רוחניות וגשמיות (היחס ביניהן)

הקדמת עין איה עמוד י״ג

...לפעמים יצא דבר חדש ביצירה המלאכותית לאור ע"י מקרים רבים, והמקרים היותר עקריים, אלה הפועלים על שכל האדם המעשי להחכימו להוציא כלי למעשהו, "אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו". אף אנו נאמר בענין הדברים השכליים, הכל יודעים כי "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". כל מה שתתרחב יותר דרישת התורה לכל צדדיה, יתכונן יותר רוח ישראל בקדושתו וטהרתו. ע"כ כל דבר ודבר מהתורה שמתחדש הוא מוסיף מזון נפשי לנשמה הישראלית, המזון הזה הוא מוסיף כח ועצמה לרוחניות האומה בכללה.

הקדמת עין איה עמוד י״ז

השפעת המצב הגשמי על כוחותיה הרוחניים של האומה

ע"כ מימות משה ועד עזרא, כ"ז שלא נשתנה הכתב וכ"ז שלא הונח בטבע התורה ההכנה להגנה של גלות וטלטלה גבר לכלל האומה, היה מתגבר בתורה דרך הביאור, הדרישה הבנויה ע"פ ערכי הכללים, שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצד עצמו כ"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד ע"פ דרך ישרה, כן דרישת התורה שע"פ הכללים, אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים. "הואיל משה באר את התורה", "עלי באר ענו לה". אמנם עזרא שכבר ראה ראשית לו, להכין הגנה לתורה גם לימי הגלות הארוכה הבאה, הוא ראה כי ההרחבה הגדולה שע"פ דרך הביאור שהוא יוצא מתכונת המאמר-הפתוח, יוכל לבוא לפי מיעוט הלבבות של הדורות ודלדול האומה, במניעות מרכזה וכחותיה הרוחניים והגשמיים, לידי הפרת תורה. ע"כ התחיל להנהיג ביותר את דרך הפירוש, "מפרש ושום שכל", לדון בכל דבר ע"פ פרטיו, ולדון את הפרטים אלו מאלו מבלי צורך ההעמקה ביסודי כללי עמקי טעמי תורה. ע"כ מאז אבדה חכמת חכמינו, נשאר ביותר דרך הפירוש על חלקי התורה המעשיים.

ברכות פרק א׳ פסקה ו׳

והנה החסרון של השלמות ניכר בכל פרט מפרטי סוגי העבודה האלהית, ועי"ז החסרון מתפלש בכל ההנהגה הנמשכת מהם. והנה כשנבחין את השלמות המעשית, נמצא שזה הכח בעצמו הוא הכח הטבעי שמעורר כח הגוף לפעול ע"פ טבעו, וכשישראל עומדים במעלה ושלמות, תהי' עבודתם ומעשיהם רק מצד הדעת וההכרה, אבל בחסרון הגלות נמצא בכל חלקי המעשה יד החומריות הגסה, שהיא מפסידה כל תיקון העבודה. וע"י מניעת שפע החכמה, לפעמים ע"י המצות שיש בהן הנאת הגוף, עוד יתחזק ויתעורר הכח החומרי, מה שהוא נגד התכלית הרצויה. וזהו מה שמורגש, במשמרה ראשונה, ע"כ נשפע ג"כ כח ההתעוררות מזה הצד הבלתי טהור אל החמור, ע"כ חמור נוער, וזה המין של הנטי' החומרית הוא דבר כולל טבע האדם, כי "עיר פרא אדם יולד", והתאות החומריות כח אחד להן, כמשפט דברים שהם חוק בטבע, שמשפט השיווי והאחדות נוהג בהם. וזה החסרון הוא מקביל נגד המעלה שמקבלים העליונים בהתארת פני שור....

