכנה אין הכפרה ראויה לו, אמנם כשנבא לחקר התכלית, שם מתיחד הפרט בפועל עם הכלל והפעולות תגלינה בערך הכללי המשותף. אז יתגלה ג"כ חשבון הכפרה, "הן אל כביר ולא ימאס", "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"...אמנם כ"ז שלא נתגלה בפועל הטוב היוצא מצד ההכללה של הרע עם הטוב, עד אותה השעה של צמיחת אלו הזרעים הכלליים, יש הבדל גדול בין הטוב ובין הרע, ו"אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו", "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", רק לעת שכל משברים וגלים של המים הזדונים יעברו, והתכלית הכללית המשותפת יוצאת לאור בגלוי, אז נאמר "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך", "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם", ערך זריקת התמיד.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״א

יחש הפרט אל הכלל יבוא מצד המוסריות, התורה והאמונה, ומצד הטבעיות, קשר החברה המכרחת את האדם להיות מדיני וקשר הלאומי שבכללו חטאות הפרטים יפלו בשני אלה, והתיקון שהרעות הפרטיות יהיו לסבות מחוללות טובות בכללות, ימצא ג"כ מקום בשני אלה הסוגים. הרושם המוסרי של צירוף הכלל מהפרטים, מצד הדיעות וקדושת התורה, תהי' מכוונת נגד זמן שחיטת התמיד וזריקתו. הצד הטבעי של היכר צירוף הפרטים אל הכלל, הוא ניכר בערך היום אל הלילה, נגד מה שהלילה ייחד כל פרט במציאותו היחידה, יבא היום לעורר כח קיבוץ החברותי ע"י המון המעשים המשותפים הנעשים תחת השמש. ע"כ כל שהיום הולך ומתגבר, הולך ומתחזק ג"כ רושם החברה האנושית בקיבוצה הטבעי, עד חצות היום שהשמש בגבורתו והחיים סואנים ברעש ומלאים ענין. ע"כ (הוא) מועד קביעות ב"ד, הבא מצד מקרי החברה בקיבוצה שלרגליה באו המשפטים והדינים, הוא ג"כ עד חצות, מאז והלאה כי ינטו צללי ערב, כבר מתחיל רגש ההתיחדות להכנס מעט בלבבות, ע"כ רושם תוצאה שלמה של חיי החברה בכללה במילואה, במשל של תקף זמן קצר לעומת הזמנים הארוכים שפועלים פעולתם בחיי הכלל, לצרף את הרע אל הטוב להכלילו ולהביאו לתעודה, שבזאת יכופר עון הפרטים ביחש חטאים טבעיים לחיי הקיבוץ הכללי, נאה להיות הרושם עד עת מועד טבעי, חצות ממש.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

והנה הטומאה היא ודאי חטא או תולדתו, [וכדי] להביא את האדם למצבו המאושר שהיה טרם נטיו רגליו, צריך הוא המשך זמני אחרי [ש]חדלה ממנו טומאתו בפועל, כדי שיתעוררו כחות נפשו לטוב, ועם זה צריך ודאי למעשים טובים וקדושים המקרבים אותו אל השי"ת, אחרי התרחקו. זה נבין מהערב שמש מצד אחד, ומכפרה מצד השני. אמנם מבלעדי הבטחון בשם השי"ת, הנקרא על עמו ונחלתו, ועל חביבות האדם שנברא בצלם, היה הציור נותן שהעמידה על מכון הטוב היא העלאת מעלה יותר מחק הטבע אצל הנפש, והיתה אז הטומאה מוטבעת, והטהרה מעלה עליונה, גם מתנגדת לטבע האדם. כפי מושג זה לא יוכל המשך הזמן בעצמו לעשות דבר למילוי הטהרה, והכפרה הבאה מעבודה המיוסדת בפועל שמחוץ לנפש היתה באמת המעכבת את הטהרה, ואז לא היה המובן של המוסר ע"פ הערכה טבעית לנפש נחקק כלל, וכל קשר אל הטבע והמציאות לא יוכל לפעול את התוצאות הטובות שאליהם הננו נושאים את נפשנו, לאהבה את השם יתברך, וללכת בדרכיו...אמנם ודאי המעמד הטבעי הבא בהמשכת הזמן, אינו מספיק כ"א לענין השלמת האדם לעצמו, אחרי שכבר ירד ממעלתו, אבל להיות האדם מתנשא ג"כ אל התעודה הכבירה, לרומם ולנשא את כל סביבותיו, כאשר חייבים אנו לומר כ"א ממנו, מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב, זה לא יתכן כ"א בהתרוממות עליונה, שתנתן לאדם במתנה מחסד עליון למעלה מגדרו וטבעו. ע"כ כהנים אוכלים תרומתן, המוגבל לעומת השלמת עצמם, ג"כ משעת צאת הכוכבים, אבל לעבודת הקודש, שהיא תעודת הכהנים בעד כלל עם ד', לא יוכשרו כ"א בההשלמה המצורפת במעשים מוכשרים לשאוב ממקור עליון ונשא מאד מטבע האדם את קדושתם. אבל לענין ההכשר המתיחש לק"ש של ערבית, המתיחש יפה לכהנים האוכלים בתרומתן, כפרה לא מעכבא, והיא היא הידיעה העליונה המעמדת את האדם על טהרת הטבע, להיות דבק ביוצרו, ע"י הסתכלותו במעשי ד' בתכלית ההשכלה המוסרית שבעומק הטבע והמציאות, עד שראוי יותר לתלות בזאת ההלכה התורית את זמן קבלת עול מלכות שמים, מלתלותה ביחושה הטבעי שהיא צאה"כ. והרחקה זאת מיסוד הטבע, היא באמת הקרבה והעמדה על יסוד עז וקיים, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד, למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך". טבע המציאות, שורש האמונה והמוסר, וכל החוקים שבטבע הרוחני והחומרי, כולם עומדים הכן לפי התכנית הגדולה של עבודת מלך עולמים ב"ה וקבלת עול מלכותו, "כי הכל עבדיך", ומצד טבע המציאות הם מוכנים לעבדך, ואם יתחולל כח מפריע, מדי יעבור וישקוט ישובו לטבע עבודתך הקיים באמתת מציאותם, וכפרה לא מעכבא.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ד׳

(הבטחון) (דבר בטוח הוא?), שמצד עומק טבע הנפש עומד יסוד הטוב והצדק איתן, וכל הפרעות והרעות הבאות לשחת את הוד הנפש האנושית במעשים רעים ותכונות נשחתות אינן כ"א מקרים של סבות חיצוניות שיסודם איננו בתוך הנפש פנימה, כ"א בעולם החיצון, והנה, התגברות רשמי עולם החיצוני באדם הוא ביום, מאור השמש המציג לעיניו את השיתוף הרחב והגדול עם העולם החיצוני. ע"כ רק ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, אותו המצב של מערכת הציורים שנפגשו לו בעולם החיצוני, הם צריכים העברה מנגד עיניו, למען השקיט את הנפש במכונה, שתשוב לטבעיותה האלהית ותתענג על ד' בעשות חסד משפט וצדקה, באכלה לחם קודש מדעת ד' בתורה ודעת שמו ית'. ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה, שלענין השלמות הפרטית, הזמן בהתרחקו והמירו את ציוריו החיצוניים יספיק להעמיד הדבר על מכונו, כיון שהיסוד הטבעי כבר איתן הוא מראש מקדם, ע"פ מעשה ד' הטוב, "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" .

שבת פרק א׳ פסקה נ״ג

צריך שיהי' זכרון החטא בלתי נשכח מן האדם, עד שיבחין כחות נפשו ביחושם אל אותו החטא והנם שלמים ולא נפגעו ממנו לא במדות ולא בדיעות, אז ישמח וידע נאמנה כי סר עונו וחטאו נמח כעב. הסיבה שהביאה את החטא, היא ג"כ ראויה להצטרף בתוך עצם הכפרה, אע"פ שעצם העבירה יש לה צביון שלם ג"כ מבלעדי הסיבה. ראוי לכל אדם לקחת מוסר מזה, ללכת בתם ולהיות חרד על כל דברי חז"ל בסייגיהם בלא נטיה של התחכמות פרטית, נמצא שהרעיון עצמו שגרם החטא גם הוא נזקק לכפרה, ויהי' נכלל במילוי החטאת

...והנה הכחות הנפשיים הם צפונים, ויש שיהי' בהם חסרון טמיר שלא יתגלה כ"א בעת אשר מסיבות החיים יסבבו שיהי' האדם צריך לפעולה בכח ההוא, אז יוכר חסרונו, ורק אז יוכל האדם לתקנו כשיגבר בכח הטוב והקדושה, הצדק והאמת, שהם המה יסודי התשובה על אותו החסרון לתקנו. ע"כ צריך שיהי' זכרון החטא בלתי נשכח מן האדם, עד שיבחין כחות נפשו ביחושם אל אותו החטא והנם שלמים ולא נפגעו ממנו לא במדות ולא בדיעות, אז ישמח וידע נאמנה כי סר עונו וחטאו נמח כעב…לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה. גוף החי מתקיים במצבו ע"י דמו בשרו ועצמותיו, השומן שבו הוא יתרון ממלא מה שאפשר גם מבלעדיו. והנה כן בכל חטא יש גם דברים הממלאים אותו, שהם ג"כ מצטרפים בתור סבה למציאות החטא. והנה אם יהיו הסבות המביאות את החטא מצד עצמן נחשבות לדברים שאין האדם צריך לכפרה עליהן, אין יחש לשמנוניתה של חטאתו להיות ערוכה בזכרונו, בכתבו חובתו. אמנם ר"י ב"א הכיר כי ההסכמה להתגבר על דברי חכמים בהתחכמות פרטית, דבר זה גופיה ראוי להרחיק מאד. ע"כ הסבה של אני אקרא ולא אטה שהיא הביאה את החטא, היא ג"כ ראויה להצטרף בתוך עצם הכפרה, אע"פ שעצם העבירה יש לה צביון שלם ג"כ מבלעדי הסבה. ע"כ רשם בפנקסו לא את חובת חטאתו לבדה כ"א ג"כ שתהי' שמנה, כלומר שחטאו הוא ענין שראוי לבקש כפרה ג"כ על המילוי שלו, על הסבה שגרמתו, לא רק בתור גורם לחטא שאינו עולה בשם לעצמו ואינו צריך לזכירה פרטית, כ"א גם מצד עצמו. כי ראוי לכל אדם לקחת מוסר מזה, ללכת בתם ולהיות חרד על כל דברי חז"ל בסייגיהם בלא נטיה של התחכמות פרטית, נמצא שהרעיון עצמו שגרם החטא גם הוא נזקק לכפרה, ויהי' נכלל במילוי החטאת, במה שתהי' לזכרון לפניו החובה שתהי' החטאת שמנה.