סימן

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ז

כי הגוף ברוב בני האדם יש בו עכירות ורע אלא שהנפש מרוממתו ומשמרתו, ע"כ אין לחוש על מה שמתבלה כדי שיהי' מתוקן לעתיד, כהתוך כסף בתוך כור. אבל ריו"ח ששופריה העיד על האור האלקי שהי' חופף גם על גופו, שהי' גופו זך וטוב, ובו התעצמה הצורה השכלית בחמרו, ע"כ בכו על האי שופרא דבלי בעפרא.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״א

ההערה בזה שהמתפלל אין תפילתו רצוי', כל זמן שתהי' כונתו רק הנאת עצמו ותועלתו בתפילה, ע"כ זה שאינו ממתין על חבירו הוא אות ממנו שלא שם טובת חבירו אל לבו כלל בתפלתו, ע"כ טורפין לו תפילתו בפניו, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שאין השכינה שורה כ"א ע"י השלום האמיתי, דהיינו שידרש כל אחד טובת חבירו, בין הרוחנית ובין הגשמית.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ב

כתבתי במ"א בפי' דחז"ל, הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר פסוק זה, "הנני נוטה אליה כנהר שלום", שנהר מורה על אחדות הכללית. שהמים אין להם פירוד מוחשי, חלק מחלק כמו יסוד העפר. ע"כ הרואה נהר רואה שלום, כדאי' שם בפ' הרואה. ע"כ בהיותו ממתין על חבירו, הוא מורה שאינו מכוין בהנאת עצמו כ"א תועלת חבירו, והיינו תועלת הכלל כולו. ע"כ הוא מתברך בברכה של "ויהי כנהר שלומך", שיהיה שלומו נמשך ג"כ מברכה של הכלל כולו, וזכות הרבים תהיה מסייעתו.

ברכות פרק א׳ פסקה נ׳

יש הבדל בין העוסק בהשלמת עצמו לעוסק בהשלמת זולתו. כי העוסק בתורה כדי להשלים עצמו, אז יבחן הדבר אם הוא מקיים כתלמודו ואם הפעולה המוסרית נראית עליו, זהו אות שלימודו הוא לשמה והוא מהמיימינים בה, כדחז"ל, לק' "ועשיתם אותם" - "ועשיתם אתם", שיהיה האדם עושה את עצמו ע"י ד"ת. וכל זה רק כשלומד לעצמו, שעיקר השכר הוא כשמוציא מן הכח אל הפועל את אשר ישיג בשכלו, מה שא"כ הלמד לזולתו, הלא אין הדבר בידו לפעול על זולתו, ע"כ מקבל שכרו משלם מזמן הפעולה. וזוהי מליצת חד לא מכתבן מילי' בספר הזכרונות, כי אם יהי' ראוי לשכר טוב הלא הוא בעצמו יהי' ספר הזכרון, שהתורה תהי' ניכרת עליו בכל דרכיו. תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, כ"א לפי מה שהוא ראוי לפעול על ידי תורתו על זולתו, זה אי אפשר לתלות בתנאי אם יהיו הגדולין ניכרים בזולתו, ע"כ שכרו אתו. אפי' לא יהי' הדבר יוצא לפועל מצד חבירו, ע"כ נכתב בסה"ז לשלם שכר, ומזה גופו נלמד, דהיינו "לחושבי שמו", שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, ה"נ כשרצה שיהיו ד"ת פועלין על חבירו לטובה להיות מהמיימינים בה, הנה שכרו אתו בלא שום התלות אם הצליח בידו חפצו הטוב.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ב

וזהו מכוון בהנחת תפילין דקוב"ה. אמנם זהו יסודה של תורה וברית ד' עמנו, שהשלמות המוסרית בעולם לא תצא לפעלה כ"א ע"י ישראל, וכביאור הנביאים ע"ה "ואצרך ואתנך לברית עם". ע"כ בתפילין דמרי עלמא כתיב שבחייהו דישראל, ושלא תאמר שרק התכלית היא רשומה כך, אבל בכח הפעולות אינה נמצאת תמיד התכונה של ההבאה אל השלמות המוסרית, ע"כ אמר וכולהו כתובין באדרעי', שמורה על הפעולות.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ד

