הקדמת עין איה עמוד י״ג
האמונה באחדות ה' ובהשגחתו הנפלאה על העולם בכללו ועל פרטיו, על סדריו ועל מקריו, ברוחניות ובגשמיות
מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום (שבת ק"ד). אנו רגילין לקרא בשם את הדורשים בעמקי תורה, להאיר אור על דברי כתובים או על מאמרי חכמים ז"ל: מפרשים או מבארים. שני השמות הללו הנם מכוונים לשני מיני דרישה שונים, שכ"א צריכה להיות מושלמת בענינה. יסוד שלמות האדם בנוי בחלק גדול ממנו, על כח הבאור או הפרוש. דברי חכמים, המאירים לדורות עולם, צריכים ומוכרחים להיות קצרים, בתור מועט מחזיק את המרובה, והם נזקקים לחכמי דורות המרחיבים דבריהם ומבארים או מפרשים אותם, וקל וחומר דברי תורה ודברי נבואה ורוה"ק. לפי המובן הפשוט נדמה שכל יסוד עבודה זו, עבודת הפרוש או הבאור בכללה, היא עבודה מסופקת. הספק כרוך בעקבה, אם יבוא הדורש למטרתו, אם יכוין את האמת הנאמר במאמר או בפסוק שהוא דורשו. אם נסתכל בערך כזה על כל עבודת העובדים על שדי התורה, יתחמץ לבבנו מאד איך יתכן לעבודה קדושה כזאת, הלוקחת חלק בראש בהתעודדות רוח הקדושה, ביחוד לנו עם תורת ד' אתנו, שיהיה דבר המוטל בספק, אם יכוין הדורש את כונת המאמר טוב, ואם לא לשוא יגע, חלילה. חז"ל אמרו "דרוש וקבל שכר", עלינו אמנם חובה לחפש בכל דבר המובטח שיביא קבול שכר, את צד התועלת שיש בו, ושעל כן יש בו מקום לקיבול שכר. כשנעיין בדבר יפה, נמצא שהדבר קשור ביסוד האמונה בהשגחת השי"ת הנפלאה ובשליטת האחדות האמתית. בעולם המעשה אנו רואים כי היצורים כולם מוצאים את הדברים המועילים להם, או ע"י דברים מוכנים ביצירה, או ע"י דברים היוצאים לאור במשך הזמן ותוספת הניסיון המתלוה עם החקירה והשכל. וכאשר נשים אל לב, נדע כי כשם שיש השגחה אלהית מכוונת על הדברים שיש בהם תועלת לבריות, ע"י כל מה שיוצא מהטבע הפשוט, כן ההשגחה מטפלת ג"כ בכל הדברים שיועילו ליצורים, שצריך להם חיבור לשכל אנושי, לניסיון דורות רבים. וכאלה כן אלה יכוונו את היותם לתכלית כוללת, הטובה וההשלמה היותר מתוקנת לנמצאים. וכבר בארנו בע"ה בענין ברכת מאורי האש המיוחדת למוצאי שבת, להמשיך קדושת השבת גם לימי המעשה, לדעת שכל מעשה וענין המתחדש ג"כ ע"י בינה יתירה שנתן הקב"ה באדם, מעין דוגמא שלמעלה, הכל הוא ית' היוצר, הוא הבורא, וסוף דבר במחשבה תחילה שכל דבר יצא לאור בעתו ובזמנו באופן המתאים להחפץ הכללי, שאין אנו יכולין לסקר עליו בפרטו. א"כ יש סדר לפגישות המקריות. לפעמים יצא דבר חדש ביצירה המלאכותית לאור ע"י מקרים רבים, והמקרים היותר עקריים, אלה הפועלים על שכל האדם המעשי להחכימו להוציא כלי למעשהו, "אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו". אף אנו נאמר בענין הדברים השכליים, הכל יודעים כי "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". כל מה שתתרחב יותר דרישת התורה לכל צדדיה, יתכונן יותר רוח ישראל בקדושתו וטהרתו. ע"כ כל דבר ודבר מהתורה שמתחדש הוא מוסיף מזון נפשי לנשמה הישראלית, המזון הזה הוא מוסיף כח ועצמה לרוחניות האומה בכללה.
