ברכות פרק ז׳ פסקה נ״א
אמנם הסבות שהצטייר המות בחזון מחריד כ"כ הן ג"כ לטובה, כדי לפשט עקמומיות שבלב, לגרש את הרעות שהדמיון הכוזב הי' פועל בהתמכרו אל התאות החושיות, שהמות עם מרירות ציורו ישימן לחלושי כח. אמנם ראוי להשתמש גם בזה באופן מושכל ולא יקח מהרושם הזה את הציור המושג מחזיון המות לפי ההשקפה החלשה, המניעה רק את הרגש ע"פ החוש החיצון לבד, שממנו לא יבנה האדם לכונן הליכותיו. כי ראוי שיקח מחזון המות ציורים כאלה, שעל פיהם יוכל לחזק דרכיו לחיות חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא. אבל אם המות יפעל עליו בציורו, [ב]אופן מבהיל כ"כ שיש בו כשלון כל כח החיים, א"כ כשישוב כח החיים לפעמו לא יהנה כלום מהדרכת המוסר שראוי שיפעול עליו מחזה המות. כי הוא יסבור שהכרח החיים דוחקו לשכח את חזיון המות כליל, כיון שבזכירתו לא יוכל עמוד ולהתקיים בחיים של אומץ רוח ולב מתנה. והנה השכל ראוי שיצייר את המות באורח טבעי, שהוא אחד מפלאי היצירה של יוצר בראשית, האל הטוב והמטיב. א"כ הוא קשור בחרצובות עם זרם החיים כולו, והוא אחד מתנאי החיים וקץ חזיונם. אמנם הנשים שדעתן קלה ויד ההרגש החיצוני לבדו עליהן חזקה, בשעה שחוזרות מן המת, רוחן נעכר ומחזה המות לא יעיר בלבם ענין של סדר המביא לידי כובד ראש ומחשבה עמוקה לחשוב על תוצאות החיים ותעודתם, כ"א שאני מרקד ובא לפניהם יאמר מה"מ, כ"כ יבהלו ממראה המות, עד שלא יוכלו להמשיך על ידו דברים של השכל וחכמת לב בענין סידורי, כ"א בחזרתן מן המת והן מוכרחות להתגבר על הריסות הרגש שלהן שנהרס משמחת החיים כולו, תביאם ההשתוממות הבלתי סידורית לידי חפץ חיים של הוללות ותענוגות תפל של שעשועי הדמיון. א"כ מה"מ עצמו מרקד ובא לפניהן להרנין לבן בשמחה של הוללות, המתנגדת מאד למחזה המחריד הנפרז של המות לפי פעולת הרגש לבדו בלא עזר השכל. השיבוש השכלי היוצא מזה הוא אבדן החשבון שגם המות מעשה ד' הוא. א"כ ראוי החזיון הזה להוסיף על ידו עז ביראת ד'. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה בהסתכלו ביום המיתה "ד' אלהי גדלת מאד.
