אופטימיות

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ג

הוסיף לבאר, כי כמו שהשלמות האנושית היא מובטחת, כמו כן שלמות עמנו עם ד' מובטחת היא, כי א"א זה בלא זה. כי לאור גויים נוצרנו דוקא אנו, עם ד' כרותי בריתו. א"כ המאמין בתעודת האדם ושמח בה, אע"פ שלפי המצב הנוכחי אין לשמח הרבה, מאמין ע"כ בבנין ירושלים, ומעלה עליו כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה, אמר ד' " .

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ט

המציאות ביסודה חיובית, והרע הוא מעט מן המעט ביחס לטוב

ובהיות המקום הניתן לכעס בהתעוררות האדם המעולה הוא מעט מן המעט, כמו כן ההנחה בההנהגה הכוללת מצד עצמה, בהיותה מתנהגת כראוי בלא יתרון קלקולים אינם טבעיים, היא ג"כ רק חלק מועט וקטן, מכונה בערך רגע, "כי רגע באפו", וחסד אל כל היום. והנה בנוהג שבעולם, האדם השלם ראוי לו להשתמש בכעסו רק בזמן הראוי לזה מאד, שזהו מעט במציאות. וכן בההנהגה העליונה, הכוחות המוכנים להרע, שהם לאותה התכלית עצמה שעליה נבנה יסוד הכעס באדם, הם מעט מן המעט נגד הכוחות וסיבות הטובות, כמו שהאריך הרמב"ם ע"ז במו"נ ח"ג שהרע הוא המעט מן המעט והמציאות בכללה היא טובה. וחז"ל הוסיפו שגם המועט ההוא הוא לתכלית טובה. וקראוהו רגע שהקב"ה כועס בו.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״מ

זהירות ממחשבה שלילית שפותחת פתח לשטן

החלום הרע הוא מהרס כוחות הנפש מרוב בהלה. ומתוך הפחד ושעמום הרעיון, הדבר הרע מוכן חלילה לבא, וצריך לקדם להסיר ההכנה. והי' מקום לטעות כי תפילה על ביטול החלום תחזק יותר הרושם של החלום בנפש, אמר שאין הדבר כן, כי התפילה ממנה ימשך הבטחון והעז בד' ית', עד שבכחה תחזק את הנפש ותסיר ג"כ רע הגזירה מצד תכונתה וסגולתה ברצון השי"ת. ואין לדאוג כלל על הגדלת הרושם בנפש, כי יראת ד' תוסיף ימים ולא יוסיף עצב עמה....

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ח

ע"כ בהיות האדם אוכל ושבע ולא ידע מחסור, אין בו כ"א הרגשה טבעית אחת, בהיותו ישר, רק הודאה ושבח על אשר עשה ד' עמו טוב וישביעהו. אמנם בהיותו מוצא כדי ספקו בצמצום גדול, והוא עודנו רעב, ועכ"ז יודה לד' חסדו על מעט המושג, ותכבה הרגשת התלונה מפני עוצם ההרגשה הטובה של הכרת טובה, איש כזה ראוי להתנהג עמו בשפע חסד ורב טוב יותר ממדתו, ומשתי הרוחות המתנגדות הבאות, עי"ז יברר את הטובה. ע"כ ראויים ישראל להיות נושא ד' פניו להם, בהיותם מברכים גם על כזית ועל כביצה, אף כי עוד לא מצאה ידם לשבע די שבעם.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ג

...יסוד הבריאה הוא לקבל אור ד' וטובו, ומי יוכל לקבל חסד וטוב הלא רק החיים, היודעים את מציאותם ומרגישים את טובם. ע"כ אין מדריגה היותר נמוכה בכל המציאות, שרק אפשר להתכנס שמה כח של חיים, שלא יהי' נמצא, כי "חסד ד' מלאה הארץ". ולא די בכוחות הפועלים טוב, כ"א גם הכוחות הרעים כיון שלכלל הבריאה המה נצרכים, ע"כ גם להם ישנם כוחות ובריות פועלים ע"י חייהם, כדי שאפי' ע"י החלק הרע שבמציאות, שבא להשלים את הטוב ולשכללו, ג"כ תמצא מקום מדת החסד העליונה להשביע מטובה...ובכלל הורו חז"ל על סדר המציאות, שנראהו בעין יפה ולא נצמצם בכח חיים, כיון שהכל יצא מאור פני ד' למען טובו ושפעת חסדו. א"כ מובן הדבר כי אין בצע לנמצאים שאינם מרגישים את חייהם במציאות שלהם מצד עצמם, וע"כ כל מקום שאפשר להיות מקבל חיים והרגשה אי אפשר שיחסר שמה....