ברכות פרק א׳ פסקה ה׳
והנה כאשר המערכות העליונות מכוונות הן להוסיף שלמותן ע"י מעשי ישראל ושלמות קדושתם, וכל תוקף ההנהגה בנבראים שנעשית ע"י הנהגתו ית', תלויה בדרכי השלמות שישלימו ישראל את השלמות המסורה בידם ע"פ כח התורה, שהיא כלי אומנותו ית' בבריאת העולם, וכמו כן בהנהגתו ית', וזהו דברי הכתוב, "ואהי' אצלו אמון", שדרשו חז"ל, אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה כשברא את העולם, "ואהי' שעשועים יום יום", היינו שגם שעשוע התמידי של הנהגת הבורא ית' בנבראים, הוא ג"כ ע"פ מערכת התורה. ועפ"ז תתואר המרכבה העליונה, שהיא כללות ההנהגה האלהית בנבראים כולם, ע"פ חלקי מערכות של השלמות המוטלת על ישראל, ולכל חלק מחלקי העבודה ייוחסו כוחות עליונים שכליים נפלאים במציאות, שהם מנהיגים המציאות בכח בוראם ית"ש. ותכונתם ושמותם יהיו מכוונים ע"פ פעולותיהם, לעומת חלקי העבודה, שע"י שלמותה, מוסיפים הם שלמות ושפע אור וקדושה....
ברכות פרק א׳ פסקה ס״ט
ההנהגה המיוחדת של דור המדבר
והנה מי שהוא חכם גדול, אם הי' חסיד, ישתמש בחכמתו איך להיטיב ולהרבות פעולות הכוחות הטובים. אמנם אם יהי' איש רשע שנפשו אותה רע, יועיל בחכמתו להרע להרחיב חוג הכוחות הרעים, ובלעם הרשע הוא דמות הדעת המשולל מתכלית מוסרית, כ"א כולו פונה להרע, הוא בהיותו יודע ומשקיף על המציאות כולה, ויודע ג"כ ההכנות שיש בו להרע, השתדל להרחיב הענינים הרעים, וזהו לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה. אמנם אם הי' אז מצב ישראל לפי הדרך הרגיל, אז הי' יכול להשתמש בחכמתו להשחית מאד, אבל הנהגת דור המדבר שהיתה באור פני מלך עליון ית', בניסים ונפלאות וגילוי שכינה, לא הי' יכול להשתמש בכוחות הרע שבמציאות להרע להם. ע"כ בקש דרכים רחוקים להשחית תחילה המצב המוסרי ע"י בנות מואב. ויפה המליצו חז"ל שכל אותם הימים לא זעם ד', שלא מצאו ידיו של אותו רשע למצא כח רע שיכול לפגע בישראל אז לפי מצבם הנעלה.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ח
יש הפרש בין ברכה להודאה, הברכה תאמר ג"כ על כל דבר טוב שבא מסבה מיוחדת אע"פ שלא נעשה בכונה מכוונת לזאת, כמו "ברוך שזה ילד ברוך שזה גדל". אמנם ההודאה תבא דוקא על טובה הבאה מרצון חפשי שאפשר להיטיב ולחדול. ע"כ עד לאה לא היה אדם שטרח להודיע, שעם היותו ית' הסבה האמתית לכל אין הדברים נמשכים ממנו בדרך חיוב, כדעת פלוסופים אחדים, כ"א ברצון חפשי שראוי להודאה. ואל תדחה הדבר לומר שאם ימשך הכל אחר החיוב הלא אין מקום לעבודה ושכר ועונש, א"כ דבר זה כבר למדו האבות, שבאמת אין הדבר כן, כי אפשר שהשי"ת משפיע כל הטובות והמציאות כולה לכל פרטיה בהשגחה נפלאה עד שגם סדרי השלמות האנושית שהוא בכלל המציאות נמשך ממנו. וכיון שלהשלמת האדם צריך שיהי' עובד עבודת הקודש לרומם נפשו ולתקן מדותיו, ע"כ נמשך משלמותו ית' שמי שהוא צדיק ימשכו לו השלמות וההצלחה האמיתית וכיו"ב הכל אפשר ג"כ ע"ד החיוב. אלא שאין האמת כן, שהרי כח ההודאה שהאדם מודה לקונו הוא אוצר בתוכו חלק גדול מן המוסריות ורוממות מעלת נפש האדם ולא יתכן שיחסר מן המציאות. וזו השלמות אי אפשר להיות נמצאת כ"א בהיות ההנהגה נמשכת מחפשיות הרצון בלא שום חיוב והכרח.
ברכות פרק א׳ פסקה קי״ח
תכלית האמונה האמיתית היא השלמות במעשים ובמדות הבאות לרגלה. והנה הערת השכל היא מעולה מאד כד' החוה"ל, והיא באה גם בלא ניסים, כ"א ההכרה הטהורה ביראת אלקים וחמדת המדות הטובות וזוהי תכלית מעלת הנפשות. ע"כ ראתה תמיד ההשגחה האלהית, שיתנהגו הניסים בשעתם באופן שיכשירו את הנפשות להתנדב להדרך הישרה מהערה שכלית. ע"כ כל מקום שיספיק, יותר טוב שיהי' הנס שלא באופן פלא נפלא, כ"א באופן הקרוב באיזה צד לטבע. שמצד עצמו עדיין ישאר מקום למתלונן לומר שנעשה בלט וכישוף וכיו"ב, כדי שתצא אל הפועל ג"כ ההכרה השכלית לעזור לבחור הדרך הטוב והנכון, שהוא דרך ד' שכולו דרכי נועם ונתיבות שלום. רק באופן המוכרח נעשו ניסים שלא יהי' עליהם מקום לדון כלל....
ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ח
הבדל יש בין המסתכל רק בהשקפה שטחית על המציאות, הוא לא יוכל להכיר רוממות ה' והדר גאונו ועם זה הוד נפש האדם, רק מהדברים הגלויים בסימני החכמה שבמציאות. כדברי חוה"ל, שבסימני החכמה הגלויים המשכיל והכסיל שוין בהם. אבל החכם האמיתי, הוא יחדור אל סימני החכמה הצפונים, שלעין הרואה רק חיצוניות הדברים לא תולד מהנה שום רוממות נפש. אבל החכם האמיתי, יכיר החוט של חסד ההולך בכל המעשים כולם מהתחלתם עד מטרתם, ויכיר נפלאות השם ית' ויודה לשמו. ומטוב לב ישיר על ד' ועל טובו, ויכיר הוד נפשו המכרת את הדרת מלך הכבוד. ע"כ דוד ע"ה שבו חובר עומק הדעת עם נועם השירה האלהית, אמר שירה על הדברים שרק בחכמה והשקפה רבה יוכר הודם ופלאם. דר במעי אמו, לפי החיצוניות אין להפליא כ"כ, מקרה האדם בזה כמו שאר החיים הבלתי מדברים, אז הוא במדרגת השרצים ג"כ שהם במדרגה הנמוכה של מערכת החי. אבל כשהתבונן, כי בהיותו במצב הנמוך הזה אז נגמרו ונוצרו כל יצוריו כולם, וכל האיברים המשמשים לכוחות הנפש היותר נשגבים אחד מהם לא נעדר, א"כ מה רבה התכונה הנעשה בבטן המלאה ביצירת האדם, שאז במצב רחוק משלמות והתפתחות כזה, צריכים שיוכנו לו כל הכוחות וכל הכלים הרוחניים והגשמיים שיצטרכו לו בהיותו אדם המעלה, המחבק זרועות עולם ומרחבי אין קץ בדעו ושכלו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה. לפי ההשקפה השטחית, אין העולם החיצוני פועל כלל על האדם עדי יגדל וישא עיניו, ובלמדו ספר ישכיל אז ערך העולם החיצוני הגדול והרחב. אבל בעומק הדעת נבין שלא לשוא נקשרו חושי האדם ורגשותיו עם כל הסביב לו. ויש לדעת שאין השכל השלם, שבחכם היותר נשגב נוצר בו מאין, רק הוא התפתחות ממה שהוכן בו מראשית יצירתו. וכיון שאנו רואים שבהשתלם האדם בשכלו, פועל עליו [ה]עולם החיצוני לאין ערך ושיעור, על רגשותיו ודעתו וכל כוחותיו הנפשיים, עלינו להכיר מזה שתיכף בהפתח עיניו ומצא עצמו בתוך העולם החיצוני, כבר התחילה החכמה לרקום את היחש הנפלא הזה, אף שלא הוכרו תוצאותיו כלל עדנה. ועל ההכנה הנפלאה הזאת, הנרקמת בסתר בחסד עליון לתכליתו הנשגבה, אמר שירה.
מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳
תכלית ההתבוננות בכל מושג, הוא הרושם שהדבר עושה על נפשנו. זה המשפט נמשך והולך על נפלאות אדון כל המעשים ב"ה שאנו רואים בבריאה, וכן בכל צד מצדדי העיון בתורה ובמצותיה. אותו הרושם שכל מצוה וכל הלכה פרטית עושה על הנפש להשכיל ולהיטיב, זהו ודאי חלק מאורה של תורה המתגלה לפני כל נפש משכלת. "קול ד' בכח", לפי כוחו של כל אחד ואחד .
מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ב׳
השלמת קבלת עול מלכות שמים מתבארת לאדם, בהיותו מכיר שכל סדרי התבל ומשטריה הטבעיים, הם בעצמם המקשרים אותו לשם השם יתברך, אדון העולמים, ועבודתו. מוצאי בוקר וערב בעצמם, מחזה מעשה ד' אשר בבריאת יום ולילה, הראות הכוכבים במשמרותיהם לעין האדם ע"י חשכת הלילה, שהוא ציור אחר, נפלא ונהדר, ומשתנה מציור המציאות המתרשם בלב הרואה באור יומם, הציור בעצמו צריך להיות חי בליבו של אדם, להעירו על קבלת עול מלכותו ית'. ואז, בהיות רגש הלב מתמלא מאור חיי הטבע בעצמו בתור התגלות יד ד' בעולמו, הוא רגש חי, המעלה את האדם לאהבת השם יתברך ואהבת בריותיו ועולמו, שהוא כ"כ מלא הוד ותפארת מזיו כבודו יתברך...א"כ, כיון שכהנים קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים, הרי אין הענין התורי של זמן אכילת התרומה מעתיק את המצוה של ק"ש מגבול הטבע העולמי של צה"כ, א"כ ראוי לסמן המצוה בסימנה הטבעי, למען יוסיף הכח ההרגשי החי לפעול פעולתו הבריאה, הצריכה להיות פועלת על הלב בעת הנכון, כדי שיהיה יחס נערך בין קבלת עול מלכות לההסתכלות במעשה השי"ת לפי הציור המיוחד של זמן הלילה שהוא צה"כ. ליתני משעת צה"כ.
מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ח׳
האות על התגברות הכח הכללי באדם דוקא ע"י חיפושו הפנימי שבעומק נפשו הוא ציור צאת הכוכבים. הנה היום הביא לנו את כל הרכוש של ידיעת העולם אשר סביבותינו לבל נגשש באפילה, והלילה הלא סגר בעדנו את דרך החיפוש החיצוני, ויאסרנו במאסר החיפוש הפנימי, "אזכרה נגינתי בלילה עם [לבבי] אשיחה ויחפש רוחי". מי גרם אמנם להעושר הגדול של הציורים הרחבים מהעולם הגדול הכללי, הרחב מאד מרחב אין קץ, להתבוננות מעשה ד' ברבי רבבות כוכבי אור והמון בריות לאין תכלית, אשר כולם יחד יספרו כבוד ד' אדון כל המעשים שאין חקר לתבונתו וחסדו, מי רשם בנו כל אלה, הלא רק חשכת הלילה, ולולא האפלת אור השמש, המסתיר ממנו את הרשמים המקיפים והקרובים, לא באנו להשכיל ברושם החיצון היותר רחוק ויותר אדיר...וסימן לדבר צאת הכוכבים, המעשירים את ציורי הנפש האנושית בעושרם הכביר דוקא מתוך ההחשכה הקרובה....
שבת פרק א׳ פסקה נ״ט
הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה ע"פ סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחית….