תורשה

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ג

נראה דלא חזר לגמרי ממה שאמר לעיל צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, כי המעשים הטובים והרעים מתחלקים לב' חלקים, מהם בחיריים לגמרי ומהם מוטבעים. והמוטבעים אע"פ שאפשר לשנותם ע"י בחירה, מכל מקום על פי רוב נמשך האדם אחריהם. על כן צדיק בן צדיק המעשים המוטבעים (הם בו) [בו הם] לשבח, על כן אינו צריך להיות נצרף בכור יסורין, כי טבעו נוטה לטוב והוא על פי רוב צדיק גמור, על כן טוב לו. וצדיק בן רשע, טבעו אינו הגון, אע"פ שכובש יצרו, על כן צריך הוא צירוף יסורין ואז יוציא מן הכח אל הפועל רצונו הטוב, על כן רע לו והוא צדיק שאינו גמור, כי הוא כובש עפ"ר לא מעולה. רשע וטוב לו, טבעו הגון וטוב ומועיל לבריות מפאת היותו בן צדיק. וזו הערה גדולה, כי אם אנו רואים רשעים שנתקלקלו הרבה בחלק המוסרי שבין האדם לקונו והמה מטיבי לכת בחלק המוסרי שבין אדם לחבירו, הוא רק מפני שכבר הורישו אותם הוריהם נטיות מוסריות יפות, ע"כ המה מחזיקים בטבעם, ומפני שהוא מועיל בישובו של עולם להיטיב לזולתו וע"י מצבו הטוב לא יוסיף אשמה, על כן טוב לו. ורשע ורע לו, רשע בן רשע, הוא על פי רוב רשע גמור, כי גם טבעו נתקלקל ואם יהיה מצבו איתן ירבה השחתה בעולם.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ט

ראובן הי' בכור ישראל, ע"כ יש בו הוראה כללית על כלל ישראל, ותכונתו בערך שאר האומות כערך ראובן הבכור נגד שאר הבנים. ע"כ התכונה הטובה להיות עובר על פשע ולעשות טוב גם למציקיו נחלו ישראל לעולם. ובזה נראה ההבדל בינם ובין או"ה....

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ד

תכונותיו של האדם בזכות עצמו ובזכות אבותיו

יש אדם שתכונותיו בטבע יפות הנה, והוא א"צ עמל ללכת בדרך טובים. איש כזה לא יתלה השלמות בעצמו, כ"א יתלה שזכו לו אבותיו, במה שהנחילוהו תכונות טובות, ומי שתכונותיו אינן משובחות בטבעו, רק שמתגבר וקונה לו מדות ותכונות טובות, לפי הרגיל, יתלה בזכות עצמו שהרי הוא עמל ויגע עד שהשיג התכונות החמודות. אך לפי האמת מי שנולד בתכונות בלתי מעולות, ע"כ יש בו כח מתולדה, צפון מאבות אבותיו, במה שהתגבר על תכונותיו הרעות, וכד' הכוזרי שהסגולה תתעלם ברשע ותתגלה אח"כ בבן צדיק, א"כ לפי האמת יש לתלות לו בזכות אחרים. ולעומת זה מי שנולד בתכונות יקרות, ע"פ רוב יתגבר ללכת בדרכי ד' לעשות טוב וישר למעלה מהכנתו. ע"כ חזקי' שתלה בזכות עצמו, עבור היותו בן רשע, ולא הי' יכול לתלות בירושת אבותיו קניני שלמותו, תלו [לו] בזכות אחרים שהודיעוהו שגרם לו סיוע רב להתגבר על תכונתו מה שהיתה צפונה בו סגולה מדוד, שהתעלמה באחז ונתגלתה בו. וכן נראה ג"כ ממה שאמר לעיל "חזאי ברוה"ק דהוי לי בנין דלא מעלי", שהתפחד מתכונותיו הטבעיות, וחזא ברוה"ק אמתת הטבע איך יהי' יוצא אל הפועל בבנים. ומשה תלה בזכות אחרים, מפני שנולד בתכונות טובות וקדושות ומהורים קדושים וחסידים, ושלשלת הקדושה מאבות העולם לא נפסקה. תלו לו בזכות עצמו, כי היתה מעלתו ביתר שאת באין ערוך מהכנתו. ומה שאמרו אחרים על משרע"ה ההיפוך, כבר נדחו מדברי חז"ל ומפשט הכתוב "ותרא אותו כי טוב הוא", ומן השכל הישר, שבודאי המעולה מכל נוצר הוכן בסגולה עליונה מטבעו, אלא שהוסיף רב שלמות הרבה י[ו]ותר עוד מההכנה הטבעית. והיינו דכתיב "הנה לשלום מר לי מר", אפי' בשעה ששיגר לו הקב"ה שלו' מר הוא לו. יש פותרין ענין מרירות על התכונות הנפשיות הקשות, וכ"ה בזוהר מאן דמהפכין מרירו למתיקו כו'. והנה הוא חשב תחילה שמהיותו רואה את עצמו שולט על כל תכונותיו, שכבר הפך את כל המרירות שבו והקשיות שבתכונותיו למתיקו. אבל כיון שאמרו לו שיש תכונה טובה צפונה מדוד, יוכל היות שבעצמו עוד לא תיקן מרירותו, כ"א קדושתו של דוד גברה בו לקדשהו ביותר.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ו