משמעות יחס הקהילה לתפילה בבית הכנסת בכל יום

יסוד עבודת ד' ע"פ התורה, הוא להשריש שכל דרכי החיים צריכים להיות הולכים ע"פ רצונו ית'. ומי שחושב שעבודת ד' נשלמת בפעולות פרטיות, ומקצה להם מעתותיו ושוב אין ד' בלבבו, הוא הורס כל בניני התורה. והנה בנין ביהכ"נ הוא עבודת ד'. אמנם צריך שתהי' התכלית נשמרת בהיות מתפללים בו תמיד בכל יום, ואז מורה כי הם מכוונים את דרך ד', לעשותה לדרך החיים. מה שא"כ אם מסתפקים במה שבנו בית לד', נראה שהם סוברים שדי עבודת ד' בהיותה נעשית כענין בפ"ע, ולא כדבר המורה את כל דרך החיים. ע"כ גם העבודה שהיא נעשית ג"כ איננה מגיעה לתכליתה. ע"כ "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה". וכשבא הקב"ה לביהכ"נ ולא מצא בה עשרה, מיד הוא כועס, ואין עצם ביהכ"נ בבנינו לרצון לפניו, כי יסוד העבודה לד' יתברך הוא שיהיו דרכי החיים הולכים ע"פ תכלית רצונו, שהוא לשמו הגדול יתברך.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ח

והבן בדבר שאפי' התפילה יכולה להיות גם בהיות ההמשכה האלהית ע"ד החיוב, כי כיון שהאדם משתלם ע"י תפילתו לקונו מחויב הוא מן השלמות האלהית שתמצא התפילה ערך ותשיג ג"כ מטרתה ולא ימנע מהמציאות כל הדברים המכשירים ומרוממים את ערך התפילה. אבל ההודאה, זו השלמות היתה חסרה בהכרח, אם לא הדעה האמיתית שההנהגה האלהית היא באין חיוב כ"א ברצונו ית' "חיים ברצונו", ושלמות האדם שבאה לו ע"י חופש הרצון דייקא לנו לעד נאמן על יוצרו, ע"כ נמצא בתודה חמץ שמורה על הפוכי כוחות הטובים שמהם נובעת חפשיות הרצון, מה שא"כ אם היו הכוחות כולם מוכנים רק להיטיב.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ט

ראובן הי' בכור ישראל, ע"כ יש בו הוראה כללית על כלל ישראל, ותכונתו בערך שאר האומות כערך ראובן הבכור נגד שאר הבנים. ע"כ התכונה הטובה להיות עובר על פשע ולעשות טוב גם למציקיו נחלו ישראל לעולם. ובזה נראה ההבדל בינם ובין או"ה....

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ו

כשם ש"עת מצא" יציין הזמן, שהוא כנקודה שממנו יצאו קוי אורה לגורל חייו בעתיד, כמו כן מסמן הדבר עת ושעה אחת, שבה ניכרות תוצאות חייו כולם, אם הם בדרך טוב ורצוי בעיני ד' או בדרכי חושך. וזה יבחן מיום המיתה, כי האיש ההולך בכל ימי חייו אורח צדקה ומשרים ותם ויושר ויראת ד' מנת חלקו, עליו נאמר "ותשחק ליום אחרון". כי לא הדביק נפשו יותר מדאי בתאוות החומריות, גם תשוקת החיים הרוחניים ונועמם מצויר יפה בנפשו, ע"כ לא יבהל כ"כ מיום המות ולא יכבד לו. להיפך הרשע, לו הוא יום חושך ולא אור, כי כל ימי חייו הוא דבק רק בחלאת התאות החומריות וחלאת המותרות. והוד הנפש וחמדת המוסר ואור החכמה ודעת את ד', שהוא נחם נצחי לנפשות הצדיקים, הם רחוקים מכליותיו, לו יכבד מאד יום המות. ע"כ יתפלל כל חסיד תמיד, להיות הבחינה שלו, של קלות יום המות בעיניו ושלות נפשו בו, לאות על משקל נפשו כל ימי חייו, וביחוד שהוא אות ג"כ על שלמות נפשו הנצחית. ואמר רבינו יונה ז"ל בשע"ת כמה יכבד וימר יום המות למי שלא הפריד נפשו מתאות עוה"ז. וכן כ' הרמב"ם במו"נ על ערך מיתת נשיקה שהיא ההתעצמות בחיי עד, הבאה מאהבת החכמה והטוב, שהיא נועם ד'. והנה המדרגות בקלות יום המות וכבדו, רבות לפי ערך התחלפות החיים המוסריים בהאדם לפי מדרגותיו. ע"כ נעמה מאד מליצתם שגימ' "תוצאות" יש מיני מיתה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״י

הבושת והצניעות בצרכים הבהמיים הוא אות על התפתחות מעלת האדם בשכלו ותכונותיו.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ח

הבדל יש בין המסתכל רק בהשקפה שטחית על המציאות, הוא לא יוכל להכיר רוממות ה' והדר גאונו ועם זה הוד נפש האדם, רק מהדברים הגלויים בסימני החכמה שבמציאות. כדברי חוה"ל, שבסימני החכמה הגלויים המשכיל והכסיל שוין בהם. אבל החכם האמיתי, הוא יחדור אל סימני החכמה הצפונים, שלעין הרואה רק חיצוניות הדברים לא תולד מהנה שום רוממות נפש. אבל החכם האמיתי, יכיר החוט של חסד ההולך בכל המעשים כולם מהתחלתם עד מטרתם, ויכיר נפלאות השם ית' ויודה לשמו. ומטוב לב ישיר על ד' ועל טובו, ויכיר הוד נפשו המכרת את הדרת מלך הכבוד.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ט

והיא השקפה נפלאה על עוצם מעלת קדושת אלישע ושלימותו, שאם הי' אפשר להגיע איזה מיעוט מעלה לו בהתקרבות אותו רשע אליו, הי' ודאי מרגיש בדבר ומרחיקו. אבל רוממות מעלתו היא שגרמה, שלא הי' אפשר להגיע שום מיעוט אור וקדושה לו מזה, ע"כ לא הרגיש. או אולי עם ידיעתו, חשב שיחזור למוטב ויהי' לברכה עם כשרונותיו שנראה שהיו טובים. אבל בכל אופן קרבת רשע באופן שלא יזוק ויזיק מאומה לשלימות קדושת הקדוש, מורה על הפלגת מעלתו.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ו

לפני יצירתי, ודאי כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד יצירתי לא הי' דבר בעולם שהי' צריך לי, שאם הייתי חסר לאיזו תכלית והשלמה, הייתי נוצר. וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן, הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להבראות, ולא הי' בי צורך כ"א לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך לעשות [איזה דבר] להשלמת המציאות (איזה דבר). ואם הייתי מיחד מעשי אל תכלית בריאתי, הנני עכשיו כדאי. אבל כיון שאין מעשי [הולכים] לתכלית הטוב (הולכים), כ"א לבצעי ולשרירות לב, הרי לא הגעתי אל התכלית. א"כ איני עדיין כדאי, כמו קודם לכן.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ג

ע"כ כשסיפר ובעט בכבוד ת"ח, נפל קניא מטללא. להורות על מיעוט בכבוד שמים, הנדמה לפי הציור הפשוט, החושי, למשל לשוכן מרומים, כדאמרי' לקמן רבא אחוי לשמי טללא, על שאלת, רחמנא היכא יתיב, להורות כי שכלו, כשכל ילד נגד שכלו של מר שמואל, ואין ראוי שיעיז לדבר בו. ולפי ערכו הורוהו אות למיעוט בכבוד שמים, והוראה כי יפסיד הפעולה של ארנקי דמוחי', שמפני כבוד שמים מגביל מחשבותיו של אדם בטבע.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה

...אותן דמסרי נפשייהו אקדושת (ד') [השם], מסירת הנפש, לא בחשבון קר ודרכי הגיון מוגבלים באו לעבודה, כ"א אחרי טהרת המדמה מכל שיבוש כוזב, ואחרי השלמת השכל כפי היכולת, הגבירו את שלימות הציורים הקדושים, וטהרו וקדשו את לבבם, עד שרוב עסקם הי' רק מושגי המשרים והצדק האלהי, והניחו לקדושת הנפש לפעול כטבעה, ובלא שאלת פי החשבון קנאו לד', כהא דר"א בר אהבה שלא הי' יכול להתאפק ולהמתין עד מוצא השכל ההגיוני, במקום שבאה למראה עיניו פריעת הסדר המוסרי, שהוא יסוד קדושתן של ישראל, וזהו אות על שלימותו הציורית.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ו

אווז מסמל חכמה. אווז לבן מבטא שעיקר היופי הוא החכמה ולא היופי החיצוני

ע"כ רמז, כי דמיין באפי כי קאקי חיורא. הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה. הנה האווז היה סימן למושג החכמה, כאומר שהיופי שנכלל בחיוורי, לא יוגבל אצלי כ"א כפי ערכו מצד החכמה לא כפי ערכו מצד החושים ורגשי חמדת יצר לב האדם. וזאת היא מעלת השלימות העליונה, שהיא ברכת ד' על מי ששם כל מעייניו לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ׳

