ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון נר קרויה נר ונשמתו של אדם קרויה נר, מוטב שתכבה נרו של בו"ד מפני נרו של הקב"ה.

כלל ההבנה על מה שכל מצות התורה נדחות מפני פקוח נפש, צריכה להיות מתבארת שאין בזה דבר הסותר לערכי תורה חלילה, כ"א ההשקפה על החיים המוסריים והחומריים במלא מובנם, בכל שלמות קדושתם הם יכריעו למשפט זה, באשר מגמת מצות התורה היא להרים את מעלת הכח האנושי המוסרי במה שנוגע לבחירה החפשית בתכלית קדושתו. אמנם החיים עצמם, המציאות בכללה בתור כלל מעשה ד', הלא היא רחבה וגדולה הרבה מאותו החלק המיוחד ממנה שהוקצע לבחירה החפשית האנושית, כי רק חלק אחד אחוז בחיים שע"פ ההנחה של החכמה העליונה תהיה אז מצורפת לתכנית כלל המציאות בעילויה כשתהיה בנויה ע"פ הבחירה החפשית שבאדם. אבל עצם המציאות של החיים, כמה כחות אדירים יש בהם שהם למעלה מכל ענין של בחירה ונטיה חפשית. ע"כ רק אז צריכות המצות כולן להשמר בפרטיהן בכל תוקף, כשאין בהן דבר השולל את כלל החיים, שאז רק הן בשמירתן וקדושתן ישכללו את המציאות של החיים, אבל במקום שהן דוחות את החיים, אז אמרה תורה: "'וחי בהם'- ולא שימות בהם". מפני שאנו צריכים להכיר שעצם סוד החיים הוא מעשה ד' הכולל כל, הוא הרבה רחב מחוג הבחירה החפשית שעליה תשתרע חלקת הבחירה החפשית של האדם, שעליה בנויה שמירת התורה כולה. ובאשר כי החיים ביחש של אותו הקיבוץ של הנשמה האלהית הרוחנית עם כחות הגוף החמריים לאותו משך הזמן הנקצב שהם צריכים להיות שייכים זה לזה, רק אז בהצמדם יחד ימלאו תעודת החיים. ע"כ לא יואל אדם לחשוב כי עם הידיעה של חיי הנפש העצמיים, החיים הרוחניים גם מבלעדי הגוף, הם יכולים להחליש את הערך הגדול של הזהירות בחיי הגוף והתמדתם כפי הערך הראוי האפשרי להם. לא כן, אנו צריכים להכיר את הנשמה של האדם בתור נר, שהיא חלוקה בזה משם אור, שהאור כולל מושג האור גם מבלעדי קישורו לחומר חשוך, והנר רק אז יפעל פעולתו, רק בהיותו מחובר לחומר חשוך, שמן וחלב וכיו"ב, ורק אז יקרא נר. לעומת זה מושג האור הכולל בעקרו את כח הפעולה האנושית ביצירה, ע"פ התוכן של חידוש האור ע"י אדם הראשון בהקשת אבנים כדחז"ל, וכדפירשנו במק"אערך ברכת בורא מאורי האש ביחוד בעת המעבר שבין הקודש ובין החול. אמנם בכלל האור ישתמש האדם לכלל צרכיו החומריים המעשיים, אבל הנר תופס מקום דוקא יותר בחיי הרוח, לצורך ההסתכלות, הראיה, הקריאה, ושמחת הנפש המתרחבת ע"י שמחת האורה יותר ממה שתשמש לכל מלאכה מעשית. ע"כ גם נשמתו של אדם קרויה נר, להורות על ערכה בחיבורה עם הגוף, שרק דוקא מפני חיבורה בגוף חמרי תוכל להתעלות לתכלית ההארה הקיימת שלה בעתיד הגדול, שכולו טוב וכולו ארוך. איסור המלאכה בשבת המורה בכללו על אות הברית, על ההמסר בבחירתו החפשית של האדם, שאפשר לו מצדה לפעול ולעבוד ולתאר את הברואים כפי חפצו, והוא מוסרה בידיעה לצור העולמים בהכרה שמידו הכל, פועל הרבה לרומם אותו הכח הבחירי עצמו למעלתו היותר קדושה ועליונה. אבל סוף כל סוף, כל הצד הבחירי שבאדם הוא נרו של בו"ד, רק חלק קטן מן החיים שנמסר בגורלו של האדם כלול בזה. אבל כל משך החיים כולו, שבו נכללו כל הכחות החושיים, הטבעיים, הנפשיים והשכליים, שהם אוצר גדול ואדיר, מעשי ידי יוצר, אין ערוך להשיעור המרובה שהוא מתרבה ומתרחב יותר ויותר על אותה הנקודה הקטנה הבחירית שבאדם, וכלל החיים מעשה הקב"ה הם, ע"י נר ד' המקשר את רוח האדם החי הפועל אל הכחות הטבעיים שבגוף. ע"כ במקום שאותו החלק הפרטי שבו מתייחסים החיים רק לצד הבחירה האנושית לבדה הוא דוחק את רגלי כלל החיים, יכבה נרו של סו"ד הפרטי המוגבל מפני נרו של הקנ"ה כלל החיים, שאמנם לא יתמו חיי הנפש בהירוס הגוף, אבל אותו הצד הנרי שלה, אותו החלק המתלהב ויוצא לפועל ע"י אותו החיבור של הכחות הגופניים עם הנפש, שהוא ג"כ עולם מלא, הלא הוא יהרס ויפסד. ע"כ כמו שבדרך של רגש לב מתאמת התשובה הפיוטית לפרטיות השאלה של כיבוי הנר בשביל חולה בשבת, כן היא ג"כ מתאמתת בתור תשובה עיונית על כלל המציאות של הכלל הגדול שממנו נובעת ההלכה הגדולה והכללית "וחי בהם ולא שימות בהם". מוטנ שתככה נרו של נו"ד, הצד הבחירי המסור בכחו של בו"ד ע"פ ההנהגה האלהית, מפני נרו של הקב"ה כלל החיים, שבהם כלולים כחות הרבה הכוללים תעודות רמות ונעלות, לא רק מצד הפעולה הבחירית שבהם לבדה, כ"א מצד שאר הצדדים המרובים שבמציאות החיים הגלויים וידועים לחיי החיים המחיה חיים יתברך שמו. רק במקום שהמכשול יפגע את היסוד הכללי שבחיים, הוד העולם הכללי בהזנחו חלילה, עבודה זרה, והדרת המוסר המעמיד את סידור חיי המשפחה האנושית שרק על ידה יזכה האדם למעמד החיים הטבעיים הטהורים, איסור ג"ע, ואין צריך לפרש יסוד ענין של שפיכות דמים, שהרי הוא ערך החיים עצמם, באין צורך להשקפה פרטית של נטיה עצמית הפרושה רק על פני האיש הפרטי, ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו' כדחז"ל. אבל כלל התורה כולה, שהיא לאשר את הצד הבחירי שבחיים, היא מודיעה בזה שיש ערך לחיים שהם למעלה מערכה של הנטיה הבחירית שעתיד הדבר לצאת אל הפועל ע"י המשך החיים, ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה', דהיינו התעלות כללית בכלל החיים, למעלה מערך הבחירה הפרטית, כ"א ההבהקה ע"י נרו של הקב"ה. "והיה לך ד' לאור עולם ואלהיך לתפארתך".