ראה גם
ברכות פרק א׳ פסקה ה׳
משמעות ארבע הפנים במרכבה. שירת המלאכים. הסיבה ששירת המלאכים היא דווקא בלילה, ורק הלילה מחולק למשמרות
ראיתי להבין בינה בדברי חכמים ז"ל, במה יהי' שורש המחלוקת אם ג' משמרות הוי הלילה או ד', (אע"פ שעקרי הדברים גבוהים מאד, ולא אדע בהם בעניי עד מה, עכ"ז על חסדו ית' אשען, שיחניני דעה להשכיל מעט אך אפס קצהו מחכמת דברי קדשם ז"ל, ונחקור תחילה לפי שכלינו על עיקר שיר המלאכים מה ענינו ע"פ יסודי האמונה, ואח"כ נבא לבאר במה יתלה מחלוקת זו אם ד' משמרות הם או ג'. והנה מצינו במרכבה, ביחזקאל, שהם ארבע פנים, פני שור, פני ארי', פני נשר, פני אדם. ואע"פ שיש בענינים הללו דברי אלהים חיים גבוהים ונאדרים בקודש, אשר איני כדאי לדבר בהם מ"מ בעה"י) אדבר מעט בע"ה, ע"פ פשטן של דברים בזה...ועפ"ז תתואר המרכבה העליונה, שהיא כללות ההנהגה האלהית בנבראים כולם, ע"פ חלקי מערכות של השלמות המוטלת על ישראל, ולכל חלק מחלקי העבודה ייוחסו כוחות עליונים שכליים נפלאים במציאות, שהם מנהיגים המציאות בכח בוראם ית"ש. ותכונתם ושמותם יהיו מכוונים ע"פ פעולותיהם, לעומת חלקי העבודה, שע"י שלמותה, מוסיפים הם שלמות ושפע אור וקדושה. ונבאר בזה בקוצר אמרים שמות ד' הפנים כולם: פני שור, מכוון נגד השלמות המושפע ע"י המצות המעשיות, כענין "ורב תבואות בכח שור", וכן המצות המעשיות הפעולה והעבודה. פני ארי', שהוא אל הימין, מורה חסד, וכן העידו לנו חכמי האמת ז"ל, שארי' רומז לחסד, והוא מלך בחיות שמקבלות שפען מחסד בוראן ולא ע"י מה שבנ"א עובדים בהן. כי החיות רובם ככולם אינן נתונות לבנ"א לעבוד בהן, משא"כ הבהמות שהם נושאות בעול עבודת בנ"א ותועלותיהם, ובפעולותיהם יקבלו חקן. ע"כ הארי' הרומז אל החסד, כולל כל השלמות הנשפעת ע"י תיקון המדות כולן, שעיקרן הוא חסד לפי דעת רבי פנחס בן יאיר, דס"ל בברייתא חסידות גדולה מכולן. פני נשר, מכוון נגד כח השלמות של העסק בתורה המעשית, שהנשר מלך בעופות רומז על כח העופות הכללי, שיש בהם העפיפה וההליכה, ומכוון אל עסק התורה המעשית שהיא בעלת שני פנים של שלמות, שלמות המעשה הנמשך ממנו, ושלמות ההשכלה שהיא צד המעלה וההכנה לקבל המושכלות היותר עליונות, שהן ידיעת השי"ת ודרכיו. והחלק המכוון נגד התכלית האחרונה הכוללת את כולם, ושכל אלה הם הכנות אליו, הוא פני אדם, והוא השלמת האדם האמיתי, לדעת את השם יתברך ידיעה אמתית לפי כח האדם, שאינה באה כ"א ע"י הכנות שלשת השלמיות הקדומות. ונבאר עתה לפי קוצר דעתנו ענין שיר המלאכים, ולמה תתיחס שירתם אל זמן הלילה, כי לא מצאנו חילוק האשמורות בדחז"ל בגמ' כ"א בלילה ולא ביום. והנה השיר מורה על השלמות, שהשמחה וההשגה כשהן מצורפות, הוא השלמות האמיתית, וכשהן במילואן ימצא השיר...