...אבל משרה ירשנו קדושת המעשים בתור תורת אם, אם כי בעת הזאת שטרם הי' אפשר להתחיל בנין הלאומי של ישראל, הי' צריך שגם יסודי המעשים של אברהם יהיו ג"כ מיוסדים לתכלית התיקון הכללי, וכמו שבאמת יביאו לזה. אבל לדורות, כונת המעשים כבר מתבררת שהיא לשכלל הקדושה הלאומית המיוחדת לישראל, לצורך התיקון הכללי העתיד לבא.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ז

כאשר העבדים לפי תכונתם ולפי מצבם הוכנו לעבודות הפחותות המוכרחות, אם נרומם ערכם אל מעלת הכשרים, לא יועיל לתקן מצבם כ"א לאבד ג"כ רגש הכבוד לכל האדם. כי ישפט הכל רק ע"פ כח הזרע, ומי שמתגבר ירדה בחלש ממנו. אבל בהיות העבדים נחלקים ע"פ מולדתם, עכ"פ יודע לאדם כי לא תקיפות הזרע לבד דיה להתרומם ולרדות בחבירו, כ"א תכונות טובות שכליות ומדותיות, שעם ההרגל צריך ג"כ הכנה טבעי(ו)ת של מורשה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל׳

אבותינו הקדושים הנחילו אותנו במורשה מדות קדושות והכנות טובות. ואנו צריכים להוציאן מהכח אל הפועל, להגדיל השלימות יותר. ואם נחטא חלילה נאבד בזה ג"כ את הסגולה שהורישו לנו, ובודאי גדולה היא הבושה והכלימה. ויה"ר שלא נחטא, ולא נבא לזה.

ברכות פרק ד׳ פסקה י׳

השפעת מורשת אבות על מידות האדם

שיטת ר"ג להגדיל [הרבה] את ערך הנשיאות יותר מכבוד ת"ח פרטיים (הרבה), יש לה מקום לענין הנהגת העם שאינם מוטבעים במדות טובות מטבעם, שצריך כח ועז של שלטון להנהיגם. אמנם המוטבעים במדות יקרות וישרות ממורשת אבות, מצדם יאתה להגדיל ערך ת"ח הפרטיים, כי יכירו כח התורה מאהבה בלא הכרח. ובאשר לענין טבע המדות צריך מורשת אבות שפועלת לזה הרבה, א"כ ר"ע דל"ל זכות אבות, לפי מדתו תהי' הנהגתו להגדיל ערך הנשיאות. א"כ היא כשיטת ר"ג, ותצדק הנהגתו בזה. א"כ בצדק יהי' עניש לי', אף כי ר"ע עצמו ודאי שלט על מדותיו ברב כחו והפכן לטוב, מ"מ ההנהגה היא תמיד מושקפת (לערך) [לפי ערך] שאר העם ע"פ השקפתו הפרטית, שהטבע המיוחד של המנהיג ודאי פועל על דרכי ההנהגה לפי ערך האדם שמתפעל מטבעו גם במדת השכל. ועיי' ס' תבונה מאמרי הגרי"ס ז"ל בזה.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

