ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ט
המשל הורה, שאחד שיש לו זקן נאה אפשר להמשך זה במקרה בלא כונה מצדו להתקשט בזקנו. אבל כיון שא"ל זקנך מגודל, פי' ולא גדול מאיליו כ"א מגודל ע"י שמירה נכונה להתקשט או לאיזו תכלית. מיד אמר שיהי' כנגד המשחיתים, להורות שמה שאין כל קפידא אם יעשה בלא כונה, יש קפידא אם ייחסוהו לכונה, כן ההטי' בלא כונה לא היית מקפיד ע"ז. ונראה שכבר התחיל לקרות גם רי"ש בהטי', אבל הוא הי' מוטה מתחילה, אבל כשראה ע"י הטיית ר"א, שבכונה רוצה להטות, ע"ז הקפיד למחות, ושאלו טעם הדבר, אם יש בזה דררא דאיסורא, ראוי להקפיד ג"כ אם לא יאמר שיש בו כונה, ואם אין בו דררא דאיסורא, איזו קפידא יש בהעשותו גם בכונה. וע"ז השיבו שני טעמים נכונים, בנויים שני עמודי עולם, שהם האמת והשלום. דמצד עמוד השלום, אסור להחליש כח תוקף ההלכה כב"ה, שעי"ז הועמד שלום בישראל בהשתוות המנהגים הפרטיים בהלכות. ומצד קפידת האמת, שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות נגד האמת, אף שאין בזה איסור, אבל עושק האמת בעצמו הוא מכשול גדול שחובה לעמוד נגדו.
ברכות פרק ד׳ פסקה י״ט
להורות ניתן מזה על גודל נפשו וקדושתו, שכל מה שהי' חפץ להנהיג נשיאותו ברמה לא הי' מפני איזו נטי' של כבוד עצמו כ"א מפני שלפי דעתו כך היא חובת הנשיאות, ורק בהנהגה רמה כזאת תגיע לתכליתה להצלחת הכלל ברוחניות וגשמיות. אבל מצד עצמו הי' עלוב ונח, עד שעם כל (עלבון של העברתו) [עלבונו להעברתו] לא חשב מאומה בזה ולא מנעהו פיזור נפשו ושום קפידא מלמנע עצמו מביהמ"ד. שכיון שנעשה בן חורין מעול הנשיאות לא מצא חפץ בהנהגה של קפידת כבוד, שהיתה שנואה לו בעצם.
ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ט
ואמר מאי קראה, "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". שע"י ההכרה של המציאות תבא נצחיות ההכרה ויראת ד', בהתמדת החוקים הטבעיים שמספרים חכמתו וגדולתו של יוצר בראשית. כדברי הנביא "שאו מרום עיניכם וגו' ". ע"כ ראוי לכל חכם לבב, לשאוב מי היראה ממעיין הנחמד של המציאות כולה, שכולו אומר כבוד ליוצרו. ובהשע האדם עיניו מהמציאות ואת פועל ד' לא יביט, יועמו רגשי לבבו הטהורים במשך הזמנים ושטפי הדורות. ע"כ היתה גדולה הקפידא על אותם שהי' נאמר עליהם "ואת פועל ד' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ואמר על התמידיות ההשגה ואור השכל מהשקפת המציאות, "יום ליום יביע אומר וגו' " .
ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ג
ההנהגה המעידה על האיש שימצא ג"כ לנפשו מדת המשפט על כל דבר אשר יעשה שלא כשורה, וממילא יהי' ענותן ושפל ברך כי יודע כי לא ניקה משגיאה ומכשול, כאשר עשה דוד בעת קלל אותו שמעי בן גרא, שסבל באמרו "כי ד' אמר לו קלל". ההיפך מזה הי' אחיתופל, אשר כ"כ גברה עליו אהבת כבודו, עד שבראותו שלא נעשתה עצתו אבד עצמו לדעת, והוא אות שבודאי לא נכנס מעולם הרעיון כי יש בו איזה פחיתות שראוי עכ"פ שלא להקפיד על מניעת כבודו לעתים, ואולי תהי' זו מרדות להיטיב דרכיו. ע"כ איש כזה לא ראה חלום רע מעודו, עד אשר לכדוהו עונותיו.
מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳
...אמנם ודאי המעמד הטבעי הבא בהמשכת הזמן, אינו מספיק כ"א לענין השלמת האדם לעצמו, אחרי שכבר ירד ממעלתו, אבל להיות האדם מתנשא ג"כ אל התעודה הכבירה, לרומם ולנשא את כל סביבותיו, כאשר חייבים אנו לומר כ"א ממנו, מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב, זה לא יתכן כ"א בהתרוממות עליונה, שתנתן לאדם במתנה מחסד עליון למעלה מגדרו וטבעו. ע"כ כהנים אוכלים תרומתן, המוגבל לעומת השלמת עצמם, ג"כ משעת צאת הכוכבים, אבל לעבודת הקודש, שהיא תעודת הכהנים בעד כלל עם ד', לא יוכשרו כ"א בההשלמה המצורפת במעשים מוכשרים לשאוב ממקור עליון ונשא מאד מטבע האדם את קדושתם.