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ה

אופטימיות מופרזת פוגמת ביכולת ההתמודדות

באשר החלום יסודו הוא מהכח המדמה שבנפש, ע"כ נוכל על פיו להעריך תכונת כח המדמה של האיש, או עכ"פ מצבו באלו הימים הסמוכים להחלום. והנה יש אדם שכחו המדמה מעביר לפניו תמיד את צדדי הטוב שבעתיד ומשמחו ואת צדדי הרע האפשריים יעביר מנגד עיני ציוריו, ויש אדם שכחו המדמה מעביר נגד עיניו גם את אפשרות של צדדי הרע שבעתיד. וכאשר נשקול את שתי אלה התכונות בפלס המועיל, נמצא כי הכח המדמה המחליק לאדם לצייר לפניו רק את הטוב, יוכל לעור עיניו שלא ישום לב על דרכיו וימשכהו ללכת בשרירות לבו, כי אין לפניו חשבון של התוצאות הרעות של העתיד הצריך זהירות וזריזות להנצל מן הרע ולזכות אל הטוב. כי הדברים המביאים רעה על האדם, בין מצד מצבו הרוחני בין מצד מצבו הגשמי, רבים מאד, וצריך הוא להיות אזור במלחמה לכבשם לפניו, למען ילך בדרך החיים והטוב לטובתו החמרית והרוחנית. אמנם מי שהמדמה שלו מצייר לו ג"כ את צדדי הרע שבמציאות, הוא אינו מעור את עיניו ויעוררהו להשכיל ולהשמר בדרכיו. ע"כ חלמא בישא, הבא מתכונת המדמה המשקיף גם על צדדים הרעים שבמציאות, עדיף מחלמא טבא הבא ממצב כח המדמה המחליק ומציג לנגד עיניו רק את הצדדים העליזים שבמציאות, ואת הרע הכרוך בהם שחובה רבה להשמר ממנו יצפין מנגד עיניו לבל תתערב בתוגה שמחתו ההוללית, "אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת" .

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ו

הכח המדמה נטע השם ית' באדם כדי שיצייר את הטוב ואת הרע , היוכל להיות לשניהם לעתיד פנים של הפלגה יותר ממה שהם כפי אמתת המציאות, וזהו לטובתו. את הטוב יצייר באופן של הפלגה ע"פ הכח הדמיוני, למען תתענג עי"ז נפשו ברגשי הענג המצויירים לפניו ברב שמחה ותקוה טובה, וציור השמחה והענג של התקוה יהי' לתועלת גדולה לאדם לחזק כחות גופו ונפשו. וכן הרע האפשרי יצוייר ג"כ לפני המדמה באופן מבהיל יותר ממה שהוא לפי המציאות האמיתית, למען יחרץ האדם להשמר ממנו בזהירות יתירה לטוב לו. ע"כ החלום שהוא תוצאות הכח המדמה, אף שיש לו יחס עם העתיד של האדם, ע"פ העצה העמוקה של כללות הבריאה, בשילוב הכוחות החומריים, הרוחניים, והמוסריים למערכה אחת. אבל כפי מוצאו שתכונתו של המדמה מחוללו, שיהי' בו אותה ההפרזה המיוחדת לו, ע"כ א"א שיתקיים כולו לא חלמא טבא ולא חלמא בישא. כי כך עשה ד' ית' בחכמה, שיהי' הציור במדמה גדול יותר מן המציאות, בשני המעמדים של ציוריו, הרעים והטובים.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ג

