ברכות פרק ט׳ פסקה צ״א
השינים משותפות בפעולתם בחיי האדם להועיל אל העיכול, ע"י העיכול, בזה הם עוזרים אל התחיה הגופנית, עוזרים הם גם אל הדיבור שהוא המוסד לחיים הרוחניים. בניו ובנותיו של אדם עוזרים לו לבא לתעודתו החומרית, בהיותם עוזרים על ידו בחיים, סובלים משאו לעת זקנה, מנחמים אותו ביגונו וצרתו בטוב להם. ולתעודתו הרוחנית של האדם, הלא "נחלת ד' בנים", אשרי מי שמניח בן כמותו להוציא אל הפועל את כח הטוב שלא מלאו עדיין בימי חיי הבלו, ע"כ יש לאלה יחש נערך.
ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ
קשה מאד לקבל נחם על הריסת בתים גדולים וטובים, על אבדן מרכזים שהיו לנו לאורות מאירים בחשכת גלותינו. ביחוד קשה לצייר איך יתכן שתצא תקנה וטובה ע"י ביטול מרכזים שהם לעצמם טובים, ומשפיעים רב טובה על הכלל המפוזר ונדכא בצרות גלותו.
שבת פרק א׳ פסקה מ״ד
...אמנם הדעה השלמה תנחם את האדם ותשמחהו, בידיעתו כי אין צרתו מגעת לו מפני סבה מוכרחת שאין להשיבה, שההכרח יוכל להצטייר גם אם לא תהי' לו אחרית טובה תכליתית, שאז אין לאדם במה להתנחם, אבל בהיותו יודע כי היכולת ביד ד' להניח לו מעצבו ולרחם עליו, וכיון שלמרות היכולת העליונה לרחם מניחו בצרתו, ודאי יש ע"ז תכלית טובה, שלפי גודל הצער והמכאוב תבחן התכלית ההיא כמה טובה ויפיה. ע"כ ראוי רק להזכיר את היכולת לרחם, ובזה כבר האדם מנוחם ולבבו ימלא אומץ, בידעו שהאב הרחום שביכולתו לרחם עליו, מיסרו, ודאי הטובה שבזה היא עודפת….
שבת פרק א׳ פסקה נ״א
...והחולה הוא נסעד מד', מעז ד' וטובו. ומקור ציורי לבבו שהם נוטים לקדושה ולטוב, הלא הנה הדיעות האמתיות המתגלות בראש כשכח המתעה של החומריות נופל, והוא מסעדו בתנחומי קודש הנובעים מדיעות האמת המקרבים לבו של אדם לאביו שבשמים, "ה' יסעדנו על ערש דוי" .
