ברוב עם תתגדל קדושת רוממות כבוד עבודת השם ית'. אמנם בהיות עיקר השלימות היא הבאה מצד הבחירה התפשית בהכרת האמת לאמתתה ובהישרת דרכיו ע"פ התורה והמצוה. ע"כ אין ראוי להיות קדושת השי"ת הצריכה ציבור נעשית בעבדים, שהם משועבדים לאדוניהם ומוכרחים במעשיהם שלא מצד בחירתם ג"כ, וזה הוא אחד מטעמי תורה בהרחקת העבדות, "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים. וע"פ הירושלמי טעם פטור עבדים מק"ש, דבעי' מי שא"ל אלא אדון אחד, והיינו שתהי' הכרתו באחדות השם ית' הכרה עצמית, מצד ידיעתו ורגשות נפשו הטהורים. וזהו מיוסד ע"פ הכלל הגדול שיסוד השלימות האנושית בכללו, בנוי ע"פ הבחירה החפשית. אמנם זאת המדה צודקת היא בערך אל הפרטים, כי כל איש פרטי הוא בוחר גמור בדרכיו לטוב ולהפכו, מה שא"כ משפט הכלל, על כלל ישראל נאמר "חי אני... אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם", ודברי העקידת יצחק בענין הברית דפ' נצבים הם שאין בערך הכלל שום בחירה, ע"כ אם שהכלל הוא קיבוץ פרטים, אבל יש בו איזה יתרון עצמי בכללו, במה שאין בו תפיסת מקום בחירה אל הרע הגמור, והנסיגה מאחרי ד' לגמרי. והבחירה בנוי' רק אם יהיו הפרטים של הכלל רבים ונשאים במעלה גדולה או מעטים ופחותים במעלה. ע"כ באשר מספר העשרה הוא ערך הכלל. אמנם התשעה המה מספרים הפרטיים, והעשירי הוא סוכם את הכלל. ע"פ אותה התכלית עצמה שתימצא במה שלעומת הפרטים אין ראוי לצרף עבד, יוכל להצטרף לעשירי. כי בערך הכלל גם בתור עבדים תתכן התכלית המוכרחת לבא, ואם שאינו דומה למעלת בנים, ע"כ תשעה ועבד מצטרפין.