יסודו של האדם בטוב

כל המערכה הגדולה שנעשית בנפש האדם פנימה, בהמון רעיוניו ורגשותיו ודמיונותיו הגורמים לו חזיוני לילה על משכבו, שפועלים את פעולתם בכלל לטוב ולכשרון, למלא לבבו ביראת ד' ולתומכו באורחות חיי עולם, הגרעין הפנימי הוא תמיד טוב. וכל המסיבות המזדמנות, אפילו היותר מקריות, הכל נארגות הנה במסכת סוד ההשגחה העליונה, שיצא אל הפועל הכח הצפון לטוב ולחסד.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ה

האדם צריך להסתכל בעין יפה במציאות כולה כמו שהיא ובההנהגה האלהית המקפתה, וכל אשר ישוה את נפשו ביותר אל כלל המציאות, באשר יתברר לו שגם הוא עצמו אינו דבר אחר כ"א חלק אחד מחלקי המציאות הגדולה, לא יתאנח ולא יפחד. לא יפחד ממקרים בלתי תכופים המתרגשים במציאות מפני שכבר יבורר לו שכן הוא חק המציאות ותנאיו, ושראוי לשמח ולהתרצות בכל תנאי המציאות, באשר המה מונהגים ע"פ הסדר השלם האלהי, ולא יאנח על ההנהגה המתמדת, שלא תמצא חן רק בעיני קצרי הראות, שלא למדו לעצמם לחפוץ רק את הראוי...הלב השמח הרואה את העולם כאשר הוא ולבו מלאה אורה וביטחון גם יסוריו אינם יסורין, כי הוא מתענג ושמח בהם. ולעומת זה, מי שהרגיל עצמו שלא למצוא קורת רוח במציאות כמו שהיא, כל ימיו יסורין מוכנים לו. כי לא יתכן לאדם להיות יושב בשלוה ושמחה בעולם זולת כשילמד רוחו להלוך עם החיים ותנאי המציאות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ז

מפני שישנם בעולם אנשים בעלי יאוש וספק המדברים תועה על ההשגחה העליונה ומוצאים בעולם רעות רבות, ועל פי דבריהם ישפל רוח האדם ויאבד את ישרו וטוהר לבבו ויראת ד' תלך תמס מקרבו. ע"כ למען לא יתפתה האדם לטענותיהם הכוזבות, יצייר כי באמת היאוש וההשקפה בעין רעה על המציאות והבטחון וההשקפה בעין טובה, שניהם אינם באים לאדם ע"פ חילוקים בשכל החיצוני המופשט כ"א הדבר תלוי בתכונת הנפש הטובה היא אם רעה. כי כמו שאנו רואים במקרים הקטנים, שהאורח הטוב יצייר את טובו של בעה"ב ואין בזה מן השקר כלל, כי המסתכל בעין טובה ימצא באמת את הצדדים הטובים שמחייבים אותו להכיר טובה ולקנות אהבה וקורת רוח מבעה"ב. וכיון שנפשו טובה הרי הוא מוצא לפניו נכון לדון לכף זכות וכף צדק, שיודע בעצמו מדת טובו שאלמלא הי' הוא בעה" ב מכניס אורחים, אם יהי' בידו היה מקבלם בסבר פנים יפות בשמחה ובעין יפה. א"כ גם בעה"ב זה ודאי טרח ג"כ הכל בשבילי, מפני שהתכונה הטובה של אהבת רעים הי' כדאי להכריעו לכל אלו המעשים. אבל האורח הרע, שאינו מצייר בנפשו עושה טוב באמת, לא יוכל לצייר ציור הגון וטוב ומחפש צדדים להקטין את הרושם הטוב, ואם ימצא צדדים ליחש לרע מיחשם. כן נפש צדיק הזכה המוכנת לעשות טוב, תשקיף על ההשגחה האלהית בעין טובה, כי מנפשו יחזה שרצונו רק להיטיב, ומנין נמצא בנפשו הכשרון הזה, אם לא מאור העליון הטוב והמטיב. ע"כ יהי' בטוח כי הכל נעשה לטוב, והרעות המתרגשות בעולם יש להם אחרית טובה, וממילא ישמח בחייו ויהי' עובד ד' באמת ולבו טוב על הבריות. והנפש הרעה שלא תוכל לצייר כ"א רק רע, תשקיף ג"כ על העולם בעין רעה, ותתיאש מכל צדדי החיים שתוכל לדון אותם לרעות ולהקטין את הטובות בקטנות ערך. ונתנה הבחירה הזאת ביד האדם, כדי שתהי' מקושרת בעקב הנפש הטובה ג"כ עריבות החיים ושקיטת הלבבות בעוה"ז. ומטובת העין לגבי ההשגחה העליונה תבא ג"כ טובת עין אל הבריות באהבה ושלום.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ח