השפעת ההורים על מידות הבנים. כגודל חוזק הקנין הרוחני בלב האדם, כך יהיה חוזק הרושם על צאצאיו. השפעת מידות האבות הקדושים על האומה לדורותיה. דביקות האבות במידותיהם הקדושות, והשפעתה על הטמעת המידות באומה. שלוש המידות המייחדות את האומה הן כנגד שלושת האבות, והפכן הוא בשלוש העבירות החמורות

יסוד זכות אבות השמורה לבנים הוא מפני שהאבות מטביעים מדותיהם הטובות בטבע בלב בניהם, ואפי' סרו בפועל הבנים מדרך הישרה, מ"מ כשהי' כח הטוב של האבות גדול מאד, פועל כח ירושת אבות שלעולם אי אפשר שיהי' קלקול הבנים גדול כ"כ עד שלא יהי' אפשר שירפאו ממשובתם, כ"א באיזה הערות מוסריות של חכמה או שבט ד' ע"י יסורין, יחזרו לעצם טבע נפשם הטובה שירשו מאבותיהם הצדיקים. והנה כח הירושה מאבות תלוי הרבה בחוזק הקנין שהי' למדות הללו בנפש האבות, לגודל הרושם וההתעצמות שהי' בנפשם עמהם. וכל שיגדל יותר הרושם על נפש האבות מתכונות המדות הטובות כה תעמיק פעולתן בטבע הבנים. עד שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היו כ"כ דבקים במדות הקדושות והטובות שראויות להיות לנחלה לעם קדוש ששם ד' נקרא עליו, עד שהספיקה מעלתם להקנות קנין נצחי לבניהם, מדותיהם הטובות, כפי מה שאפשר לקבל לעם שלם בכללו. ואמנם המדות הראשיות כאשר יתבודדו בהתגברותן באנשים מיוחדים, יגדל רשומן בנפש יותר מאלו יקבצו כולן באחד, שאז אע"פ שתשתכלל השלימות יותר באדם אחד שהשלים נפשו עם כלל המדות הטובות, אבל בהכרח חוזק הרושם יחלש מפני שכל אחת פועלת רושם על הנפש ומחלשת את זולתה. ואולי שלש המדות הראשיות שמצטיינים בהן עם ד', רחמנות, ביישנות, גמ"ח, כ"א מהן פועלת בנו ביותר מפני שכ"א מהאבות לקח לו אחת מהנה לעיקר בחייו. אברהם מדת החסד, יצחק הצניעות והביישנות כנראה מהנהגתו בנשואיו, יעקב מדת הרחמים שמהם (באים) [באה] אהבת הורים לבנים שהתגברה בו ביותר. ואף שלגבי ערך מנהיג יותר טוב הוא השתכללות כל חמדת המדות, אבל אצל אבות להוריש לבנים, לבנות גוי איתן מצויין בצדקת מדותיו ותכונותיו הנעלות, יש יתרון להתיחדות המדות מפני חוזק הרושם שבא מצד ההתיחדות. והנה עד כמה יפעלו הכוחות מצד הירושה להתגבר על קלקולי הבחירה רק לאלהים הוא המשפט...באשר כלל ישראל, שהתפשט[ו] ברובם שרידי המדות שהתגברו אצל כ"א מהאבות ביחידות, ראויים יותר לשמירה הטבעית של המורשה הקדושה. ואם הם אפשריים לקלקול שאין תקוה לו איך תתכן תקוה מובטחת. וכיון שיש תקוה מובטחת וכריתות ברית, ע"כ הוא מפני שיש דבר במורשה שאינו מתאבד לעד, והיא ההכנה שצפונה ויש בה יכולת להתרומם ע"י עבודת אדם גדול העומד בפרץ כמשה רבינו ע"ה, א"כ הם ראויים לסליחה. ואם הקנין העמוק של שלשת האבות אינו מספיק למורשה מובטחת, איכה יספיק הקנין שכבר נתאחד בשכלול שאף שהוא נעלה מצד שלימות ההנהגה, אבל כ"א מהמדות ע"כ הוחלשה מעט מעומק הרגשתה, וכשתתפשט בהמון עם רב לא תבא מצד ההשתכללות שזה בא רק מצד הבחירה והכשרון היחידי, כ"א תבא מצד עומק הרושם והתאחדותו בטבע הנפש ואיך יכול לעמוד לפ"ז בהיות הכסא של רגל אחד.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ג

עצם הברכה שתחול ע"י כהנים, היא בנויה מפני שע"פ רגש האדם הטבעי הוא מתיחש יותר אל הטוב והשלימות, כשיראה שיש מבני מינו אנשי קודש הנגשים אל ד' קוראים וד' יענם. ע"כ נקבע בזרעו של אהרן כח זה הנקדש, שמסגולותיהם יצאו בהכרח אנשים שברכת ד' תחול על ידם, ובשביל כן מלאה החכמה העליונה את הכח הסגולי הזה בכללות זאת המשפחה. ע"כ ברכת כהנים נתנה מראש בערך ישר עם הכח המדמה הנוצר ג"כ באדם למלאות את כוחותיו להדרכה היותר טובה לפי ערכו. אמנם הברכה שהיא בכח, בסגולת הכהנים מצד המורשה, צריכה לפריסת ידים, לומר שהדבר תלוי שימלא בהוצאה מן הכח אל הפועל יחש הכהנים אל העם, ללמדם דרכי חיים ולפעול עליהם בפועל ידיהם להשכיל ולהיטיב.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ג

אי אפשר שיכה שורש המרי של רקבון הקיבוץ הבא מדיעות הרעות לכשמתרחבות, שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתה מוטבע בה במורשה נפלאה והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה עדות לישראל, ואמר "האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקראו שדה שאינו מובדל במחיצות. אבל הבית מובדל הוא, שמורה על התיחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ד' דורש אותה ומ"מ דוקא נחלתו של יעקב היא בלא מצרים, שההתיחדות הבאה מהכרה שלמה, אינה התיחדות של טמיעה בפרטיות, אפילו בחק אומה שלמה בלאומיותה, כ"א התרכזות למען הוסיף כח ההשפעה וההתחברות היותר מועילה...ואומה שמורשה כזאת לה בדיעותיה, א"א שתאבד דרך ומסלול הראוי בין אלה שתי התורות של הפרטיות והכללות בחק יחידיה, וממילא מהר תרפא ממחץ פגעים של דיעות הרעות המהרסות את הצדק הפרטי והאגודה הכללית, שהנה לא לפי רוחה, וכמעט תשוב אל לבה, תבין ותשכיל את רב אשרה בערך הבחירה הפרטית, "ובחרת בחיים", המתאימה להבטחת הברית הכללית שהיא חק עולם, כחקות שמים וארץ, כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני אמר ד', כן יעמד זרעכם ושמכם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ה

הקדושה הכללית המצטרפת מהיחש הנאמן של כל הפרטים אל הכלל, אם שכפי המעלה הרוממה שבאת בקרב עמנו, עם ד' אלה, אי אפשר הי' לנו לזכות לה כ"א בשביל מורשת קדושת האבות, אפרו של יצחק, אבל המורשה תמסור לנו רק את הכללות של כל השלמה, להביאה לידי שכלול וקנין נכון, דרושים מעשים תדיריים של פועל והמה נמצאים בכסף הכפורים. בכלל כסף של יחידים, הניתן לאיזו מטרה קדושה ועליונה, מאגדת את הכוחות הפרטיים אל אוצר הכלל. שהרי הכוחות הפזורים שעסקו בהרוחת הכסף ההוא, הנם עולים משפל פרטיותם אל עליית מעלת הכללות. ע"כ כסף הכפורים, הוא המורה על התכונה שכבר נקנתה בפועל בכלל המעשים של עם ישראל לקשר פרטיהם אל הכלל יפה, אשר מכח קדושת אלה המעשים והדומים להם ממינם, מתנדפים כעשן דיעות הרעות המנגדות לזאת התכונה שכבר נקבעה יפה בלבבות ע"י קדושת מצות ד' .

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ו

...ע"כ התיקון היותר מלא לעמוד היסודי שבחיים האמתיים הישראלים, שבהם זכינו להיות עם עולם, הוא היסוד של בית המקדש, הקדושה הקבועה שעומדת לעדי עד, עדי יצא כנגה צדקינו וישועתינו כלפיד יבער". שהכל נובע מחשבון הצדק של ערך הפרט אל הכלל, שמעקרו נובע רק ע"פ דעת האמת של תורת ד', מחופש הבחירה הפרטית וכריתות הברית הכללית, שמעמדת לעולם את הפרט במציאות המלאה הגשמית והרוחנית ואת הכלל כנזר ועטרה עליו, אשר רק בהצמדם יחד לעד לעולם יאירו את דרך החיים, רק הוא המחזיר בכח נצחיותו את המעדת הרגל המקרית של איזה דור או דורות שאבדו דרכם. ע"כ כל הנחלים של מורשת אבות וקדושתם, בתור הכנה וההוצאה אל הפועל מקדושת המעשים בתור תולדה, הולכים אל התכלית היותר עליון ויותר כללי, הוא בית המקדש, מקום האורה, "מציון מכלל יופי אלהים הופיע", שם תזרח שמש הקדושה על הצדק הפרטי בתכלית המעלה, "אשר ידעון איש נגע לבבו" "ובא אלה לפני מזבחך", עד התכלית הרם היותר נשגב, "למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ז

אם שיסוד התורה הוא לדעת שמגמתה הכללית הוא קיומם של ישראל והפרחתם בארץ ישראל, ע"פ כל כחותיהם הנפשיים הקדושים שהם מורשה קהלת יעקב, אבל עם זה צריך לדעת שהתורה בקיומה מצד בטחונה הנצחי אינה קשורה בשום מקרה וארץ, כי בחילופי המצבים ונדידת ישראל בעמים במשך גלות ארוכה ומרה, עכ"ז תורת ד' אתם. ע"כ בהיות עיקר התורה בחו"ל, גם אז יתקיים כל דבר כתורה, שאם היו הדברים צריכים דוקא לא"י גם בהיות גדול העולם בתורה בחו"ל, הי' נראה כאילו התורה קשורה בקיומה בא"י, אשר תבטל חלילה בהנתק ישראל ממנה. ובאמת התורה קיימת לעולם, אלא שצריך להכיר שסבת נצחיות התורה היא, מפני שאנו מובטחים בדבר ד' אשר יקום לעולם, ששוב נשוב לארץ חמדה ונהי' שמה לעם סגולה כאשר דבר ד' לנו. ע"כ אם כי אם יכריח הכרח, עצם ערכה של תורה יהי' קיומה מכוון ג"כ בארץ הגלות, אבל כל האפשר להיות קשר התורה מתיחש אל א"י, זה הוא אחד מעקריה הגדולים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ט

והתכונה העמוקה שבזה יזכה כל יחיד את נפשו לפני קונו, היא מסתעפת רק מהצדקה הגדולה שתיעשה עם ישראל ועם כל העולם כולו, בהעמדת ישראל לגוי איתן ע"פ כל סגולותיו, שישובו אליו דוקא בארץ אבות הנתונה למורשה לו בדבר ד' שיקום לעד. א"כ החלק שיש לכל אחד מישראל בד' אלהי ישראל, הוא יוצא לאור רק ע"י ההשתתפות שיש לכל יחיד בעבודת ד' הפרטית שלו, באשר היא נערכת ע"פ מדת הכלל כולו שהיא עולה מכוונת להמטרה הכוללת והקדושה הזאת, אשר בהנתק תכלית התורה מעומק העצה הזאת, שוב לא יוכר כל תכלית באותה ההבדלה הרבה של ישראל מעמים. ואותו החלק שיש אל הפרט בד' אלהי ישראל מצד מעשה ד' הגדול שיעשה ע"י העמדת ישראל לו לעם, לא תבנה כ"א בידיעה וקיום של התורה, באמונה ותקוה לאומית נצחית המתקשרת עם ברית ד' וארץ ד'. וכאשר הדעה הנעלה הזאת עם כל גדלה ועמקה, היא מורשה קהלת יעקב, ע"פ הרגשה טבעית מקדושת אבות וברית ד' אשר אתנו, ע"כ התרגש מאד העם, ובבכיה געו ואמרו חס ושלום, מרגישים אנו הפינה הגדולה הזאת, מרגישים אנו חבת לאומנו בכל לב ונפש, חלילה לנו להעתיק מגמת פנינו בעבודת ד' מהמטרה של רוממות קרן ישראל בארץ חמדתו, להיות עם קדוש לד' ועומד לאור עולם עדי עד, ויתברכו בו גוים ובו יתהללו. לזאת המטרה עולה כל רגשנו הישר והנאמן לתורת ד' אשר אתנו, יש לנו חלק באלהי ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ל

..."וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו", לענין תורת ציון המיוחדת לך לפי צביונך והדר קדושת מעלות הנפש שבך מכשרונך העצמי וממורשת אבות. "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוהיו"....