...כחיי הגוף כן חיי הנפש, האיש הישראלי צריך שיקנה לעצמו שלימות זו, שיהיו עקרי התורה ושרשי האמונה, כ"כ קבועים ומושרשים בנפשו, עד שיעמדו בתוכו עמידה טבעית, ולא יהי' צריך לחפש דרכים ואופני הכרות לדעת באשר הוא יהודי. כי הדבר הטבעי איננו מוטל בספק ואינו טעון חיפוש ובירור. וזהו כשימצאו שרשי התורה מעמד טבעי בגופו ונפשו, ע"י שמירת המצות ואהבת אמת לכלל עם ד', שבזה יקנה בטבע אהבת שם ד' אלהי ישראל. ע"כ התפילין, שהם עז לישראל, מורים שהמחשבה וההרגש המיוחד לשרשי התורה יעשו בתוכו להרגשה ומחשבה טבעית. וכהמח הטבעי, כן תפילה של ראש ותוכנה. וכההרגשה הלבית הטבעית, כן תפילה של יד וענינה יהיו מוטבעים בעצמותו. וע"ז תורה הנחתם בדרך קבע וגם שמירתם בכבוד, שאם יחלצם ויניחם, יהיו ג"כ קבועים, מורים על חזקם בבסיס קבוע, כאיתן הטבע. התלי', אמנם תורה על מעמד בלתי כולל טבעי, כ"א מציאת יחש כ"ד ואיזה רתוק המחברו לכלל ישראל ולשם ד' אלהי ישראל. הוא דומה בחיי נפשו, כמי שחייו תלואים לו מנגד בחיי גופו, מפני שניטל היסוד הטבעי מהחיים. ע"כ דורשי רשומות, המכירים מרושם של חיי הגוף השקפה נאמנה על החיים האמתים של הנפש, דרשו כן במחקרם האמיתי.

ברכות פרק ד׳ פסקה ג׳

ביאור דברי רבו ודברי חז"ל ההיפך מכוונתם האמיתית, זה סימן שבליבו הוא כופר בסמכותם ובהמשך יחלוק על רבו ועל כלל החכמים

אמנם כ"ז עוד אין מורה על השחתה, שהוא יגדיל עקב על רבו. אך כיון שבא לפחיתות מדות הקודמות, יביא ג"כ להראות עזות נפש נגד רבו, אך בתחילה לא יחלוק על הדיעות והלימודים שהורה רבו מפורש, כי לא יעיז כ"כ, אבל יחלוק על ישיבתו של רבו, דהיינו על המוסכם מבני ישיבתו כולם שכך היתה כונת רבו בדיעותיו ולימודיו, הוא לא ישים לב לזה, ויהפך דברי הרב בדרך עקום להסכים לדיעותיו הבדויות. וכיו"ב מצינו בדורותינו מאותן שהתחילו לעקם דברי חז"ל שלא כהמוסכם בפירושם מכל חכמי ישראל, רק כדי להסכים לדעותיהם הכוזבות. והוא אות שבלבו כבר הוא מתקומם נגד רבו, ועז פניו מגלה בזה שאינו חש על הסכמת הישיבה בדעת רבו שהוא ודאי דעתו האמיתית, ואח"כ כאשר יבא להשחתה זו, יבא ג"כ לבדות דיעות חדשות שלא נמצא להן שורש וענף בדברי רבותינו מקבלי התורה, ויטעון שהן הן דברי תורה, וזהו שיאמר דבר שלא שמע מפי רבו.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ח

טעם שמסכת עדויות נשנתה דווקא ביום מינויו של ר' אלעזר בן עזריה לנשיא

הורו בזה גודל התועלת שיש בריבוי התלמידים, ושיש אופנים שלימוד התורה מועיל לכל ואין לחוש לערך מדות האומר והלומד...ע"כ להורות על התכלית היוצאת מהנהגה זאת של סילוק שומר הפתח, עדיות בו ביום נשנית. ובאמת קבלו ג"כ עדות מפי אנשים שלא היו רמי מעלה, כב' גרדיים משער האשפות שהכריעו בעדותן את כל חכמי ישראל.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד

תחילה היתה בשורת הכובס רק בענין הנשיאות המדינית, שממנה הכבוד החיצוני וההידור לעינים בא, ע"כ כינהו בשם לבישת מדא לאות שררות ושלטון.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ח

כאשר יש אדם שהוא מנהיג הכלל ושואף רק אל השלימות הרוחנית, לפעמים לא ישים אל לב לחסרונות הגשמיים שבמצב האומה, והוא חסרון נמרץ, כי המצב הגשמי ממנו תוצאות להמצב הרוחני. אמנם כ"ז הוא אם המנהיג מזלזל בשלימות הגשמיות מפני שעבור השתקעו ברוחניות נעלם ממנו ערכם והוא אות על קוצר הנפש, שהנפש הגדולה ראוי שעם כל רוממות ערכה תשפיל לראות ולדקדק ג"כ בכל הדברים הקטנים, שמהם תוצאות לדברים גדולים. אבל אם רואה שמהלך השלימות מחייב כעת לותר על הדברים הגשמיים מפני תכלית נכבדת, ודאי שראוי ללכת בדרכו ולהוקיר הדרכתו עד מאד....

ברכות פרק ה׳ פסקה י׳

לשלימות התפילה צריך [שיקדמו לה] (שיקדים) ארבעה ציורים: ...הב', צריך שיצייר עיקר שלימות הנפש רק באשרה הפנימי, בהכרת כבודה ושלימותה בהיותה מתענגת על ד' ומאירה באור הדעת ויראת ד'. ע"כ צריך שירחיק ממנו לעת התפילה מצב המורה על קניית השלימות דוקא מחוץ לנפש, שזהו יסוד השיחה, למצא האושר אצל אחרים ולא אצל עצמו, כי אושר הנפש הפנימי יבא בהגיונה עם עצמה....

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ב

הזכרון בא מנקודה מסויימת בזמן והוא זמן הפרידה כי אין דבר מסיים יתר חלקי שטף הזמן. ע"כ ראוי להיות בתור נקודה ומרכז לתלות בו לאות את תכלית של כל התחברות וריעות, שהיא דרישת התורה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ח

ומובן שההתעלות שהיא מוסיפה לתן לאדם הכרה יותר גדולה, מגדולתו של אדון כל המעשים יתברך שמו, כל מה שתוסיף ידיעת האדם יוסיף הכנעה לפני רוממותו. ע"כ כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אז הי' צריך להתחקות לערך שלימותו הפרטית, אז הי' ממלא נפשו דעת לפי עוצם הכרתו והי' מתעלה ממעלה למעלה, ועיד"ז הי' יוצא אל הפועל ג"כ במצב גופו שלא הי' אפשר לו העמידה במקום אחד. וכ"כ למה, מפני כריעות והשתחויות המורות על יתרון הכרה ברוממות השם יתעלה, שהיתה מתוספת בו בכל עת בעמדו בתפילתו הפרטית. ועם כל רוממות השגתו הפרטית, גדול הוא ערך השיתוף עם הציבור, עד שכדאי להיות מקצר ועולה מפני טורח ציבור.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ג

האדון האמיתי, שראוי לקרותו אדון מצד שלימותו ביחוסו אל החוסים בצילו, ראוי הוא שיהי' כ"כ נתון אל הטבת מצבו של כל אחד מהנקראים עבדיו, עד שמרוב אהבתו ומסירת נפשו לטובת החונים על דגלו יכיר בהכרה פנימית טיבו של כל אחד מהם ומצבו. ולזה תעזור שלימות ההנהגה בבקשת האמת בכל לבב אפילו במי שאין לו רוה"ק גלויה. ע"כ אמרה לו, לא אדון אתה בדבר זה, שאם היית בערך אדון שנתון לטובת עבדיו ודואג באמת עבור טובת כ"א מהם, היית מכיר בהכרה טבעית את עניני. והשנית, אפילו בלא הכרה טבעית, אם הי' רוה"ק שורה עליך, הי' ראוי שתכיר מצד רוה"ק, ועפ"ז תהי' ההכרה מצד רוה"ק באה על איש שעליו רוה"ק שורה גם אם לא יהי' נתון בכל נפשו לדעת את זה הפרט. אמנם איכא דאמרי ס"ל שגם לאיש שרוה"ק שורה עליו לא תבא ידיעתו ע"י רוה"ק כ"א לדבר שהוא נתון לזה ברצון וחפץ לדעת. ע"כ נקיט רק חדא, שאמרה לו שזה לה האות רק שאין אדון אתה, שאין יחסך גדול לפרטי המשועבדים אליך, שהרי שכינה ורוה"ק איכא גבך, ואם היית חפץ לדעת עניני לא הי' נעלם ממך, ובאשר ידעת שאשה קשת רוח אנכי, בשימת לבך הי' רוה"ק מופיע עליך להודיעך אם רק היית משים לב. ובאשר הדבר ברור שרוה"ק שורה עליך, אין לי עצה אחרת כ"א לומר שיש כאן רפיון של יחש בינך ובינינו שאנו חשובים כעבדים לך, וחוסים בצל קדושתך וחכמתך.