ברכות פרק א׳ פסקה י״ב

תלות עבודת הכלל בכוחות הגוף

נראה דחצות לילה הראשונה הוא זמן המנוחה בטבע. ודוד המע"ה מצד שכל פעולותיו בזמן הפעולה הי' רק לצורך ישראל, ע"כ בחר לעשות לעצמו רק בזמן הראוי למנוחה. ע"כ עיקר עבודתו לצורך הכלל אמר "חצות לילה", אבל מצד צורך עצמו אמר "קדמתי בנשף". והנה החילוקים שבין עבודתו לצורך ישראל לבין עבודתו לצרכי עצמו הי' בשלש דרכים: ...ב', החיזוק, שבעבודת הכלל שם כל מעיניו, ולא היו כוחותיו הגופניים מונעים אותו כלל. ובעבודתו הפרטית הדבר תלוי במדות כל יום ושינויו...ר"ז אומר עד חצות לילה, שהי' עסקו בעבודתו הפרטית, הי' מתנמנם כסוס, והי' כח הגוף מתערב בו בתור איש פרטי, משא"כ אח"כ הי' מתגבר כארי ולא היו כוחות החומר מונעים כלל מעבודת הכלל.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ה

יכולתו של האדם להתמודד עם הכוחות הרעים

האדם הוא מורכב, חמרי ושכלי. מצד כח השכלי שבו הוא רב אונים להתיצב נגד כל הכוחות הרעים, אבל מצד החלק החמרי שבו הוא עלול לפול ברשת תחת יד שונאי נפשו המה הכוחות הרעים. ע"כ הוא משול שיש בידו חרב שלה אך פה אחד, מצד השכלי, ולא מצד החמרי. והנה כשהאדם ישן, נשאר חלק החמרי לבדו וחלק השכלי מסתלק ממנו. ע"כ רוח הטומאה שורה עליו, ויכולה התחזקות כח החמרי לגרום לו תכונה רעה בשעת השינה, גם אחרי העירו. ע"כ מסרו לנו חז"ל סגולת ק"ש שעל המטה, שעל ידה יקנה הכח החמרי שבו, רושם קדושה גדול, מהכח השכלי שבו, עד שמצד עצמו לא ימוטו רגליו וילחם נגד הכוחות הרעים. ע"כ הוא נמשל ע"י ק"ש שעל מטתו, כאוחז חרב של ב' פיות, שבין מצד השכלי בין מצד החמרי, הוא גבור ומזויין שעל אויביו יתגבר.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ט

הקדושה לעולם קיימת, והופעתה במדרגות יותר נמוכות אינה פוגמת במדרגתה הראשונה, בשונה מעניינים גשמיים

ההערה בזה, כי עניני הקדושה מחולפים בטבעם מענינים גשמיים, כאשר כתב האלקי הר"מ קורדווירו ז"ל בפרדס, כי המדרגות שירדו בקדושה בדרך עילה ועלול, תשאר המדרגה הראשונה במדרגתה ומעלתה, אלא שההשתלשלות היא כעין תוספת ודבר שנתחדש. והנה התוה"ק כאשר ירדה ממרום עוזה, להיות מצומצמת בענינים ארציים, מציאותה הראשונה קיימת כמשפט המדרגות של קדושה. אע"פ שכל המדרגות יש להן מציאות, מ"מ אין דרך הוייתן כהויית הדברים הגשמיים, שההעדר כרוך בהוייתם, וכאשר יצאו ממדרגה למדרגה תהי' הצורה הראשונה נעדרת, לא כן הדברים האלקיים. הנה המוכר חפץ לחבירו מוכר עצב, מפני שמכר דבר של קיימא, והכסף שבא לידו אינו במעלה כ"כ כהחפץ, עכ"פ החפץ לא נשאר בידו. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, והורידה למדרגה שפלה שתוכל להיות בתחתונים. ושמח מפני שמציאותה הראשונה קיימת בעינה, שהרי אחר הנתינה אמר, "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי", פי' אותה שנשארה אצלי ברום המדרגה, "אל תעזובו". הורה שנשארה המעלה העליונה במקומה, וע"י השמירה של התורה במעשי המצוות, מתדבקים בתורה העליונה, שנקראת תורת ד' ית'....

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ב

יש מדרגות רוחניות טבעיות לאדם, ויש שהן מעל טבעו ולכן יש צורך ביסורים כדי להשיגן

יש מעלות שהן בטבע האדם, לפי שורש יצירתו באשר הוא אדם, להשיגן. וכיון שהן שוות לטבע א"צ יסורין כדי לזכות אליהן. אמנם לזכות למעלה שהיא חוץ לטבע, ולמעלה מן הטבע, אין כוחות הגוף שהם טבעיים מוכנים לזה כ"א ע"י יסורין. כענין הנבואה שכשהיתה חלה, היו אבריהם מתפרקים, כמו שביאר הרמב"ם ביסוה"ת וכמו שהפסוקים מורים בדניאל ועוד במקומות רבים, והכל מפני שהנבואה היא מעלה עליונה חוץ לטבע, אין הגוף הטבעי מקבלה כ"א ע"י יסורים, שיותש חילו וישבר. ע"כ אלו הג' מעלות הן כולן למעלה מן הטבע. והנה האדם מורכב משכל, גוף ונפש. ומצד שלשתם יוכל להיות לו מעלות שוות אל הטבע, וגם יוכל להתרומם מעל חוקי הטבע בשלשתם. וישראל הכינם הקב"ה שבג' אלה יתעלו מעל עניני הטבע. מצד השכל, נתן להם התורה לרומם השלמת שכלם למעלה מכח הטבע. ומצד הגוף, א"י שהיא ארץ גופנית, ומ"מ יש בה כח קדושה סגולי למעלה מענין הטבע. ועוה"ב, מצד הנפש לזכות למעלה עליונה גבוהה מן הטבע, ע"כ כולם לא נתנו כ"א ע"י יסורין.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ז

יופיו הפנימי והחיצוני של ר' יוחנן

כי הגוף ברוב בני האדם יש בו עכירות ורע אלא שהנפש מרוממתו ומשמרתו, ע"כ אין לחוש על מה שמתבלה כדי שיהי' מתוקן לעתיד, כהתוך כסף בתוך כור. אבל ריו"ח ששופריה העיד על האור האלקי שהי' חופף גם על גופו, שהי' גופו זך וטוב, ובו התעצמה הצורה השכלית בחמרו, ע"כ בכו על האי שופרא דבלי בעפרא. ואולי י"ל דנקשר זה עם מה דאמרי' אדהכי והכי א"ל חביבין עליך יסורין, כי תכלית היסורין היא למרק את הגוף ולהפכו לטוב. ע"כ כשדברו והתבוננו על מעלת הגוף הטוב שריו"ח נתברך בו, א"ל חביבין עליך יסורין למרק ג"כ שיהי' גוף שלך בתכלית הזיכוך. וע"ז ענה אותו, לא הן ולא שכרן, כמש"כ לעיל, שיותר היו רוצים לתקן הכל ע"י עבודתם הבחירית, מהתיקון שבא ע"י יסורין שהם מעשה שמים.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ט

השפעת השינה על האדם. היכולת להשיג השגות רוחניות בשינה. טעם שצריך ליטול ידים אחר השינה. היכולת להיות אקטיבי בשינה. תפילה סמוך לשינה

כי בשינה האדם משוקע בחומריות, מפני שהרצון השכלי סר ממנו, וכח המדמה לבדו פועל בו. ע"כ רוח הטומאה שורה על הגוף עד שצריך להעבירו בנטילת ידים. והיינו כי אף שאפשר לשלמי המעלה שיהיו פועלים בשכלם בשנתם בהשגות רמות למאד, כנודע מקדושי עליון הרבה שזכו לזה, היינו מצד הנשמה, אבל על הגוף אין הנשמה פועלת בשעת השינה. והנה ההבדל בין פעולת התורה לפעולת התפילה על האדם, שהתורה מרוממת את שכל האדם וממילא מזדקק הגוף, אבל התפילה בעיקרא, תעודתה לרומם את הכח המדמה שהוא כח הגוף, והוא מכוון מאד לרומם רצון הגוף לדברים נשגבים וקדושים, ע"כ ראוי להתאוות שתהי' התפילה סמוך למטתו, כדי לתקן מיד בתפילה את החסר בגוף [מצד] טבע השינה. ומפני שעיקר התפילה היא לתקן קדושת הגוף, משו"ה נקראת חיי שעה.

ברכות פרק א׳ פסקה מ׳

הצפון והדרום והשפעתם על כוחות האדם

הצפון מיוחס אל הכוחות הגשמיים וגבורת הגוף, "מצפון זהב יאתה", והוא מקום הרע, שמקור כל רע בחומר כדברי הרמב"ם ז"ל במורה הנבוכים, ודרום אל הכוחות השכליים הרוחניים. והנה ראוי לכל אדם להשתדל בקיום המין, באופן שיהי' הנולד חזק בגופו, גם בשכלו, ולא יפנה כ"א לשכל בלבד עד שיהי' הגוף נפסד ונחלש. כי הגוף צריך הוא להיות כלי אל השלמות האמיתית, וצריך האדם לימוד גדול בהעמדת כוחותיו ותשוקותיו באופן מגביל האמצעי. והי' מצטער שלא יהי' צריך להיות נוטה לקצה האחד גם בזה הענין, שהעמידה על האמצע קשה בו עד מאד.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

ההתמודדות עם תאות האכילה. ההימשכות אחר תאות האכילה, ותקנתם של חז"ל לעדן את אכילת האדם ע"י מים ראשונים ומים אחרונים

כאשר ציירתי במק"א בדחז"ל שאמרו בפ' כל הבשר, בדבר מים אחרונים משום מלח סדומית שמסמא את העינים, דמשתכח כי קורטא בכורא. ובאמת אמרו שמים אחרונים מוסמכים ממקרא "והתקדשתם והייתם קדושים" אלו מים אחרונים. הרי יש בזה משום ענין קדושה. ע"כ ביארתי שדבריהם ז"ל כפולים הם. ולבד הדבר הפשוט של תערוב(ו)ת מלח סדומית האפשרית להמצא כי קורטא בכורא, יש בזה דבר מוסרי נעלה מאד. כי הלא זה חטאת סדום, להיות פונה רק לתאות גופם, ולא פנו ג"כ (את) [אל] ראשי יסודי המוסר המוטבעים באדם הישר "גאון שבעת לחם וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה". והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתן הוא החסד והרחמים. ע"כ מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתית, תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים. אמנם אחרי כל הציור המוקדם עושה הטבע את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה. ע"כ אחר האכילה, עוד הפעם תקנו חז"ל מים אחרונים, לשוב אל הקדושה הנאותה. ויפה נבין דברם ז"ל, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכו של מושג היושר הטהור, ע"כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע"כ הם חובה. והתערובות הזה שבהכרח נמצאות גם בשלם שבאנשים המונעות את תנובת החסד והצדק הראוים לשא ענף ולשאת פרי ברכה בכל נפש יקרה, הן הנה המלח סדומית המסמא את העינים, וראוי להעבירן מעל הפעולות הנמשכות מעצת הנפש ויוצאות בפועל ע"י הידים, לשוב אל הקדושה. והייתם קדושים, כמו שאתם צריכים להיות ואתם מוכנים לכך, בלא עירוב של ההפסד העלול מהתגרות ההתמכרות להנאת החושים. כי הפעולה הקדושה הזאת תקלע מטרתה, להסיר החסרון של הרגשת עצמו יותר מדאי, שהיא חטאת סדום, "לתאוה יבקש נפרד". כי ההרגשה השכלית מובלת את האדם להשכיל אל זולתו כאל עצמו. כי בשכל אין פרטיות כ"א כלליות, ובהיות האדם נוטה אל שכלו יותר מאל חמרו, נמשכים רגשותיו אל ההרגשה השכלית שמכרת רק צדק ויושר. ע"כ איננו נפרד לעצמו, אבל כל זמן שימשך אחר הערב לחושיו בלבד הנה הוא נפרד לעצמו, כי אין בחושים כ"א פרטים, כדברי הרמב"ם במו"נ אין פרט בשכל ואין כלל בחוש. ויסוד הקדושה היא תמיד התאחדות הפרטים לכלל אחד, ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא מהפרטים המתאחדים, להעשות כלל אחד.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ח

והנה באלה שני החלקים הכוללים של התפילה, נכללו שלשה חלקים לפי האמת, דהיינו, תכלית מילוי הבקשה של צורך האדם, הוא החלק התחתון של התפילה, החלק היותר עליון מזה, הוא להכשיר את האדם להתענג על ד', והחלק היותר עליון ונשגב, הוא להודיע גדולתו ית' בעולם. וע"ז נתקנו שלשה חלקי התפילה, של ג' ראשונות וג' אחרונות ואמצעיות, הג' ראשונות להכשר מעלת האדם, ומזה יהי' האדם נכון לבקשה בלא שיבוש דעת, והג' אחרונות תכליתן להכרת גדולתו ית' ע"י התפילה ופעולותי' בעולם. ע"כ אלה הב' ענינים הרוחנים אינם מקבלים חלוקה, כי יסודם דבר שכלי שאינו מורכב כלל בחומר מפאת תכליתם, ע"כ חשובים הם כאחד הג"ר וג' אחרונות, מה שא"כ האמצעיות, שהן לתכלית חמרית, בהן יש חילוק מדרגות לפי הצרכים.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ב

השכל והרצון נוטים בטבעם להוציא אל הפועל את השלימות החומרית. התפילין פועלות על האדם להוציא אל הפועל את שלימותו המוסרית. התפילין של הקב"ה מבטאות את הוצאת השלימות המוסרית בעולם מן הכח אל הפועל

פעולת התפילין אצלנו היא, שהנהגת השכל והרצון שהם במוח ולב, הם טבעיים ונוטים בטבעם להוציא אל הפועל רק את השלמות הפרטית הנצרכת לאדם בחומריותו, אבל התכלית האמיתית היא שתהי' ההנהגה כולה מכוונת אל התכלית המוסרית, שהיא יסוד עבודת ד' ית'. ע"כ נתנו התפילין במקום המחשבה והרצון לפי המורגש, להטביע שיפעלו הכלים הטבעים את התכלית המוסרית. והנה בהנהגה הכללית ג"כ הוא הדין, אנו רואים הסיבות הולכות ומתנהגות ע"פ חפץ עליון, והסיבות הטבעיות מתגלות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי, אבל באמת הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית הוא שתצא ההנהגה המוסרית לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדרגה מוסרית רמה ונשגבה מאד. וזהו מכוון בהנחת תפילין דקוב"ה. אמנם זהו יסודה של תורה וברית ד' עמנו, שהשלמות המוסרית בעולם לא תצא לפעלה כ"א ע"י ישראל, וכביאור הנביאים ע"ה "ואצרך ואתנך לברית עם". ע"כ בתפילין דמרי עלמא כתיב שבחייהו דישראל, ושלא תאמר שרק התכלית היא רשומה כך, אבל בכח הפעולות אינה נמצאת תמיד התכונה של ההבאה אל השלמות המוסרית, ע"כ אמר וכולהו כתובין באדרעי', שמורה על הפעולות. וזהו כל מקום קבלת תפילות, ויסוד ההשגחה להיותו יתברך אוהב צדיקים וישרי לב ושונא רשעים, הכל הוא מפני שתכלית כל הבריאה היא ההשתלמות המוסרית, ע"כ כל הדברים והארחות שמביאים אל המצב המוסרי שישתלם בין בנ"א, א"א שיחסרו מהנהגתו ית' .

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ז

לרשעים אין הכרה במהותו של העולם, ושעיקרו הוא ההדרכה המוסרית

ומקושר יפה עם תחילת הפסוק "סביב רשעים יתהלכון" עפ"י מה שכתבתי לעיל. וביותר מובן תיבת "סביב", ע"פ ד' האר"י ז"ל בחילוק שבין הנהגה דיושר לעגולים, וע"פ [מה] שביארו בו המקובלים, דהעגולים רומזים להנהגת המציאות כמו שהיא בטבעה, ע"ד אין מרובע בבריות. והיושר, ההנהגה שע"פ ההדרכה המוסרית שהיא התכלית של המציאות. ע"כ הרשעים הם מהלכים סביב, אין להם הכרה כ"א בעגולים, בסדר הטבעי, ולא ישכילו שהתכלית העקרית היא היושר, ע"כ "כרום זלות", מזלזלים בתפילה, כי לא יוכלו להבין עוצם ערכה ואמתתה.

ברכות פרק א׳ פסקה ס׳

העיסוק בענייני העולם הזה והמפגש עם בני אדם עלול להוריד את רוחניות האדם. התגברות השינה בלילה מונעת את התקדמות האדם, ומצריכה אותו לסדר בבוקר את כוחותיו הרוחניים מחדש

ונראה ששלשה ענינים מיוחדים לפעולה המוסרית של התפילה נרמזו כאן. היסוד האחד הוא כי יצר לב האדם מתגבר עליו, בהוללות ושכלות ע"י החברה הרעה, בהתערבו בעסקי העולם עם פורעי מוסר ושכחי אלוה. והתפילה תחזיר את האבדה הרוחנית ע"י שפכו שיח לד', והתרוממו אל המושגים הטהורים בדעת אלקים, אז יודחו כל טיח תפל של השקר ושחיתות הדעות. ולזאת הפינה מיוחדת תפילת המנחה, שהיא באמצע היום בתוקף העסקים הזמנים ועצם ההתערבות עם כל כתות בנ"א, ומכוונת הראי' מפעולתה ע"ז מאלי', שנענה ג"כ למטרה זו לבער הדעות הרעות מלב הרבים עובדי הבעל אז בתפילת המנחה...ובבוקר אז אע"פ שאין הכוחות הנפשיים חמושים ברעות, אבל הם נעדרי השלמות ע"י התגברות השינה בלילה, וצריך להעירם לסדרם במערכה קדושה שיהיו מוכנים לחשוב מחשבות רמות, בצדק ויושר, ויראת ד' ואהבתו, ע"ז מיוחדת תפילת השחר, כאמרו "בוקר תשמע קולי בקר אערך לך", אערך מערכת לבבי וכחות נפשי ואצפה כי אתה תהי' עמדי לאמץ חילי, כי הבא לטהר מסייעים אותו.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״א

ערך קיומו הגשמי של האדם, ללא שלמותו הרוחנית ע"י התורה

ויחס ה' קולות, נראה דבאמת הלא כיון שנמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא, לשמחה מה זו עושה וקינה מבעי לי', אלא שבאמת אין הדברים כמשמעם כד' תוס' דצדיק אשריו ואשרי דורו. ובאמת י"ל שחקרו על האדם מצד תעודתו הגשמית מבלעדי שלמות התורה, אע"ג דשאר בע"ח מציאותם מצד עצמם טוב להם מהעדרם, אבל האדם זולת השלמות הרוחנית שבו, נח לו שלא נברא, אך כיון שנברא לעמל פה, הוא המשלים אותו. ע"כ מי שנהנה מסעודת חתן, וחושב שבההנאות המורגשות תיתכן תכלית שלמות האדם, עובר בחמשה קולות. כי באמת מילוי התאוות המורגשות אין בהן מקום לשמחה כ"א להנאה לשעתה. אבל השמחה נאותה רק לדברים הצחים הרוחניים, כהשגת החכמה והצדק. ע"כ מי שנהנה ואינו משמחו, מורה על שפלות ערך האדם, כאילו היתה התכלית רק ההנאה הקרובה ולא השמחה הנצחית התכליתית, והיא באה ע"י עמל פה שיש בחמשה מוצאות הדיבור. ע"כ נרמזים חמשה קולות בשמחת חתן, שסיומם ותכליתם הוא "קול אומרים הודו את ד' ", שתכלית הכל יראה שישמח ד' במעשיו, בהשיגם האמתיות ע"י התורה. ע"כ בשמחו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שרק בהיות התורה מגמתו, וקיומה שבא ע"י התרבות בנ"א חפצו, אז נכון לשמח באמת בשמחת חתן.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ט

ובזה נראה ההבדל בינם ובין או"ה. או"ה מקנאים בישראל בשביל יתרונם עליהם, ומה הוא עיקר יתרונם, רק במעלות הנפש שע"פ רוב באים בבחירה טובה להתנהג באורח ישרים. ע"כ הלא הם, בידיהם הם, מוכרי בכורתם, למה הם שטופים בתאות, ע"כ לא ירוממו במעלות שכליות, וישראל עושה חיל בהיותו שם דרכיו באורח תבונות, ובכ"ז "וישטום עשו"....

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ב

בא להורות, כי המתפלל בביהכ"נ, עליו לשום [לב] לב' ענינים: בתחילה להסיר מעליו סבל מחשבותיו העמוסות רק בצרכי השעה וחיי החומר בתאותיו, זהו פתח אחד. והשני, לרומם נפשו אל הצרכים המוסריים - שהם באמת צרכי הכלל כולו. כי צרכי הכלל מתלכדים תמיד עם הצרכים המוסריים, כי חיי הכלל לא יתכנו להיות טובים רק עם הליכות צדק ויראת ה'. ואח"כ יתפלל, שלא ישים עיקר תפילתו רק צרכי עצמו ועניני החומר. כי תכלית התפילה להתרומם עליהם.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ו

כשם ש"עת מצא" יציין הזמן, שהוא כנקודה שממנו יצאו קוי אורה לגורל חייו בעתיד, כמו כן מסמן הדבר עת ושעה אחת, שבה ניכרות תוצאות חייו כולם, אם הם בדרך טוב ורצוי בעיני ד' או בדרכי חושך. וזה יבחן מיום המיתה, כי האיש ההולך בכל ימי חייו אורח צדקה ומשרים ותם ויושר ויראת ד' מנת חלקו, עליו נאמר "ותשחק ליום אחרון". כי לא הדביק נפשו יותר מדאי בתאוות החומריות, גם תשוקת החיים הרוחניים ונועמם מצויר יפה בנפשו, ע"כ לא יבהל כ"כ מיום המות ולא יכבד לו. להיפך הרשע, לו הוא יום חושך ולא אור, כי כל ימי חייו הוא דבק רק בחלאת התאות החומריות וחלאת המותרות. והוד הנפש וחמדת המוסר ואור החכמה ודעת את ד', שהוא נחם נצחי לנפשות הצדיקים, הם רחוקים מכליותיו, לו יכבד מאד יום המות. ע"כ יתפלל כל חסיד תמיד, להיות הבחינה שלו, של קלות יום המות בעיניו ושלות נפשו בו, לאות על משקל נפשו כל ימי חייו, וביחוד שהוא אות ג"כ על שלמות נפשו הנצחית. ואמר רבינו יונה ז"ל בשע"ת כמה יכבד וימר יום המות למי שלא הפריד נפשו מתאות עוה"ז. וכן כ' הרמב"ם במו"נ על ערך מיתת נשיקה שהיא ההתעצמות בחיי עד, הבאה מאהבת החכמה והטוב, שהיא נועם ד'. והנה המדרגות בקלות יום המות וכבדו, רבות לפי ערך התחלפות החיים המוסריים בהאדם לפי מדרגותיו. ע"כ נעמה מאד מליצתם שגימ' "תוצאות" יש מיני מיתה.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ז

גם יאותו המשלים, המשל דחיזרא נדמה ע"י המעשים הרעים שהמה כקוצים האוחזים בצמר גם בנגיעה קלה. כי טבע המעשים הרעים להקדיר את הנפש ולהאחיזה בחיים הבהמיים. והדמיון של פיטורי בפי ושט, הוא דומה אל הרעיונות הכלליים, שמקבלת הנפש רושם ע"י קביעות דעת האדם הסכל, שעוה"ז הוא בית מבטחו לעד. ואינו שם אל לב כ"א מה שיאות לצרכיו החומריים, אע"פ שמצד עצמם אינם רעים, אבל בהתמדתם וחסרון הרעיון הטוב שבהם, מתדבקת נפשו בחשכת גופו עד מאד, והפרידה נעשית כבדה ומדאבת לאין שיעור.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח

ומר זוטרא הוסיף לומר, שאין ההכרח מביא רק להעתיק הדאגות לעתים רחוקות ומקרים כבירים, כ"א ראוי להסתכל איך האדם צריך לרחמי שמים בכל עת בהוה, עד שגם דברים קלי ערך ביותר יוכלו להיות מונעים גדולים משלמותו האמיתית. ע"כ פי' זה בית הכסא. כי טהרת הגוף ושיווי מזגו בזה וטהרת המקום, הם הלא קלי ערך לפום ריהטא, ומהם תוצאות גדולות לישוב דעתו של אדם והכנתו אל הטוב והישר החכמה והמשרים. ע"כ עם ההתבוננות בדברים הגדולים לא יעזוב ג"כ עניני אנושיותו ובהמיותו, שהם ג"כ מסבבים ההצלחה בהשלמתם, ומונעים אותה בחסרונם. והערת מר זוטרא גדולה מאד עד שאמרו עליה במערבא, הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו, שישנם אנשים רבים שבהיותם עורגים אל תכלית המעלות, הם שוכחים, שעכ"ז אדם המה, וצרכי האדם החומריים גם הקטנים שבהם אם לא יעמדו במכון הראוי יוכלו לקעקע את כל בנינם. ע"כ זאת היא ההערה הנפלאה הראויה לחכמי לב אשר בשכלם וטהרת לבבם במרום ימריאו, לבלתי לשכח את כל עניני גופם ג"כ. ויחד עם כל הנשגבות גם ע"ז יתפלל כל חסיד לעת מצא, שלא ימנעהו שטף מים רבים של הטרדות, של הים הזועף, משלמותו האמיתית הנצחית.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ג

