פסח

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט

כלל אחדות ישראל יצאה בייחוד ע"י מצות הפסח שכל ישראל באים בשער אחד ומתמנים על פסחיהם בחבורות שמרבות ריעות ואהבה נחלקה בזה שחיטת פסחים לשלש כתות, כדין המשנה בפסחים, קהל, עדה, וישראל, כנגד שלימות המעשה - יראת חטא, ההרגש - טהרה, השכל - חכמה

והנה אלה השלשה יסודות, חכמה, טהרת הלב היא מקור ההרגש שעליו בנוי היכל תורת המעשים ודרכי העבודה, ויראת חטא שממנו יסוד לסור מכל רע, המה כלל השלימות והם נחלקים בכלל ישראל, ישנם חכמים מתגברים בתורה וחכמה בשלימות השכל, ויש מתגברים בטהרה ועבודת הלב, ויש מתגברים ביראת חטא בפועל, וע"י חיבור כולם יחד יבנה בית ישראל. אמנם רק במצויין שבמצויינים, שהוא עמוד תורת ד' בדור, ימצא שיקבצו כל שלש המעלות באיש אחד ברוממות ערך נפלאה. והנה כלל אחדות ישראל יצאה בייחוד ע"י מצות הפסח שכל ישראל באים בשער אחד ומתמנים על פסחיהם בחבורות שמרבות ריעות ואהבה נחלקה בזה שחיטת פסחים לשלש כתות, כדין המשנה בפסחים, קהל, עדה, וישראל, כנגד שלימות המעשה - יראת חטא, ההרגש - טהרה, השכל - חכמה. קהל, הקיבוץ יסוד קיומו הוא רק המצות המעשיות, שבהן הקהל חקה אחת ומשפט אחד, שמאחד את הכלל כולו. העדה, הוא רושם הקיבוץ שע"י שיווי ההרגשות הנפשיות בעבודת ד' "ונקדשתי בתוך בני ישראל", גמרי' לדבר שבקדושה, שהיא יסוד ההרגש לקדש שם ד' כשם שמקדישים אותו ברגשי קודש שרפי קודש, מעדה, ואין עדה פחות מעשרה. גם קהלת השופטים נקראת עדה, "עדה שופטת ועדה מצלת". מפני שההרגש הטוב ראוי למצא מקום כפי ערכו בתוך אימות המשפט, ע"כ אין מושיבים זקן וסריס ומי שא"ל בנים בסנהדרין. ומי שבו נקבצו שלש הקדושות של קהל עדה וישראל ברוממות תפארתם, הוא ראוי להיות מבקר חרוץ. ואם לפעמים מלב חכם טהור וירא כזה תצא תלונה חרישית, ידענו כי יראת ד' מעוזו והאמת נר לרגליו, ולא ירע חלילה מאומה למצב המוסרי הכללי. כי כבוד חכמים במקומו יעמוד, בהיות הבקורת באה במילוי כל גדרי', והדרת האמת עוד תזרח יותר בהודע לכל כי אין משא פנים גם לגדולי עולם, והם גם הם יובאו במשפט, אבל רק לפי כבודם וערכם, בהיות השופט ראוי ומוכשר מכל שלשת צדדי השלימות שאמרנו, בזה יתקיים "ת"ח מרבים שלום בעולם". אע"פ שזה מטמא וזה מטהר [כולם] נתנו מרועה אחד. ע"כ נגד שלימות חכמה טהרה ויראת חטא, הטעונים בשלימותם להיות למי שבא לבקר דברי קדושי עליון עמודי התורה, אמר שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל, בשלש הנעילות שנקבצו קהל, עדה וישראל, בחכמה בטהרה ביראת חטא, כעקביה בן מהללאל. ע"כ ח"ו שנתנדה, כי שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו, וטוב לשמע גערת חכם.

סדר זרעים פסקה ט״ו

וידוי מעשרות בשביעי של פסח במנחה, עניינו וטעם שנקבע דווקא לזמן זה

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב, וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהי' משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכ"ז רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. וע"כ כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, ע"כ הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענות צדק, עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל בתורה, ובכל מדה טובה ומעגל טוב. ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה, שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים, על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה, לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי ש[ת]ימצא בנפשו קורת רוח, וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר, גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. ע"כ כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העונות, כן יש ג"כ תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כ"כ כוידוי של החטאים, כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהי' נוטה לעצלה לגאוה ולשרירות לב, אבל לפרקים תמצא תועלת לעבדי ד' ישרי דרך ג"כ בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ד'. ע"כ הוקבעה מצות וידוי עם מצות הפרשת המתנות המחוייבות, שהן כוללות בקרבן את כלל כל חיובי התורה והשכל, שהם בכלל שש מערכות, דהיינו, הלאוין, והעשין, מצות הציבור והיחיד, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, וכולם ימצאו מקום במתנות המחוייבות. הזהירות מאכילת טבלים היא מתיחשת אל הלאוין, עצם מצות ההפרשה וקדושת התרומות בקריאת שם, ונתינה למי ששייכים להם מצד המצוה, היא בכלל העשין, מצד החובה היחידית המוטלת על כל יחיד היא חובת היחיד, ומצד התכלית העולה לקיום הכהנים, תורתם ועבודתם בעם, היא מצות הציבור, מצד זכות הכהנים ויתר זוכי המתנות במתנותיהם היא משער מצות שבין אדם לחבירו, ומצד עצם הקדושה וההפקעה מאיסור טבל, היא בכלל מצות שבין אדם למקום. א"כ תיקון המעשרות כהלכתם הוא כולל את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו, לדעת ג"כ את חלקי הרע שבהם, למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב, וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע. ע"כ דרוש לנו וידוי המצות לפרקים לחזק לבבינו אל דרך ד', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור ממוקשי רע, ונכון מאד ג"כ להטביע בטבע האדם מדת היושר והצניעות. שגם במקום שע"פ התורה הוא מצווה לספר בשבח מעשיו שעשאם כתיקנם, מ"מ יהי' נוטה בטבעו הישר אל הענוה והצנע לכת, עד שיהי' הדבר עליו כמשא ויאחר כפי היכולת, עד שיבא למלאות החובה הזאת רק במועד היותר מאוחר שא"א לאחרו עוד, ומאחר שהמצוה הזאת היא ביו"ט של פסח כקבלת חז"ל, יאחרה עד הזמן היותר מאוחר שהוא מחוייב לקיים מצות קונו מאין דיחוי, יו"ט האחרון במנחה.

סדר זרעים פסקה ל״ה

התחשבות אנשי ירושלים במנהגי העולים לרגל בערב פסח

נכון וכשר הדבר שבני העיר הגדולה והמרכזית יכירו באחיהם בני ערי השדה את היחש של ההצטרפות והאחוה, שמצד זה ראוי שכולם יהיו פונים לתל תלפיות, לבלי להעמיד שום מרכז אחר המביא לחילוק התיומת. אמנם עם זה לא יאבדו דבר, בני הערים, מזכיותיהם בעריהם, בין החומריות בין הרוחניות, עד שאפילו במה שנוגע לדיעות במנהגים חשו לחוש למנהגי בני הערים הבאים, כדברי הירושלמי בפ' מקום שנהגו וכתו' ד' י"ד [א] פסחים ד"ה שתי פרות היו חורשות, להכיר הזכות המיוחדת הרוחנית והחמרית של כל עיר ועדה, ביחד עם ההתאחדות להאחוה הכללית.