אר"ח ב"א אמר רב, הנוטל ידיו תחלה באחרונה הוא מזומן לברכה. רב ור"ח הוו יתבי קמי' דרבי בסעודתא, א"ל רבי לרב, קום משי ידיך, חזייה דהוה מרתת, א"ל ר"ח, עיין בברכת מזונא קא"ל.

נטילת מים אחרונים באה להעיר על ההרחקה הראויה למי שיעלה בשלימות האנושית מהרושם הבהמי שמשאיר אחריו כל שימוש של הנאה חושית בהכרח. וכל זמן שלא סילק האדם מעצמו אותו הרושם הבהמי שהשאירה בו האכילה, אינו ראוי לברכה, כי לא תתרומם נפשו אל הקדושה העליונה הראויה להיות מוטבעת במברך את השם הנכבד והנורא ב"ה. ע"כ מי שמרגיש יותר בנפשו ההכבדה שמכבדת ההטבעה הבהמית, ומשתדל למהר להסירה ממנו ע"י הפעולה המכוונת לה היא מים אחרונים, הוא באמת מזומן לברכה. ע"כ נקבעה ההלכה להורות שיש יחש לברכה שמתרומם ע"י האדם אל אהבת ד' הטהורה עם נטילה האחרונה. ע"כ רבינו הקדוש ברצותו להעיר ע"ז תחת האמירה בפירוש שיברך, א"ל קום משי ידיך, להורות שרק ההטבעה החומרית שחלה בהכרח על כל איש באשר הוא חומרי מעכבת את המעלה של המצב הנפשי הראוי לברכה. ורב הוה מרתת, חשש שהעיר אותו להשליך מעליו הטבעה חומרית יתירה הרמוזה בחיוב נטילת מים אחרונים, ע"כ א"ל ר"ח שאין כונתו של רבי כ"א על אותה ההטבעה החומרית הבאה בהכרח מטבע החומר בהשתמשו בחושיו והנאותיו, שאין לאדם מצד בחירתו אשמה בזה, כ"א זאת היא מעלת כל שלם להתרומם על זאת הנטיה, ואז ישכיל איך המזון הוא ראוי לברך עליו מאד, שאין בו דבר הגורם הפסד וחסרון כ"א כולו טוב וחסד. כי בהשאר רושם התאוה החומרית הוא מקור נפתח לכמה חסרונות בהכרח, וא"א שיצא מהעיון ברכת המזון לכל פרטיו. ע"כ רק בהיותו נוטל ידיו ומסלק החסרון המוטבע, אז יכיר ג"כ לקבל אותה התועלת הרצויה, כי אחר שמתקדש האדם, גם הנטיות החומריות בכל תגבורת שלהן המה כלים נכבדים להפיק בהם הצלחה רבה וראוי לברך ולהודות עליהם.