מי שיסתכל בחיים ההווים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. המתבונן בחיים ההווים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא. באמת הלא האושר שאין בו ספק ישמח לבב האדם ג"כ טרם באו, בידעו שהנהו נכון ומזומן. האדם באשר הוא אדם יוכל להשתלם בציורו האמיתי והמשמח הזה רק בשעה שלא תתיצב נגד עיני בשר שלו צורת המציאות ההווה בניוולה. בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, וידע כי אין כדאי להקדיר רוחו הטוב מצד רעות המעבר, בהסתכלו בטוב העתיד העומד אחר כתלנו, בהיות נגד עיניו וחושו מר המות וקדרות האבל הנמשך ממנו

השבת היא יום המנוחה המורה ליום שכולו שבת שעליו נאמר "טוב להודות לד' ", "כי שמחתני ד' בפעלך". והיינו שמי שיסתכל בחיים ההוים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ואיכה זה יתעורר מצד ההשקפה הזאת להודות לד' ולשמח במעשיו. אבל כאשר יתבונן האדם שמצב ההוה איננו כ"א מעבר לחיים טובים ומאושרים, לחיים שהרשעה כעשן תכלה, והרעות הרבות אשר שרשן הוא במה שהאדם באדם ישלט לרע לו, יכלו, והדיעות והמדות ועמהן המעשים יזדככו, ובזה יסורו ג"כ הרעות הטבעיות שלא הוכנו כ"א כדי להכניע יצר לב האדם ולבצר זדון לבו, א"כ המתבונן בחיים ההוים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא. והנה בהתנשא האדם אל המושכל הגבוה הזה יתרומם מעל כל פגעי העולם ההוה וימצא עצמו כולו שוכן כבוד ברום מעלה, כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה ביהמ"ק בימיו. העתיד יתיצב נגד עיניו כמו שכבר הוא במציאות, כי באמת הלא האושר שאין בו ספק ישמח לבב האדם ג"כ טרם באו, בידעו שהנהו נכון ומזומן. ע"כ בשבת קודש, ראוי לאדם להעמיד נגד עיניו את הבריאה מצד הטוב שבה, מצד המנוחה העדן והעונג, מצד הקדושה והברכה שבה, שהם הם יעמדו לעד ולעולם ועוד יוסיפו רב יתרון, וכל הרעות והצרות, החומריות והרוחניות, הלא יעברו וינדפו. אמנם האדם באשר הוא אדם יוכל להשתלם בציורו האמיתי והמשמח הזה רק בשעה שלא תתיצב נגד עיני בשר שלו צורת המציאות ההוה בניוולה. אבל כמעט יחזה את הצד הגרוע שבמציאות, את המחלות והתמותות, תעכר רוחו ולא יוכל להתרומם על המצב ההוה, ולהתגבר על ההפעלה שיפעלו עליו חושיו. א"כ יאבד ע"י מחזות כאלה הון רב של קדושת הציורים הראויים לשבת קודש מצד הזכרון למעשה בראשית, שיפעול להרשים בלב האדם אהבת ד' וכל קדושת התכונות רק בנשאו דעו למרחוק ויתן לפועלו צדק. ע"כ בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, שאמנם בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, וידע כי אין כדאי להקדיר רוחו הטוב מצד רעות המעבר, בהסתכלו בטוב העתיד העומד אחר כתלנו, בהיות נגד עיניו וחושו מר המות וקדרות האבל הנמשך ממנו, רעת המחלות וצרותיהן המסובבות מהן, שכל אלה יפעלו על נפשו בהיותו עסוק בנחום אבלים וביקור חולים, באותם העשוקים הנאנחים והנאנקים מתגרת יד הרע והקלקול השורר בעולם כעת, בעודנו מלא רשעה ומוטה עמל ואון. ע"כ רק בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת.