כתיב ותזנח משלום נפשי, אר"א זו הדלקת נר בשבת.

היום הוא מיוחד לחיי החברה הסואנים, בין שיהיה האדם בטבעו נוטה אל השלום ואל אהבת הבריות בכללם או לא, ע"כ הוא מתערב עמהם, רואה אותם ופועל עליהם ע"י התערבותו ונפעל מהם. אמנם בלילה, עת ההתיחדות של כל אחד בחיים הפנימיים העצמיים שלו, אז אם אהבת השלום תקועה עמוק בקרב לבבו, מפני שהוא מתיחס אל הבריות והם מתיחסים אליו באופן הגון וטוב, הוא נהנה מהם והם נהנים ממנו, אז יוסיף מרצון עצמו להמשיך את היחש היומי גם בלילה, ומרצונו שלא בהכרח טבעי יאיר לו את אור הנר, למען ישמח בראות עיניו את אהובי נפשו והם ישמחו בו. והנה בכל ימי המעשה הנתונים לעבוד ולעמל, יש אשר לא יפנה האדם לרגשות נפשו הפנימיים, ורק ההכרח הוא הרודה בו, היום לעמל ומלאכה למצא לחם ושמלה והלילה למנוחה מיגיעה למען החליף כח לעבודה המוכרחת ליום הבא, אבל ביום שבת קודש, בו שבים רגשי הלב לפעול פעולתם, לתבע תפקידם הטבעי, לחוש את ענוגם הטבעי, אז אם ימצא תמיד את היחש של הבריות הסובבים אותו, העולם המלא מחובר אליו לטוב לאהבה והסברת פנים, אז מעצמו יכיר חובת הרחבת האורה גם בעת בא חשכת הלילה, למען תת מקום להמצאת החיבה החברותית ברצון חפשי ונדבת נפש, שיש לה יתרון מרובה על אותה החברה היומית, שגם שלא בטובתו של האדם היא רודה בו ומחברתו. אמנם בשעה שעולם חשך בעדו ומרגיש בקרבו עקת נפש מצר ואויב, והבריות שמחוץ לו ברובם עומסים עליו משא ועמל, כלימה ואבהי, כמשפט חיים מקולקלים בלתי מסודרים, אז בהתרומם אצלו רגשו הפנימי המתפתח לפי טבעו ביום המנוחה, תהיה תוצאות תביעתו להיות יושב בדד ודומם, להרחיק ממנו אוהב ורע ומשא כל חבורה. ע"כ בטבע הנפש המרה, שרואה חמס ושד מהבריות ביחושם אליו, להיות הנפש נזנחת ממושג השלום. ע"כ בעת שהיה עם ד' באיתן מצבו, והסביבה שחקה לפניו בחן וכבוד, אז בעת התקדש יום השבת קודש התעצמה בנפש התביעה הפנימית להדליק נר בשבת, למען הרחיב את מושג השלום הבחירי הרצוני, העודף על הטבעי היומי. אבל מעת אשר הגלה ישראל מארצו, ונדחה למקום חברה זרה לו, והסביבה תמיד שלמה לו צרה ויגון שנאה ובוז, אז כפי המושג הפנימי של נפש נכאה כזאת שמצאה ביחש הבריות שחוץ לה רק רע ומר, היא להיות נזנחת משלום ולהתענג בעת המרגעה הפנימית דוקא על הבדידות של החשך של חשכת הלילה, שגואל את הנפש, הנתונה בין שונאים ומביטים בבוז ורעת עין, מן הכרח החברה שהיום מכריח להכנס לה. עד אשר מה שהרגשנו בארצנו בהיות מצבנו איתן וטבעי שלם ברגש טבעי ותביעה פנימית, הנה האירו לנו חכמים בדרך תורה ומצוה את דרך החיים. כי אמנם זאת היא נחלת השבת לנו למורשה, מתנה טובה גנוזהשבה הובטחנו שנזכה ליום שכולו שבת שלא ישמע קול נוגש, ושפה ברורה תהפך על כל העמים, לדעת ערך אורם של ישראל, וזאת האהבה של השלום השופע גם מחוץ לגבול ההכרח תשוב ותפרח בנו, ועל ידינו לעולם כולו. ע"כ אם כי מצד עצם המצב של הגלות בהוה, תאמר כנסת ישראל ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת, חשכת הגלות ומרירותה, נטלה את הנטיה הטבעית להדלקת נר בשבת, כי נזנחה הנפש ממושג השלום מחמת המציק התמידי, אבל במקום התביעה של הנטיה יהיה לנו דבר ד' למשיב נפש. כי הפעולה האלהית בתור מצוה תדלג על ההרים ותגביה שיאה למרומי העתיד, לממשלת "פלא יועץ אל גיבור אבי עד שר שלום". ע"כ תדליק נר בשבת, לעורר כמקדם את התביעה הנכונה של אהבת השלום באופן בחירי, כי לא יזנח לעולם ד', אדון השלום.