הפסד המגיע לעולם בסילוק הצדיק הוא כפול. האחד, מצד הסגולה שבהיות האיש הקדוש בעולם בהכרח תימשך על ידו שלימות לקרובים ולרחוקים, וזאת הסגולה היא נעלה מאד. והשנית, מצד התועלת שמקבלים מתלמודו וצדקותיו. ובאשר עיקר ההיזק היא הסגולה שהוא דבר כללי לקרובים ולרחוקים, וגם ערכה נשגב עד מאד, ע"כ עיקר הרושם שגבר בלב שהתעורר לקריעה הראשונה היה הכרת סילוק הסגולה. אמנם עכשיו שהרגישו חסרון התועלת שהי' אפשר לקבל, הורה להם שהם ביחוד מקבלי התועלת ראוי שיכירו הפסדם הפרטי באבדם התועלת. ובשעה זו נעשה אצלם כח הסגולה כטפל, וחסרון התועלת לעיקר, שבזה הם מתיחדים. ע"כ אהדר קרעיה לאחוריה, שנקרע מצד ההערה של אבדת הסגולה מאתם, וקרע קריעה אחרינא על הכרת חסרון התועלת, באמרו נח נפשיה דרב, שבת מפעולותיו, שהי' אפשר לו לפעול להשלימנו. וברכת מזונא לא גמרינן, עד דאתא ההוא סבא והעלה שכיון שאמרו ניזול וניכול לחמא בדוכתא פלניתא, הרי הושוו בהסכמת השכל בקיבוץ החכמים שכמותם, ודאי יביאם ג"כ לתכלית העליונה שהיא החירות הגמורה שעליה מורה ההסבה שבמשנה. וכיון שאמרו כן, כהסבו דמי, וראוי לברך בזימון כי קיבוצים כאלה סופם לברכה, ומהם תתרבה השלימות ויגדל כבוד ד', וראוי לאמר על כמותם "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו" שמזה למדנו ברכת הזימון, וה"נ הסכמת השכל אל נטיית השלימות היא עיקר הנטיה המביאה ג"כ לההסכמה הטבעית.
