נקמה

ברכות פרק א׳ פסקה י״ג

מקור כוחו של מלך ישראל לנקום באויביו

מה שהמשילוהו לב' הבע"ח הללו, נראה דשני אלה הבע"ח המה לוחמים ומנצחים, אלא שהסוס מוכן למלחמה לא מצד עצמו, כ"א שיהי' כלי שימוש (להאדם) [שהאדם] הרוכב עליו אוסר המלחמה על ידו, והארי בגבורתו בעצמו משיב לשונאיו גמול. ה"נ יש במלך ב' מיני גבורות, הא' מצד עצמו ובענין זכות התורה והתפילה, שבהן עיקר נצחונם של ישראל, הוא זכותו בעצמו שבזה הרבים נשענים ונצולים. הכח הב' שמשתמש בזכותם של ציבור. ע"כ בעת שמשתמש בזכותם של ציבור, הוא דומה לסוס שהוא משול למלחמה רק בתור אמצעי, והלוחם רוכב עליו, וה"נ כשהוא עומד בזו המדרגה נקרא "עבד לעם הזה", וכמו שביארתי במ"א ענין זה בארוכה בעה"י, ע"כ נמשל כסוס, וזה הי' כוחו של דוד עד חצות, שהיתה עבודתו ותורתו במצב שאינו של שלמות גמורה כפי גודל ערכו, והי' משתמש בכחן של כלל ישראל, מכאן ואילך הי' מתגבר כארי, שבעצמו יריע ויצריח על אויביו, והיו ישראל נהנים מקדושתו ומכחו שהי' מגין עליהם כפי גודל ערך עבודתו.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ט

ראובן הי' בכור ישראל, ע"כ יש בו הוראה כללית על כלל ישראל, ותכונתו בערך שאר האומות כערך ראובן הבכור נגד שאר הבנים. ע"כ התכונה הטובה להיות עובר על פשע ולעשות טוב גם למציקיו נחלו ישראל לעולם. ובזה נראה ההבדל בינם ובין או"ה...אבל אנו שאנו נרדפים מהם ולוקחים את בכורתינו בזרוע, הדפו אותנו מארץ חמדה באכזריות וטחו עלינו תפל עלילות שוא. ובכל זה על מה עינינו נשואות, שיפקח השי"ת את עיני כל באי עולם ללכת בדרכי ד', לדעת את ד' ולעבדו, ואין עינינו נשואות כלל אל הנקמה, כי מה אנו חותמים בתפילתינו, רק "להפנות אליך כל רשעי ארץ יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך כו' " .

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ח

יסוד מדת המשפט בעולם איננה נקמה חלילה, כ"א הדרך להדריך אל השלימות שהיא התכלית הנשגבה. ומה בצע בויתור על הדין, הלא אותו החסרון שהדין משלים את הכלל או את הפרט, הלא ישאר בויתור העונש. א"כ אין זה טובה כ"א רעה וחלילה להמטיב העליון ית' מעשות זאת, ע"כ נשיאת פנים נמנעת בכל דין, שהרי ישאר העול שהוא חסרון כולל גם פרטי.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ז

מדה גדולה ראויה להקרא אותה שהיא ראויה להיות תכליתית ושלימות מצד עצמה. אבל דבר שהוא חסרון מצד עצמו אלא שהוא נעשה לתכלית הגונה, אינו ראוי להסמן בשם גדלות. ומדת הנקמה כיון שהיא רעה מצד עצמה, ואינה באה כ"א מפני ההכרח לאבד את הרשעים כדי לתקן עולם ולהניח לישרים מרשעתם וזדונם, איך תקרא מדה זו גדולה אם סימן ההנחה בין שתי אותיות ראוי להדרש כן.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ח

והנה התחלת ההרגשה שבאה לישראל שהם יש להם סגולה נפלאה מצד מקור מחצבתם, נתגלתה לישראל על הים, כי שם לא הצטיינו בכשרון מעשים, "ועבר בים צרה", "וימרו על ים בים סוף", ובכל זאת ראו יד ד' הגדולה, בפועל פעל עמהם להפליא, בין במצבם החמרי להצילם מיד שונאם ולראות נקמות מרודפיהם, בין במצבם הרוחני שרמה נפשם לשיר שירת קודש, וכל הקהל כאחד לבשה אותם רוח ד' ללכת באורח נשגב בשאיפת נפשם לצור יוצרם אלהי ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ז

המדות והתכונות הנמצאות בעמים שעמדו מאז כצרים לישראל, ובנצחונם עליהם הטביעו חותמם של תכונותיהם באיזה רושם בישראל, אמנם אלו התכונות עצמם צריכות הנה לשימוש הקדושה והשלימות, כהגבורה והנקמה במקום הראוי, וכיו"ב יתר התכונות שישראל שואבים מעמים הסובבים אותם וגם מאותם שעמדו לבלעם.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ג

... ותחת אשר האדם הרואה לעינים יסתפק ביחש נערך ומשוער בין חלקים חיצוניים הנראים למראה עיניו, החכמה האלהית תיסד התפארת הכללית, דהיינו חוקי חיים שיהיו מועילים לסדר הנהגה שלמה ומשוערת בין כל כחות הנפשיים האנושיים, בין השכל והרגש, בין הגשם והרוח, בין העבר ההוה והעתיד, בין הפרט אל הכלל, בין ההכרות הבאות מחובות האדם לרעהו לההכרות הבאות מיחש האלקים לברואיו, הכל בערך משוער, שהוא הפאר האמיתי, זה א"א להשקל בכל נימוס שכלי שבעולם, שא"א שלא יעבור באיזה פרט את הנקודה הרצויה, כ"א מאת אדון כל המעשים, שהכל גלוי וצפוי לפניו, הוא מסדר את הערכין של חסד ואמת ומשפט וצדקה, עז וגבורה, רחמים ונקמה כל אחת במידתו .

שבת פרק א׳ פסקה כ׳

הגבורה היא מהכוחות הקשים והמידות הרעות שבנפש, והוכנה לפעול גדולות בנפש גדולה. כל מגמתם ותעודתם של ישראל היא ללמד סוד אחדות ד' בעולם, איך להשתמש לטובה במידות הרעות

...האומה הישראלית שנטעה יוצר כל להיות לאור עולם, "עם זו יצרתי לי", הוכנה בכחות אדירים, כפי גודל הנפש ותעודתה כן צריכים להיות כחותיה. גם הכחות הקשים שבנפש, הקנאה, הכעס, ומכ"ש הגבורה והגאוה, הם הוכנו לפעול גדולות בנפש גדולה. אמנם לפי מדת גדולת הכחות הנפשיים צריכה מרות השכל להיות עוד עודפת וגדולה עליהם, למען יעצר כח להנהיג הכחות החזקים כל אחד על מכונו...אמנם המדות הקשות לא יוכלו להיות חסרות מאומה גדולת שכל ורבת פעלים, אבל צריכות להיות מזוקקות עד שיוכלו להיות נכנעות לשכל ומונהגות על ידו, אז תבאנה לתעודתן. ע"כ הי' צריך גלות מצרים, שהיתה כור הברזל ממש לצרף סיגים. וכן מטעם זה עלינו לסבול עוד עול גלות, לכלות פשע ולהתם חטאת, שכפי ערך כחותינו הגדולים ביותר כן צריכים הם להכנעה וזיקוק ביותר, לא כטועים שסוברים שמגמתם של ישראל היא להשריש בעולם רק המוסר היוצא מרכות הלב, שאינו מכיר טעם טוב והנהגה תכליתית כ"א במדות הרכות כחמלה וחנינה, צדקה וחסד, ומה שתעשה האנושיות במדות הרעות, בגבורה, בנקמה, בקנאה ותאוה וכיו"ב, נעלמו ממנו. לא כן הדבר, כי כל מגמתם ותעודתם של ישראל היא ללמד סוד אחדות ד' בעולם, להודיע שהוא "עושה שלום ובורא רע". "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל". ע"כ הכחות הקשים כולם הם בכח האומה הישראלית, והחכמה האלהית דאגה להתפתחותם ג"כ....

שבת פרק א׳ פסקה כ״ד

הצדק בהפיכת סדום. הצדק בנקמה האלוקית

מדת הצדק העליון היא להתגלגל עם הברואים בכל צדדי האפשר אולי יכינו צעדיהם לדרך הטובה, ולפעמים יהי' העוני והרדיפות סיבת שפלות רוח האדם, ע"כ יהי' נוטה להרע לחבל ולהשחית. ולפעמים אמנם יהי' העוני והשפלות סבה לישר דרכיו ולהכניע רוחו אל הצדק והדרך הישרה. ולהיפך, השלוה והגדולה לפעמים ישפיעו על האדם או האומה כחות טובים לשפר מעשיהם ולהרחיב החכמה והמשרים, ולפעמים יהפכו לרועץ להגביר הגאוה והזדון. ע"כ גלגלה ההשגחה האלהית את מצבם של אלה החטאים העומדים לנס למשל ולשנינה לאות לבני מרי, בשני הצדדים בשוה, וכפי אורך מדת תקופתם המוגבלת הטעימם שפלות והכנעה וגם גדולה ושלוה, ושני המצבים השתמשו בהם אך לרעה, עד אשר הוכיחו לדעת כי אין במציאות תנאי חיים שיוכלו להובילם אל דרך התיקון והטוב. ע"כ נדונו בכליה, "הפוך רשעים ואינם". ואם נשים [לב] לדעת כי אין לנו דבר מושכל במקרה, נתאים את מספר כ"ו הנמצא במספר שם ד' ית' באותיותיו והוא כולל כל המדות המונהגות ממנו בעולם, כי שמו ית' הוא על שם פעולותיו. ע"כ בין בשימוש הדין שהשפיע להם שפלות וטירוף המצב, בין בחסד וגדולה שהופיעו עליהם, בכולם השתמשו לרעה, וע"ז אמרו ז"ל גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות, ואמרו שבמלתה גדולה היא, כי הנקמה האלהית היא מדה גדולה משוערת לתיקון הכללי, עד שהפרט האבוד יהי' גם באבדו נרכס לשלשלת הכלל, להיות ממנו תועלת לדורות ולתקופות יבאו.