מלחמה

ברכות פרק א׳ פסקה י״ג

התגברות דוד המלך ונצחונו על אויביו, בזכות מדרגתו הרוחנית ובזכות כח הציבור

מה שהמשילוהו לב' הבע"ח הללו, נראה דשני אלה הבע"ח המה לוחמים ומנצחים, אלא שהסוס מוכן למלחמה לא מצד עצמו, כ"א שיהי' כלי שימוש (להאדם) [שהאדם] הרוכב עליו אוסר המלחמה על ידו, והארי בגבורתו בעצמו משיב לשונאיו גמול. ה"נ יש במלך ב' מיני גבורות, הא' מצד עצמו ובענין זכות התורה והתפילה, שבהן עיקר נצחונם של ישראל, הוא זכותו בעצמו שבזה הרבים נשענים ונצולים. הכח הב' שמשתמש בזכותם של ציבור. ע"כ בעת שמשתמש בזכותם של ציבור, הוא דומה לסוס שהוא משול למלחמה רק בתור אמצעי, והלוחם רוכב עליו, וה"נ כשהוא עומד בזו המדרגה נקרא "עבד לעם הזה", וכמו שביארתי במ"א ענין זה בארוכה בעה"י, ע"כ נמשל כסוס, וזה הי' כוחו של דוד עד חצות, שהיתה עבודתו ותורתו במצב שאינו של שלמות גמורה כפי גודל ערכו, והי' משתמש בכחן של כלל ישראל, מכאן ואילך הי' מתגבר כארי, שבעצמו יריע ויצריח על אויביו, והיו ישראל נהנים מקדושתו ומכחו שהי' מגין עליהם כפי גודל ערך עבודתו.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ה

התגברות האדם במלחמתו נגד כוחות הרע הקיימים בו

האדם הוא מורכב, חמרי ושכלי. מצד כח השכלי שבו הוא רב אונים להתיצב נגד כל הכוחות הרעים, אבל מצד החלק החמרי שבו הוא עלול לפול ברשת תחת יד שונאי נפשו המה הכוחות הרעים. ע"כ הוא משול שיש בידו חרב שלה אך פה אחד, מצד השכלי, ולא מצד החמרי. והנה כשהאדם ישן, נשאר חלק החמרי לבדו וחלק השכלי מסתלק ממנו. ע"כ רוח הטומאה שורה עליו, ויכולה התחזקות כח החמרי לגרום לו תכונה רעה בשעת השינה, גם אחרי העירו. ע"כ מסרו לנו חז"ל סגולת ק"ש שעל המטה, שעל ידה יקנה הכח החמרי שבו רושם קדושה גדול, מהכח השכלי שבו, עד שמצד עצמו לא ימוטו רגליו וילחם נגד הכוחות הרעים. ע"כ הוא נמשל ע"י ק"ש שעל מטתו, כאוחז חרב של ב' פיות, שבין מצד השכלי בין מצד החמרי, הוא גבור ומזויין שעל אויביו יתגבר.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ט

ויש עוד מקור לרעות מצד השכל המשובש שלא השלים חוקו, שמהן תולדנה המלחמות הכוללות הממיתות, וזהו בשעה שהחמה זורחת והמלכים מניחים כתריהן בראשיהם ומשתחוים לחמה, שיבוש הדעות השולט בעולם הוא גורם כל הרעות המוסריות הכלליות והחמריות, כמו שביאר הרמב"ם. ע"כ כשתמלא הארץ דעה את ד' אז "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". ובהשגת האמת יתבטלו ג"כ המלחמות ותחדלנה הרעות היוצאות מהן.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ט

שלשה המה דרכי החיים למפלגותיהם, שראוי לכל בן דעת לשום לב עליהם להשמר מכל מכשול: בחיי הבית, חיי המשפחה, חיי המדינה. ע"כ ביאר שהם זהירים ממכשול בשלשה אלה...כשהם יועצין, עיקר העצה נדרשת להליכות המדיניות, עצה וגבורה למלחמה, והיא הצריכה ביותר שמירה ממרגלי חרש, הם נזהרים בזה ואין יועצין אלא בשדה.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ו

תכונת מלחמת גוג ומגוג כפי המבואר במזמור "למה רגשו", היא כי יתעוררו עמים רבים להתקומם על אורן של ישראל ודעותיהם, שיסוד הכל הוא דעת האלהים שהשרישו ישראל והאירו בה את כל העולם כולו, על ד' ועל משיחו....

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

העדפת מלחמה ניסית או טבעית

דרכי הבטחון הם השלמות האנושית, אמנם הם נחלקים, הבטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך, אבל הבטחון התמידי הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו. והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העי היתה כולה מלאה השתדלות ע"פ ד' ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו "רב העם וגו' פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי", והוצרך למעט בהשתדלות טבעית. והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם, שתכלית כל סיבוב ההנהגה כולה היא להביא את אור דעת ד' במילואה לעולם, למען ימשכו מזה כל הטובות הזמניות והנצחיות הנמשכות מידיעת ד' לאמתתה. והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו' ", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגבה של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדרכים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו. ע"כ אמר "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי". ובציורך בהבנה אמתית כמה כח וכמה עוצם יד צריך עד כדי לבא לידי חיל זה, ולכל תנועה קלה עזרת ד' דרושה, אז עי"ז ימשך מה שאמר "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ד' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ד' ויאמר כי "ידי הושיעה לי", ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו. ע"כ היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ד' בישראל "כי נער ישראל ואוהבהו", אהבת הנער והילד היא הנהגה כזאת שלגדול אינה בכלל הנהגת האהבה. למשל אהבת הנער תהי' כשיתן אביו מחסורו משלו, ושל הילד הקטן תהי' כשיתן ג"כ לתוך פיו, ושל הגדול תהי' האהבה כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו. ע"כ משובחים [מאד] הם הניסים בזמן ילדות האומה (מאד), והביאו את התכלית של דעת ד' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמרים והמוסרים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבע התמידי, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו' ". ע"כ במלחמת העי, שכבר היו ישראל מלומדים בניסים, ודעת ד' היתה קרובה ללבבם, היה דבר טוב ושלמות במה שעסקו הם עצמם בהצלחתם. כי בודאי שלמות גדולה היא לאדם בהיותו עסוק לבדו בהצלחתו, כדברי הג"ר סעדי' ז"ל שאם היתה שלמות להשיג שלמות בלא השתדלות היתה הנהגת השי"ת לתן ג"כ שלמות הנפש בלא השתדלות של תורה ומע"ט. אמנם בימי גדעון שירד העם פלאים במצבו הרוחני ושכח אל מושיעו, [לא] היתה ההנהגה הטבעית לישועתו (אינה) מביאה אל המטרה, ע"כ הי' צריך למעט בהשתדלות טבעית, וכביאור הפסוק "פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי". ומעתה נבין שלפי מצב המוסרי של ישראל אחר ימי אחז, שהיתה רבה העזובה ע"י השתדלותו הרעה לשכח את העם את שם ד' ית' ואת תורתו, מצא שאפי' ההשתדלות הלאומית שהיא משובחת בכל עת, הזמן גרמא להנהיג שיהי' כל הבטחון על השי"ת כי לא יטוש את עמו, למען ישוב העם להרגיש יד ד' אשר עליהם, ע"כ במפלתו של סנחריב אמר אני אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. ומניעת הכח היתה מניעה של כח מוסרי שבכלל ישראל בעת ההיא, שלא ישיג תכליתו כ"א ע"י נס גלוי של מניעת כל השתדלות.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ג

מהותה של מלחמת גוג ומגוג לעומת שאר המלחמות עם הגויים לאורך ההיסטוריה

נראה שכל התנגדות האומות כולן, שעמדו על ישראל כולן, היתה להם כונה של תועלת לעצמם, או להתמלא מחורבנם של ישראל או מצד צרות עין שמא יקחו הדבר המוכן להם, או שלא יחלשו כוחותיהם בהתגבר כח ישראל הרוחני. אבל מלחמת גוג ומגוג תהי' רק מפני החפץ להרע ולהשחית ע"כ אמר הכתוב "ושובבתיך כו' ", כי לא יהי' לו דבר עם ישראל, וישראל יהי' יושב כבר בארצו ודורש שלום כל שכיניו. רק החפץ להרע, והקנאה על גאון ד' שמתגדל ע"י ישראל, היא תסמכהו. ע"כ הוא נדמה לנחש שנושך בלא הנאה, לא כארי וכזאב שטורפים או דורסים למאכלם, ופגיעה כזאת היא מסוכנת מאד. אמנם דוקא משם תצמיח ישועת ישראל האמיתית להתגדל ולהתקדש שמו הגדול והקדוש ית' על ידם.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ׳

אגואיזם עלול להוביל לשנאה ומלחמת אחים

...האחדות למטרה של אהבת כל יחיד לעצמו, היא אחדות מקרית, ויסודה הוא אהבת הפרט העצמית, אין סופה להתקיים, כי אין לה מרכז אמיתי. ואע"פ דלכאורה מתגדלת האחדות אבל לסוף כל יחיד יחפץ למשך לעצמו רב הנאה, ותצא כאש שנאה ומלחמת אחים. והנה בהיותינו על אדמתינו ונבנה בית עולמים, הי' הוא המרכז ומקום האחדות, ע"כ נאסרו הבמות הפרטיות אע"פ שהי' אפשר להתאחד ג"כ ע"י הבמות בקיבוצים קטנים. אבל הבקשה הקטנה מביאה פירוד להמרכז הגדול, ותבטל אחדות האומה, שרק ממנה תצא תכלית רצון ד'. ע"כ הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, מראה לדעת שאינו מכיר שיסוד השלום וקיומו הוא תלוי רק ע"י הכרת דעת את ד' והיא הסבה הראשית המקיימת את השלום לא בארח מקרי רק בדרך עצם, וחושב שייסד השלום מפני ההכרה הטבעית, אבל ענינה הוא רק אהבת עצמו, והחיבור הזה מביא לידי פירוד, כאילו עשאו במה, שחשוב חיבור לפי הנראה וקיבוץ לנפזרים לעבודת ד', אבל הוא מפריד אל התכלית הגדולה. כמו כן המתחזק באנושיות מבלי להזכיר שם שמים ולהורות שיסוד השלום בעולם הוא שמו של המלך שהשלום שלו ב"ה, אף שהוא מאחד לשעה, אבל ע"י מיעוט הכרה בכבוד שמים, יתגדלו בהכרח התכונות הרעות, ואהבת כל אחד לעצמו תתרבה, עד שלא יכון מצב השלום ויהי' חיבור שסופו מביא לפירוד וחסרון גדול.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ׳

התגרות שבין עם לעם, שבהם נשבת השלום האנושי, מזדמנות ע"י שינוי הדעות במושגים הכוללים שעליהם נבנית תורת המוסר, גם במצב הכלכלה שעי"ז ג"כ יכותתו עמים רבים גוי בגוי. ע"כ יתפלל שישים השי"ת שלו' בפמליא של מעלה, שיפקח עיני עורים ויכירו נועם המדות הטובות והמוסר הטוב הצדק והמשרים, שהם דרכי ד' שיביאו את העמים לשלו' מצד החלק העליון שבהם. ובפמליא של מטה, שיהי' שובע בעולם, וימצא כל עם צרכיו בלא תגרא ושפך דם. ע"כ יהי' שלום בפמליא של מטה, הדואגים לחלק של האדם החומרי דלמטה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ה׳

יש מלחמת מגן ומלחמת תגרה. מלחמת תגרה מכוונת להפיל האויב ולאבדו, מלחמת מגן להחזיק מעמד עצמו. כן הדיעות הרעות כשנלחמים עליהם צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדן עד היסוד לבל ירעילו בארסן. אבל דברי תורה, שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלהים חיים הם, רק שכ"א מחוייב להחזיק בדעתו שהיא לפי דיעו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, ע"כ אינה כ"א מלחמת מגן, למצא מעמד למעשה ע"פ דעתו אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת, ע"כ נקראו ת"ח המתעסקים באלו הויכוחים "בעלי תריסין", תופסי מגן.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ז

שם צבאות מתיחס על שם הנהגה כללית שמתפשטת ג"כ בפרטיות ע"י הכנת המקבלים את ההנהגה. כמו הצבא שצריך שיהי' כולו מסודר ע"פ רצון המלך כפי משטרו של שר הצבא, אבל שמירת הסדר מונחת ג"כ בשכלו ויכלתו של כל יחיד מהצבא מצדו ע"פ רצון המצביא. והיתרון שיש בזה מה שכל אחד מהמסודרים הכלליים יש לו כח ושכל לשמור הסדר, הוא שאפילו אם יזדמנו כמה שינויים בצבא, כמו אם יבא גדוד חדש או איש חדש במערכה או יסולק אחד מהם, אם היו המסודרים טבעיים שאינם כלל בעלי שכל ויכולת להבין לסדר עצמם במערכה לרגלי כל שינוי אז תפסד כל המערכה, אבל כיון שיש להם שכל והכרה בפרטיות לכוין אל סידור הכללי אז כל דבר חדש שבא במערכה אינו משנה את הסדר, כי מיד הם מסתדרים ע"פ התנאי החדש....

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ו

תכלית ישראל ע"י ביהמ"ק, בית תפילה לכל העמים, לאחד כל באי עולם ע"י כח השלום ואור ד'. ומשחרב ביהמ"ק נפסק קולן של ישראל מהשמע בעולם, ותחת קולו של יעקב נשמע קול הברזל המקצר ימיו של אדם וכל העולם נתון רק תחת שבט ברזל של הכח והאגרוף, שכל התקיף מחבירו בולעו בלא צדק ומשפט ובלא תכלית אהבה וטובה כללית. ומפני תגבורת כח הברזל אין ישראל יכולין להתקרב לאביהם שבשמים לרומם קרנם בעולם. כי רק בתגבורת הצדק והיושר בעולם, ושיהיו בנ"א מוכנים להכיר את כח המוסר והצדקה ועבודת אל אמת, אז ירום קרן ישראל. ואולי יכוון שסבת ריב בנ"א במלחמת הקיום, שמזה באות המלחמות וההריסות הגדולות עד הגברת כח האגרוף והברזל, הוא מפני הנטי' למותרות. כי אם היו בנ"א מלמדים עצמם בסיפוק הי' מספיק לכל תוצאות הארץ, כד' חוה"ל בשער הפרישות. ע"כ רמז במחבת שפעולתה על הכנת דברים יתירים שאין בהם הכרח כלביבות וכיו"ב, ולא פת ובשר מבושל טבעי.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

האומה צריכה להיות עם עוצמה צבאית של התקפה ("רכב ברזל") והגנה ("בריחי ברזל"), וחיילים חזקים ("שרירי ברזל"), כדי שאומות העולם יישמעו לנו בדרכי שלום ללא צורך להילחם. לאור זאת, התייחסות מחודשת ומופלאה לשלושת השבועות: האומה צריכה להיות עם עוצמה צבאית של התקפה, הגנה וחיילים חזקים, כדי שאומות העולם יישמעו לנו בדרכי שלום ללא צורך להילחם. מטרת שלושת השבועות לחייב את עם ישראל לבנות עוצמה צבאית שתגרום לאומות להכיר בזכותנו על הארץ באהבה ושלום

ע"כ אמרו לו כהלכה וכענין: מאן יהיב לן נגרא דפרזלא ונשמעינך, מי יתן לנו חוזק גופני וכח חומרי אמיץ כברזל, להיות שרירי הגוף חזקים, ונוכל לקבל ממך שלימות רוחנית גדולה כמדתך, לחבב את החוזק החומרי בכלל עם ד', מפני שמביא ודאי לחוזק הרוחני. ועל עניני הכלל בצד הלאומי של ישראל יוסב ג"כ: מי יתן לנו אמצעים חזקים לחזק את הצד הגשמי והחומרי של הכלל, בנגרי דפרזלי, ברכב ברזל, בבריחי ברזל, ובכח אמיץ וגוף חזק כברזל, להתאזר בגבורה ולרומם קרן ברוח גבורה, ונשמעינך, ונלך בדרכך איך לזכות לזה ע"פ דרכה של תורה, באהבה ושלו', שלא לעלות בחומה ולא למרוד באוה"ע, כ"א להרבות כח ועצמה פנימית, אפי' גשמית, כי זאת תביא לנו המשמעת הרוחנית, שהיא המטרה: "לא בחיל ולא בכח כ"א ברוחי אמר ד' ". ואמר: "שבחי ירושלים את ד' הללי אלהיך ציון. כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך. השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". והחותם והתכלית הבאים מזה בהכרח כפי קדושתן של ישראל הם: "מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל" .

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ו

המלחמה נועדה להביא שלום. טעם שגבורה במלחמה מוערכת ע"י בני אדם

ובמקרי העולם ישנן דוגמאות רבות לדבר למי שמסתכל בידיעה עמוקה בהן. למשל, המלחמות אינן יפות כלל אבל צפונה בהן עכ"פ טובה לעתיד, שהרי ההתנגשו[יו]ת של האומות הקטנות הביאו התרקמות האומות הגדולות שהוא חיבור יותר גדול למין האנושי, ויביא זה לחיבור ושלום היותר גדול, ואע"פ שאינן יפות בעצמן נתן הקב"ה חן הדבר בעיני בנ"א עד השעה הצריכה, והוסכם שהחרב הוא תכשיט והגבורה במלחמה היא תפארת לבעלי', והכל מפני שהוא יפה בעתו, ולעת שלא יהי' בו צורך ע"פ ידיעת החכמה האלהית, יתבטל היופי ממנו ומכל הדומים לו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ה

אם הי' איזה מאכל שימלא מקום הבשר בהזנה הי' נחשבת טביחת בע"ח לאכול בשרם לדבר בלתי הגון, כיון שיוכל האדם להניח הבע"ח בחיותם ולהספיק מזונו הראוי לו מדברים זולתם. אמנם כאשר באמת כח ההזנה הנמצא בבשר לחזק כחות הגוף והנפש לא ימצא דוגמא שלהם בשום דבר אחר זולתי הבע"ח, ע"כ חובה ישרה היא ג"כ לבע"ח להיות משלמים מס הראוי להם כפי הנחוץ להשתלמות האדם על חשבונם. שהרי ע"י עילוי מעלת האדם סופם שגם הם יתעלו, ובטוב לאדם יחיל גם טובם הם. והדבר דומה למספר האנשים הנופלים במלחמות, שנוסדו על דבר צדק ומטרה רוממה להשתלמות האדם, שלא תחשב עול גם בחק האדם....

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

ואמרו חז"ל "ע"ה אסור לאכול בשר". ות"ח שהותר לו, מובן הוא שהוא רק למען יוכל להתחזק בתורה ודרישתה שהוא אור העולם, וראוי שגם בע"ח יתנו המס הקצוב כדי להביא אורה לעולם, כמו שגם בנ"א הקריבו ע"ז קרבנות רבים ע"י מלחמות רבות ועונשי שמים, כדי לפשוט עקמומיות שבלב.

ברכות פרק ט׳ פסקה ו׳

כל המאורעות שאירעו את אבותינו הם סימן לבנים, ביחוד דור המדבר הי' הנושא שקיפל בתקופה קצרה את כל המאורעות שיהיו סימן וזכר עולם לדורות שיהיו באין דוגמתם במצבן הכללי של ישראל ותורתו. וכאשר תכלית הדברים מכל פעולתן של ישראל ומציאותן בא מכח התורה, ע"כ בא זכרון מלחמות ד' מצורף אל התורה בכניסתם לארץ, מחובר ברמז נצחי אל כל מה שיבא לכלל ישראל בכח תורת ד' אשר עמנו. ע"כ יחסו חז"ל מלחמות ד' דפסוק זה גם על מלחמתה של תורה, ועל גבול כניסת הארץ שהוא נחל ארנון, שמה יתגלה כל הכח של הדברים המתנשאים להלחם בישראל ותורתו בכל דור. והנה הצרים הגלויים הלא נפלו לפני ד' ולפני מחנהו, וכשם שנפלו הצרים הגשמיים העמים עובדי האלילים, כן נפלו ג"כ דיעותיהם הרעות, וכהמס דונג מפני אש נמוגו מפני אדון כל הארץ, עד שנכרתה ממלכת האליל מחסנה, ועומדת היא להכרת כליל מפני אור ישראל וקדושו שמסיני בא. אמנם במטמוניות נטמנו מוקשים ודיעות רעות שלא יצאו עוד אל הפועל בדורות ההם, ועתידין הם לצאת בהמשך הזמן, להתנשא להפר תורה ולבטל מעוזם של ישראל, והמה עומדים כדמות הרים המעכבים כניסת הארץ, כלומר תכלית ביאת ישראל לארץ להיות לאור עולם ע"י תוה"ק.

ברכות פרק ט׳ פסקה ז׳

המלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלוי' הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האמץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלוי' בעצמם בכחם ועז גבורתם. ע"כ יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד' שוא זרוע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושית. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו וע"ד הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ד' עמו. נמצא שיסוד הבטחון ותכלית ההוראה שהראה השם יתברך ע"י ההנהגה הניסיית עם ישראל, כי לד' המלחמה, היתה לא להחליש את הציור שצריך התאמצות האדם להקמתו הכללית והפרטית, כ"א לשכללה שתהי' שלמה מכל צדדי', היינו שלא תסתפק רק בגבורה פשוטה, כ"א תפנה על כל הצדדים של שלימות הפרטית והכללית. וזהו יסוד הדקדוק המוסרי שהיו צריכים להתנהג במלחמותינו לפי הדרכתה של תורת ד' תמימה. והנה אין לך מלחמה מורגשת שבאה מן השמים, כנפילת אבנים מן השמים, שאין בה שיתוף כח אנושי כלל, וניכר לכל שמן השמים נלחמים באויבי עם ד', לא תאמר שבזה יש הוראה שצד הבטחון מרשל את ההשתדלות האנושית. לא כן, כ"א אותן אבנים הם באו על ידי שעמדו על גב איש, וירדו על גב איש, שע"י שנמצא איש שכבר התאמץ להשלים עצמו בכל ארחות הצדק עד שעליו יאמר "ותגזר אומר ויקם לך" באו אלה האבנים. א"כ מורות הן צורך החריצות לכל כשרון שאך בידינו היא, ובכללם ג"כ ההתגברות לחוזק האומה וכל צרכיה שהם מתנאי החובות המוסריות והתוריות, שהשקפת הבטחון תזרז להם ותאמצם. שהרי למדנו שאפילו כל הדברים הניסיים שאנו רואים שאין בהם שום צד השתדלות אנושי, מ"מ הם ג"כ תלויים בכשרון האדם וחריצותו המוסרית, א"כ מזה נלמד כמה גדולה היא ערכה של ההשתדלות בכל ההשתלמות שבעולם. וכאשר למד לנו רב סעדיה גאון ז"ל בס' האמונות, שכיון שאנו רואים שלצורך ההשלמה הרוחנית הנצחית אנו צריכים ודאי להשתדלות של תורה ומע"ט, א"כ ראינו שכך היא מדתו של מקום ב"ה להנחיל לאדם טובו ע"י ההשתדלות מצדו. מזה נבין שגם הטוב הגשמי לא נשיג כ"א ע"י השתדלותינו, והבטחון מועיל רק למלא את כח החריצות מכל צדדיו, שלא יכשל בהתמלאו רק מצדדים הגשמיים לבדם. ע"כ לעתיד לבא שתהי' מלחמת גוג ומגוג בסוף וגמר תשלום עמדתם של ישראל, בתור עם גדול ועצום, קדוש וחכם, ירדו אלו האבנים אבני האלגביש לנצח מלחמתם, להישיר דרכי השתדלותם שתהי' מכוללת בהשתדלות רוחנית בדעת אלהים וכל דרכי היושר שהם דרכי ד' ביחד עם עזם וגבורתם, ולא יטעו לא בטעות של שכחת ד' לאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" "ולא ד' פעל כל זאת", שגורם נפילה רוחנית שגוררת אחריה תקלות רבות, ומונעת ג"כ מטעות אפשרי לבא מקוצר דעת שיסוד הבטחון יגרום התרשלות ומיעוט חריצות. ע"כ יבאו לעזרה אלה האבנים שכבר נקרא להן שם אבני אלגביש, ונרמז בהן שהן באו על גב איש. הרי שכל עזרת ד' תבא על גב איש, באשר זאת היא הטובה האמתית ועיקר החיים, שיגיע האדם לטובתו הכללית והפרטית בהשתדלותו ועמל נפשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה י׳

משה רבינו ע"ה בעצמו לא הי' אפשר לו לעשות המלחמה בעמלק. עמלק שהוא שטנם של ישראל ומנגדם. להעין הצופיה עד סוף כל הדורות, כאדון הנביאים אשר "בכל ביתי נאמן הוא" כתוב עליו, הוא רואה שעוד יש צורך גם בעמלק, כי עוד לא נטהרו ישראל לגמרי עד שלא יהי' צורך לעולם בכח המנגד להם. ע"כ ידי משה כבדים, ובכחו העצמי הי' כמוכרח להוריד ולהניח ידיו. אמנם אהרן וחור, שלהם ראויה ההשקפה של הדור והשעה, המה התגברו במה שתמכו בידיו, ע"י מה שהשפיל עצמו שלא נהג מנהג עמידה שהוא מצב הוראת כל כחו, כ"א השפיל והקמיט ערכו בישיבה, לדון למצב השעה, שהיתה ודאי צריכה לכך להכניע את עמלק אם לא לגמרי. ע"כ לא עלתה גם ביד יהושע הכליון כ"א ההחלשה "ויחלש יהושע את עמלק". א"כ האבן הזאת היא מזכרת עולם לחסד עליון על עמו, להכניע צריהם גם מצד מבט השעה אע"פ שאין הנצחיות מסכמת לזה לגמרי.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ד

שילוב הביטחון בה' והגבורה במלחמה

המלחמה הראשונה שנלחמו ישראל בכבוש הארץ העיקרית, מלחמת יריחו, הוצרכה להיות לה ערך ציור כללי, על יחש ההסמך על הנס עם חריצות והשתדלות של עצמה וגבורה, שגם אלה הם משמשי תקומת האומה הדרה וכבודה, ועם זה כל שאיפותי' הרמות בגאון ד'. ע"כ היתה ההוראה, שאמנם רק בזה המצב יצדק ההעזר בניסים, במקום שאין יד ההשתדלות וגבורת אדם מגעת שם, ע"ז יועילו הניסים, להודיע כי ד' אתנו, וגם במקום שכבר פס כל עזר מצד הטבע, תשועת ד' תשגבנו. וההסמך על ניסים באופן כזה, מוסיף רוח אומץ וגבורה, ומקנה עז נפש עם שלימות בטחון ואמונה בצור ישעינו יתברך שמו. אמנם במקום שגבורה וחריצות גבורי מלחמה תוכל להגיע למטרת החפץ, חלילה להתרפות בבטחון ניסי. בטחון כזה מביא מורך לב ועצלות ושקיעת רוח הגבורה, שהוא חסרון לאומי גדול מאד. ע"כ בחומת יריחו אם היתה הכבישה הניסית ע"י נפילה שהוא דבר שאפשר להעשות כזאת גם ע"י חריצות וגבורה בהמשך זמן, אז לא היה מתבאר יפה מקום שימוש הניסים בהתקומה הלאומית. אמנם כאשר נבלעה, הבליעה היא פעולה ניסיית שאי אפשר לה להעשות כ"א בנס ובידי שמים, למדנו צורת הניסים ושימושם הראוי, שעלינו לקוות עליהם רק במקום קוצר יד ההשתדלות והחריצות הלאומית. אבל במקום שאפשר ע"פ אופנים מוסריים נאותים לחלץ כח ולעמוד בעצה וגבורה לתשועתנו הלאומית, חלילה לנו שיחליש זכרון הניסים את גבורתנו הכללית. ופותיה ורומיה, המבואר שהיה בודאי בתכלית החוזק, חוזק הרחב גרם שאי אפשר הי' להפילה ע"י כל אבני קלע וכרים הנהוגים במלחמה טבעית, הרום הי' ג"כ גדול עד שאי אפשר הי' גם לגבורים היותר מצויינים בגבורתם הגופנית לדלג שור ולהבקיע באופן זה אל העיר. ובמקום שאזלת יד הגבורה הגופנית והמעוז הזייני, שהוא כולל הכוחות הטבעיים הדרושים לתקומת לאום, כח הגוף וכשרון חכמה ומחשבה, שראשיתה תודע בחכמת חרש וחושב, בעת לחם שערים בכלי משחית להשתמש בהם להגדיל העצמה במקום שהגבורה הגופנית הפשוטה כבר אזלת ידה. רק במקום שאלה הכללים של התגבורת העצמית וענפיהם התלויים בהם לא יוכלו להועיל, אז יראה לנו צור ישראל חסדו להושיענו באורח נס ופלא, כאמור "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" .

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ב

והנה כח החוזק הנפשי הפנימי מצינו באמת ביוסף באופן מאד נעלה בנסיונו. עלם יפה תואר, עבד, שתהי' נפשו חזקה כ"כ עד שהצדק הפנימי של הקריאה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים", יהי' חזק כ"כ מבלי תת כח לפעולה של השפעת אדונתו, הוא כח נעלה פנימי מאד, עד שזכה באמת עי"ז להנחיל ג"כ לבניו את אותה ההכנה של החוזק הפנימי מבלי שאת פנים אל העולם החיצוני, במקום שהוא עומד לשטן על העולם הפנימי. ע"כ הוא שטנו של עשו, "ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", שעשו אינו יוצא את חובת מרכז עולמו כ"א ע"פ ההשפעה החיצונה לבדה. כי במה תוכל החרב להיות למרכז החיים, אם לא שכבוד המדומה של גבורים שופכי דם יגדיל עקב על היושר והצדק הפנימי. הוא אדום וארצו אדומה, אין לך צבע הפועל ככה בחיצוניותו לגרות את עצבי הראות כצבע האדום, אבל פורע פרעות בסדרי העין פנימה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קט"ו

תוחלת ישראל היא מעולם להיות כלי מחזיק ברכה וטוב לכל המין האנושי, באשר לזאת הוכן מתחילת יצירתו, ע"כ גם בהעוותו, שסר מדרך ד', הוא רק באשר התעוהו תועים לחשב שימצא את תעודתו בעזבו את ד' אלהיו, אבל השורש הטוב של הרצון להיות לברכה לכל ברואי בצלם אלהים, ולהתענג בטוב ואושר של כל המין האנושי הי' תמיד קשור בעומק נפשו פנימה. ע"כ אם נתקללה שומרון כי חטאה בסורה מדרך ד', אבל שכניה נתברכו, באשר גם בחטאה לא היתה עינה רעה בכל המין האנושי, ואדרבא נטו הצדה, כי לא השמידו את העמים אשר אמר ד' להם, וזאת הי' להם למוקש. אמנם סבת מניעת ההשמדה היתה הנטיה הפנימית של דרישת הטוב לכל האדם, אשר הפריזו על המדה להשתמש בו ג"כ במקום שהשלום הוא משחית ומאבד רב טובה....

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ד

הרעש הוא ההכרח להיות קודם בא המלך בתור הוראה על הסבה של העמדת המלוכה, ואחר הרעש, שכבר שקטה, ע"י המלך, התגעשות הפנימית, והאומה הסתדרה בתכסיסי מלכות, הנה צריכה להתבצר בכוחותיה, שלא יתכנו בתחילת ההתקיימות הלאומית כ"א ע"י ההבנות מחורבנם של עמים אחרים, שבהכרח מתנגשים הם בתור צרים ואויבים, שאי אפשר לפי הנהוג לבא לידי התייסדות בטוחה כ"א ע"י אש המלחמה האוכלת, כעצים, אדם רב ואחר שכבר סרו כל המפריעים החיצונים ג"כ אז תבא המלוכה למתכונתה הראויה לה שהיא המנוחה, ההנהגה הישרה בשבט מישור לכלל העם כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ז

תנועה נצחית א"א שתהי' כ"א באופן שלא יהי' נמצא לה כל מנגד ומפריע, וכאשר נפגש בדרך התנועה המון מנגדים ומפריעים הלא בהכרח תפסק. אמנם רק בזאת תהי' עומדת נצח, אם תהי' ערוכה באופן זה שכל כח מפריע יהי' דוקא בהפרעתו ובניגודו מוסיף לה כח, אז תלך מחיל אל חיל ותהי' נצחית, לתכלית הנעלה של מעשה ד' ונפלאותיו עם כלל המין האנושי להביאו לאשרו הנרצה. ישנם מנגדים רבים וגדולים, מנגדים מעמים רבים שחפצים לסמות אורו של עולם. אמנם עצת ד' היא נפלאה כ"כ, עד שהוכן מראש שכל הסערות של ההתנגדות אל התכלית הכללית שמתכונן ע"י ישראל, יהפך לכח עוקר את המתנגד עצמו ומוסיף כח ואור אל חפץ ד' שיצא לאור. ובזה הוכנה ההבטחה של הנצחיות לעצת ד' העומדת לעד, במה שהיא מנצחת את כל מתנגד לה ופועלת להוציא מעצם הנגוד תוספת כח. המדות והתכונות הנמצאות בעמים שעמדו מאז כצרים לישראל, ובנצחונם עליהם הטביעו חותמם של תכונותיהם באיזה רושם בישראל, אמנם אלו התכונות עצמם צריכות הנה לשימוש הקדושה והשלימות, כהגבורה והנקמה במקום הראוי, וכיו"ב יתר התכונות שישראל שואבים מעמים הסובבים אותם וגם מאותם שעמדו לבלעם. שדוקא ע"י כח שליטתם עליהם באו לידי תכונת שלימותם הכללית, שצריכה להקיף כל הצדדים, כראוי לעם עולם שיעמוד לנס ואור גוים. א"כ הנצח בא מכח הוספת הכח שהושפע מצד המנגד עצמו, ובזה יתגבר ישראל ברוחו לגרום מפלתה של בבל שהתהללה באליליה ובקשה להגדיל על ד' אלהי ישראל, הועילה אמנם ההתגברות של העמים המתנגדים לרוח ישראל עליהם להקנותם אותם הצדדים הנצרכים להם לשיכלולם, "ויז נצחם על בגדי". הנה זאת היא תכונת התנועה הנצחית, שמכל מפריז ומתנגד לה מוסיפה אומץ להגביר חיל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ח

הוד מלכות יאמר על ההכרה של רוממות שמכנעת כל מנגד אף בלא פגישת התנגדות היותר קטנה, כ"א המנגד מקדים להיות מתבטל לפני ההוד השפוך על כסא מלכות. מלחמת נחלי ארנון היתה מצויינת בזה שלא פגשה כלל בישראל, ומבלעדי ידיעתם הוסר הכח העומד לבלע להם. זהו ההוד הנמשך מהוד שם ד' הנקרא על עם קרובו.