והנה בעלי העבודה נחלקים בכללם לשתי מערכות, וכבר ביאר הרמב"ם תוכן החלוקה, כי זו התכלית האחרונה שהיא ידיעת השם יתברך שהיא השלמת האדם, המעלה היותר שלמה היא, שיהי' כל פועל משלשת חלקי הפעולות הקודמות שהם השלמות המצויינת בפני שור, ארי' ונשר, שיהיו כולם אחוזים וכלולים בזה התכלית האחרונה שהוא לדעת השי"ת, וכל כך יגבר האור האלהי על הנפש שהרגילה עצמה באלה הגדולות, שכל מה שתעשה מאלה, תכיר בו כבוד השם יתברך והדר גדלו, ולאיש אשר הגיע לזאת המעלה אין פני אדם חלוקים מאלה השלש הקודמות, כ"א כולם יחד הם כלולים בפני אדם והוא משלים אותם, ונמצאו באדם כזה המערכות אך שלש, אבל לא כל אדם זוכה לכך שיהיו מעלותיו כולן אחוזות בחכמה וידיעת יוצרו ית'. והמדה הנוהגת ברוב עם ד', היא שיעסקו במצות התורה ותיקון המדות, וחכמת התורה הנגלית והבנתה כפי כח האדם, כדי לעשות רצון יוצרו. ומזה יזכה שלעתים יעסוק ג"כ בידיעת השם יתברך ויופיע עליו אור ד' להשכיל באמתו. ולאיש כזה, המעלות חלוקות לארבע, כי אין פני אדם שהוא השלמת הצורה האנושית כלול אצלו, להיות מעטר כל חלק מהשלש הקדומות. ואחרי שלמדנו כל אלה, נבין שהמערכות העליונות חלוקות בשפען לפי ערך עבודת האדם ושלמותו, והמערכות שהן מכוונות נגד עבודת גדולי המעלה שאין כל אחת משלש החלוקות הקודמות עומדות אצלם לבדנה, זולת פני אדם, אינן מחולקות כ"א לשלשה זמנים חלוקים, ופני אדם משמשת עם כל אחת מהנה. ולכללות עם ד', פני אדם חלוק ג"כ בזמן קבלת שפעם, כמו שהם חלוקים במציאותם בנפש העושה העובד, הגורם את זה השלמות....
ברכות פרק א׳ פסקה ו׳
הנה להוציא את זה המאמר מידי פשוטו בסימני המשמרות ודאי אי אפשר, כדמוכח בדברי הגמרא שהדברים כמשמעם. אלא שיש לחקור לפי כחנו בתועלת אלה הסימנים, ומה רצו ז"ל ללמדנו במה שהזכירו אותם לנו. ובודאי שאלה הדברים הנעשים אפי' בשפלי בע"ח, אחוזים הם בחוקים גדולים של טבע המציאות הכללי. וטבע השכליים, כשם שפועלים בהנהגה ע"פ רצון יוצרם כן יש להם יחש בפרטי מאורעות שבשפלים...וזהו מה שמורגש, במשמרה ראשונה, ע"כ נשפע ג"כ כח ההתעוררות מזה הצד הבלתי טהור אל החמור, ע"כ חמור נוער, וזה המין של הנטי' החומרית הוא דבר כולל טבע האדם, כי "עיר פרא אדם יולד", והתאות החומריות כח אחד להן, כמשפט דברים שהם חוק בטבע, שמשפט השיווי והאחדות נוהג בהם. וזה החסרון הוא מקביל נגד המעלה שמקבלים העליונים בהתארת פני שור, ולעומת פני ארי' שורש כל מדות הטובות, ע"י החסרון ומניעת שפע הקדושה יתעוררו כמה מדות רעות חלוקות למיניהן, לא מצד חסרון הגוף מצד טבע חומרו, כ"א מצד חסרון הציור האמיתי בטהרת המדות והדמותן לדרכי השי"ת...השלישית חלוקה לב' מעלות שהן נגד פני נשר ופני אדם, היינו העוסקים בפשוטי התורה והעוסקים לדעת את השם יתברך. והנה באלה שני החלקים, אע"פ שאין כאן קלקול, כי ד"ת אינם מקבלים טומאה, ע"כ הרושם שנעשה למטה לעומתם הוא רושם של אהבה וקבלת שפע. נגד העוסקים בפשטי התורה השכל המעשי, שהוא רק הכנה לדעת את ה', אמר שניכר ע"י מה שתינוק יונק משדי אמו. והנה ניכר שאין מעלתם עדיין שלמה, כ"א במעלת התינוק, וכמו שקורא אותם בתיקוני זוהר: אפרוחים. הנה מניעת השלמות היא שאגתו ית'. ונגד הגדולים, ובכלל נגד פני אדם, חלק העסק בידיעת שמו ית' שענינם בשכל, ואהבת השי"ת ניכרת ע"י כן, ואשה מספרת עם בעלה. ולע"ד הסיפור כאן הוא סיפור דברים לא זולתו, ואינו תואר. א"כ הוא מורה ג"כ על חסרון שיש ג"כ בזה החלק מחסרון הנבואה ושפע רוה"ק שנתמעט בעוה"ר.
ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ג
בתפילה ברגליים צמודות האדם מתדמה למלאכים, בהתקבעותו במדרגתו הנוכחית
הרגלים משמשות פעולת ההליכה ופעולת העמידה. לפעולת ההליכה עיקר שימושן הוא במה שהם נפרדות, בפעולת העמידה עיקר שימושן הוא במה שהן מתאחדות. במהלך שלמות האדם יש הליכה, להוסיף לקנות שכליות ומעלות מדותיות. ויש עמידה, היינו שהדברים שקנה יהי' קנינם חזק בנפשו, לא יפסידם איזה שינוי וניסיון במצבו. וזהו "מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו", שישאר במעלתו. והתורה מיוחדת היא להוסיף שלמות ומעלה, ע"כ נקראת דרך, ומאן דלא יוסיף כו'. והתפילה מרשמת את המעלות הקנויות שיהיו קבועות וקיימות. ובזה האדם מתדמה לפי יכולתו לשכלים העליונים, שקניני שלמותם חזקים במציאותם, בהיות ג"כ עיקר תעודתם לעמוד בשלימותם ולא להוסיף עליו. ע"כ מתיחסות רגליהם, לכח האחדות שבהם, רגל ישרה....
ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט
והנה כלל אחדות ישראל יצאה בייחוד ע"י מצות הפסח שכל ישראל באים בשער אחד ומתמנים על פסחיהם בחבורות שמרבות ריעות ואהבה נחלקה בזה שחיטת פסחים לשלש כתות, כדין המשנה בפסחים, קהל, עדה, וישראל, כנגד שלימות המעשה - יראת חטא, ההרגש - טהרה, השכל - חכמה. קהל, הקיבוץ יסוד קיומו הוא רק המצות המעשיות, שבהן הקהל חקה אחת ומשפט אחד, שמאחד את הכלל כולו. העדה, הוא רושם הקיבוץ שע"י שיווי ההרגשות הנפשיות בעבודת ד' "ונקדשתי בתוך בני ישראל", גמרי' לדבר שבקדושה, שהיא יסוד ההרגש לקדש שם ד' כשם שמקדישים אותו ברגשי קודש שרפי קודש, מעדה, ואין עדה פחות מעשרה.
ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט
ההשגה הגדולה, כנבואה והענפים הדומים לה, סוקרת את ההקפה של כל השלימות כולה הראוי' לאדם בשכלו ובהנהגתו, עד שלא יעזב מחקר רום פסגת המושגים היותר נעלים בהשגה גם את כל חקירת הדרכים היותר רחוקים, שמביאים בדרך ישר או מסובב הרבה לסור מעל ההדרכה הישרה המביאה לאושר האמיתי של האדם שהוא אור פני מלך חיים. וההשגות האמיתיות שממלאות בקדושת אמתתן את הידיעה היותר בהירה, ללמד את תוכן הדרכים שראוי לסור מהן, כדי שלא יעכבו את התכלית הנשגבה שאליה נושא האיש השלם את נפשו, אם שהיא נשגבה ואי אפשר להשתלם בציוריה הפנימיים כ"א למי שהוא כבר קרוב למעלה של השגה כזאת. אבל כפי הראוי שיצייר האדם בניב שפתים זאת המעלה ההקפית שמתחלת מלמעלה רום פסגת השגות אלהיות של אור פני ד', ומקפת והולכת גם את השכלת הדרכים היותר דקים שבמעשים היותר נמוכים, שאם יונהגו שלא כשורה יהיו גורמים הסרה מדרך האושר, כשמתגלה ע"פ חזון רוה"ק הסמוכה לנבואה, היא השיחה של מלאכי השרת, שיאמר עליה סח לי סוריאל שר הפנים...וההסרה הזאת, מדרך הבלתי סלולה שהאירה בכח הידיעה האלהית, תביאך להיות משרי קודש הקרובים אל אור פני מלך חיים, "שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח" .
ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ז
ההבדל בין מלאך לשד
...מלאך, כח כללי הוכן מראש ע"פ העצה של החכמה העליונה להשלים את כללות המציאות. אמנם האיש הפרטי, שקטנו מחשבותיו, והגיוניו רק בחוג אנוכיותו הפרטית יהיו מצומצמים, סידור כחו המדמה לא יצא אל הפעל כ"א ע"פ כחות פרטיים שאינם מתאימים לטובת כללות המציאות ואינם קשורים בה. חלומות כאלה השוא ידברו, והם ע"י שד, כח פועל רק לפי ערך הפרטיות שאינו מתאים לסדר ומשטר כללי, ואינו לובש מלאכות, כתכונת הקדושה המתנשאת לחבוק זרועות עולם, באהבת שם ד' אל עולם.
ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ג
...ע"כ דוקא יאמרו עמים רבים לכו ונלכה אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, זאת היא תורת החיבור של שתי הקצוות, התכנסות היחיד בגבולו בתור מרכז להכין כח מלא בעד הכלל. ע"כ ליעקב נזדמנו לו במקום אחד מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, ואותו המקום המיוחד, נעשה לו ראוי לקראו בשם לזכר עולם מחנים. א"י, המרכז, תתן כח גם לחו"ל, ההתרחבות. עתידה א"י שתתפשט בכל העולם כולו.
מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳
יסוד התועלת, מה שימצא האדם לאשרו בהיותו קרוב לשאוב קרבת השי"ת ושרשי עבודתו ממקור מעשי ה', מיחושו אל הטבע ולחוקיו ההולכים בחפץ עליון למטרת הטוב והצדק האלהי, הוא שיחקק טבע החפץ אל הטוב בנפשו ג"כ חקיקה טבעית, עד שימצא את עצמו עומד בהיכל מלך הכבוד ב"ה, שסביבותיו כולם משרתיו עושי דברו, שמים וארץ וכל אשר בהם, אשר בחזקת יד הצדק, המלא עולם מכבוד מלך עולמים, יהיה נמשך להיות גם הוא ממלא את אשר בחוגו הוא להשלמת החפץ העליון אשר באדם, לא יכון דבר זה כי אם בהשלמת התורה והשכל....
שבת פרק א׳ פסקה מ״ט
כשם שמלאכי השרת הם האמצעיים לכל מעשה ד' וחפצו בעולמו, כן האהבה הלאומית הישראלית היא כוללת האמצעיים הרבים להגיע לתכלית האחרונה של מלואת כבוד ד' את כל הארץ. טעם שכל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו. מלאכי השרת, האמצעיים המובילים אל התכלית הגדולה שהוא שם ד' הגדול התכליתי, הם מכירים את לשון הקודש, את הרגשות של החיבה הלאומית שמתגלה ע"י התגלות השפה והסגנון הלאומי, הם מרוממים את האדם מעל לחפציו הפרטיים אל הדברים הכלליים של האומה. כשאדם עסוק ברושם דעה זו הנעלה איננו מקפיד על הלשון כ"א על התכן, שיהיו דברי חפץ מלאים זיו אור תורה ויראת ד', ואינו צריך לסיועם של מלאכי השרת כ"א לפני ד' ישפך שיחו
...והנה כשם שמלאכי השרת הם האמצעיים לכל מעשה ד' וחפצו בעולמו, כן האהבה הלאומית הישראלית היא כוללת האמצעיים הרבים להגיע לתכלית האחרונה של מלואת כבוד ד' את כל הארץ, שיהי' ד' אחד ושמו אחד…וריו"ח הוסיף ביאור שכל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, אפילו אם יאמר להיות עיניו ולבו אל התכלית הכללית אל חפץ ד' האחרון, שהוא טובת כל האדם אשר עשה ד', ומה לו להתגדר בלאומיות פרטית, מ"מ האמצעיים יחסרו לו, כי לא יוכל האדם להגיע עד רום המעלה של התכלית הכללית כ"א ע"י המדרגה של האהבה הלאומית שהיא הכנה לה, ומלאכי השרת אינם מכירין בלשון הארמי, הכחות השכליים והרגשיים, שהם ממצעים בין האהבה הגסה הפרטית של האדם עד רום המעלה של אהבת כל היצור, המה בנויים ע"פ אמצעות האהבה הלאומית, שמתגלה בישראל בלשון הקודש. ומלאכי השרת, האמצעיים המובילים אל התכלית הגדולה שהוא שם ד' הגדול התכליתי, הם מכירים את לשון הקודש. הרגשות של החבה הלאומית שמתגלה ע"י התגלות השפה והסגנון הלאומי, הם מרוממים את האדם מעל לחפציו הפרטיים אל הדברים הכלליים של האומה. ומזה יבא הוא וכלל האומה אל החשק של התכלית היותר רמה ונשאה, כשיבא הזמן המאושר ע"פ חפץ ד'...כשהאדם הוא נמצא כבר במצב רם כזה של עבודת ד' הוא אינו צריך לההגנה הלאומית, שאינו צריך לאמצעיים שיובילוהו אל המטרה, שהרי הוא כבר בתוכה. וכן החולה עצמו שדכדוך נפשו מסיר מעליו כל התשוקות הדמיוניות והוא קרוב לתשובה וליראת ד' טהורה, "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א", אינו צריך לאמצעות מלאכי השרת ממשיכי רגשות הלאומיות ומושגיה. וכדי לתת אות שלא על הלאומיות לבדה יחיה האיש הישראלי, כי אם לא תתרומם לתכליתה הכללית, שהיא תכלית רצון השי"ת בשמירת כל התורה כולה שתביא להמשיך מלכותו ית' בעולם, הלא היא ג"כ מכלל אהבת עצמו תחשב, כי מה לי אהבת עצמו הנמצאת אצל יחיד או אצל אומה בכללה, כ"א גם אהבת האומה צריך שתהי' מיוסדת ע"פ דרך ד', ומי שלוקח את הלאומיות לבדה גם לאומיות אין לו, כ"א אהבת עצמו גסה בלבוש לאומיות, ע"כ לפעמים צריך לגלות את המאור הגנוז באוצר התכלית האחרונה שהיא עולה עוד על מושגי הלאומיות. וכשאדם עסוק ברושם דעה זו הנעלה איננו מקפיד על הלשון כ"א על התכן, שיהיו דברי חפץ מלאים זיו אור תורה ויראת ד', ואינו צריך לסיועם של מלאכי השרת כ"א לפני ד' ישפך שיחו, שמע, בכל לשון שאתה שומע.