תוכן התשובה הוא בשני ענינים: להשיב את אבידת רגשותיו הטובים שנפרצו גדריהם, ולזאת תועיל הפרישות מההנאות החומריות ודרכי העולם, שיתבונן בדרכי המוסר והעבודה ליסר נפשו באהבת השם ית' ויראתו. והשני הוא ההרגל, להתרגל בפועל ללכת בדרך טובים, שלא להמשך אחר תאותיו שלא כדרך ד'. וזאת התשובה נשלמת ביחוד דוקא בהיותו עסוק בעניני העולם ותאותיו החומריות לפי המדה הנאותה. ובהיותו מתרחק מדרכי העיון וחיי ההתבודדות ובכל זאת לא תסור ממנו תומתו לפרוש מכל דבר שלא כתורה, זאת היא השלמת התשובה, שתוסיף תת כח אל התשובה העיונית לרומם מעלתה. ע"כ עיוה"כ ג"כ מעותד ומוכן הוא לתשובה, אבל תשובתו היא התשובה המעשית ההרגלית, דומה לדברי חז"ל באותו פרק באותו מקום כו'. ע"כ תגמר תשובתו דוקא ע"י אכילה ושתי' והשתתפות בעסקי חומריות, ועכ"ז תהי' הכל כתורה וכמצוה ע"כ כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, שבזה הוא מרומם ג"כ את תשובתו שבעשירי. כי בהשארה רק עיונית, לא תגיע לתכליתה, כ"א בהצרפה למעשה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ה

ק"ש שעל מטתו, כבר ביארנו, איך שפועלת שאפילו התכונות הטבעיות שבעת השינה יתפעלו מההדרכה השכלית, ולא תפעל עליו השינה להשקיעהו בענינים חומריים. אבל כשישן בלא ק"ש, אז הזמן שהכוחות החומריים שולטים עליו פועלים עליו ג"כ בהיותו נעור, להשקיעהו בעניני החומריות. ע"כ לא בשכבו כ"א גם בשבתו, בהיותו נעור, תחשב מטתו מטת ארמית.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״י

הבושת והצניעות בצרכים הבהמיים הוא אות על התפתחות מעלת האדם בשכלו ותכונותיו.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ד

השפעת המצב הגשמי על הרוממות הרוחנית

עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, הי' כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות. ע"כ להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, ע"כ לא בא הדבר בתורת ציווי כ"א בבקשה, למען יעלה הדבר בשלימות. רוחם השפל יתרומם ע"י ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל הענינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות, כדי שלא יאמר אותו צדיק. ואמירתו של אברהם ג"כ י"ל מפני שכל מטרתו היתה להעמיד אומה המכרת את ד', ומודיעה שמו הגדול בעולם ע"י מציאותה והנהגתה כדרך שעשה הוא ע"ה בהיותו אחד בעולם. ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה ג"כ לרכוש ומקנה וקנין, שעי"ז מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. ע"כ ע"י אהבת הכסף שמזה בא מקנה וקנין כשהוא במצב הגון, לעשות עושר במשפט, מביא ג"כ לידי התכלית המבוקשת להאיר אור ד' ע"י ישראל בעולם. מה שא"כ אם יסתפקו בשפלות נפשם רק להיות נוסעים בעדר ואיכרים לבדם, ודבר לא יהי' להם עם אדם, ועמים זולתם לא ידעום, איך יתפשט אור ד' בעולם. ע"כ אברהם לתכליתו העליונה בקש להרגיל נפשם אחרי שפלות עבדותם, שהי' כור הברזל לצרף סיגיהם ולהרגילם בהכנעה הדרושה לעול תורה ומצותי', שעם זה יחד יתרגלו ברוממות הנפש ושאיפה לחיים מדיניים חברותיים שיבאו ע"י הרצון להרבות הרכוש. וביאר יפה ע"י המשל, שישראל מצד מצבם הנשפל שנמשלו לחבושים בבית האסורים, לא היו יכולים כלל לצייר אושר יותר גדול מהיציאה מעבדות להיות אדונים לנפשם, והתרוממות הנפש אל הרכוש היתה דרושה להעשות בדרך בקשה להגיע אל התכלית המבוקשת. ואע"פ שהיתה מוכנת להם ביזת הים, כדחז"ל שהיתה גדולה מביזת מצרים, י"ל שזו גרמה הרדיפה שלהם, כדחז"ל אמרו לוקינו ונוטל ממונינו. או הי' צריך ג"כ רוממות הנפש לקבל שפע המעלה של גילוי שכינה שעל ים סוף, כדחז"ל, ראתה שפחה על הים כו' .