מנוחה

ברכות פרק א׳ פסקה י״ב

נראה דחצות לילה הראשונה הוא זמן המנוחה בטבע. ודוד המע"ה מצד שכל פעולותיו בזמן הפעולה הי' רק לצורך ישראל, ע"כ בחר לעשות לעצמו רק בזמן הראוי למנוחה. ע"כ עיקר עבודתו לצורך הכלל אמר "חצות לילה", אבל מצד צורך עצמו אמר "קדמתי בנשף"...ע"כ פי' כ"א מהני אמוראי חלק אחד מההבדל שבין עבודתו שבחצי לילה הראשון, שהיתה בזמן המנוחה, שאז היתה כל עבודתו עבור ענין עצמו הפרטי, לחצי לילה השני, שאז בא זמן העבודה העיקרית והי' מסור רק לענין הכלל.

ברכות פרק א׳ פסקה ט״ו

כשהאדם מלא באהבה הוא אינו חש בעייפות, והעבודה למען הנאהב נחשבת בעיניו כמנוחה

יל"ה הרי קיי"ל המושכר לחבירו וכש"כ לרבים, אינו רשאי לסגף עצמו שלא יחלה ויתבטל מעבודת הציבור, וכעובדא דספרא דבאיש כו' ולא ינעור בלילות כדאי' בפוסקים, א"כ הרי אין לך מושכר לציבור כמלך, שעליו לעבוד עבודת הציבור, ואיך הי' רשאי לסגף עצמו בשינה כ"כ, וצ"ל שהיתה כ"כ אהבת ד' ית' בלבבו, עד שמחמת אהבת השי"ת הי' נחשב לו למנוחה עבודת ד' ולא הי' מרגיש בזה שום סיגוף, וזה הי' מה שאמר ולא חסיד אני, פי' עובד מאהבה, שכל מלכי מזרח ומערב ישנים כו', שיהי' לבבם פנוי ומוצאים מנוחה לעבודת העם, ואני חצות לילה אקום, ואיני מרגיש עייפות בעבודת הציבור בעבור זה, והכל הוא מפני האהבה האמתית.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

ע"כ בנין הקיר, לצורך שלמות נשגבה של מקום מנוחה להנביא, לעסוק בשלמותו העליונה, ישובו של עולם כזה הבא לתכלית מעולה, בהיותו מתרחב ומתפשט לא יהיה נשלם כ"א עם אמונת התחייה, ע"כ גם התחלתו והחלק הקטן ממנו יש לו יחש לתחה"מ.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ד

הלילה לערך היום הוא כהכנה אל התכלית. מנוחת הלילה היא הכנה לעבודת היום, כן האמונה היא הכנה לשלמות הידיעה האמיתית שהיא דעת האמת בחסדי השי"ת, ובלא האמונה לא יבא אל קיום המצות וכל המדות המביאות בסוף להכרת האמת.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ד

ללומדי תורה השינה אינה השתקעות חומרית אלא הכנה להמשך ההתפתחות הרוחנית

ויתכן עוד שהאדם בהיותו בעת השינה, מתגבר בו טבע החומרי, וימשך ביותר אחר חומריותו. ע"כ בהיותו חולם עכ"פ ישתמש אז בדבר שכלי קצת לדמות ולצייר, יועילהו שלא יהי' נשקע בחומריות יותר מדאי ע"י השינה. אמנם המשביע עצמו מד"ת ולן, מה שהוא מוצא מנוח לגופו מעמלה של תורה, אינו נחשב השתקעות חומרית, כ"א הצעה לשלימות רוחנית, ע"כ ראוי הוא שלא להפריעו, ושנתו תערב לו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ט

שלימות התורה והחכמה תלויה במנוחת הנפש

מדין קשה, שלא יזדמנו שאלות קשות להפתר, וכשהן נגמרות נגמרות ברפיון, והלב נוקף אם הוא עושה כשורה, שהיא מחלת לב ומזקת למנוחת הנפש המביאה אל השלימות של תורה וחכמה לאמתתה.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ב

...האדם באשר הוא אדם, מדה טובה היא לו בהיותו משכיל את ערך עבודתו. אמנם בהיותו שם אל ההשכלה פניו, צריך להזהר משני דברים: האחד שלא תתרבינה עליו השאלות המכאיבות את הלב בהעלם פתרונן, מה שמי שהולך בתם ובאמונתו יחי', אין צריך לזה. ע"ז שאל, שלא ידוה לבנו, עם היותינו בקרן אורה. והשני, שלפעמים בהיותו מזדקק לשאלות עמוקות יותר מערך שכלו, יקרה לו כמשל הרמב"ם וחוה"ל מי שמתאמץ להביט ישר באור השמש שנחשך מאורו. כן המתאמץ לצייר מושכלות מופלאות ממנו, תחשכנה עיני שכלו שלא יוכל להשיג גם מה שהוא אפשרי בהשגה, ע"ז ביקש שלא יחשכו עינינו. בקש דבר אחד מצד ההרגש וד"א מצד השכל, דהיינו שתהי' דרכו ישרה ונוכח ד', וכל מה שיוסיף דעת יוסיף מנוחה ללבו ותענוג בעבודתו, כדי שיוסיף אומץ בעבודת ד' בעשות הטוב והישר, וישכיל ללכת בשכלו ממדריגה למדריגה, עד שישכיל כפי האפשרי בידיעות האמיתיות בלא שיבוש.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ׳

תכלית תלאות ויסורי האדם בעולם הזה

וה"ה שבע"ח המתים מיתה טבעית, אינם בעמל האדם הרואה בחייו הרבה תלאות ומכאובים, עד שבאריכות ימיו הוא מוצא מנוחה במיתתו והיא לתכלית מנוחת נפשו, וכיון שכל תלאות החיים הן לתכלית מנוחת הנפש בבית מרגועה, א"כ למדנו, שאושר המנוחה הוא להיותה שם משגת האמיתיות שקצרה ידה להשיג בחברת החומר, א"כ אשרי אדם שגדל בתורה ועמל בתורה.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״א

היסורים טובים לאדם, ואשרי מי שיסוריו ע"י לימוד התורה

כיון שמדת היסורין היא טובה לאדם ומביאתו לשלימות, אשרי מי שעמלו בתורה, שיסוריו הם ע"י התורה כדחז"ל במדרש, ע"פ "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". אין לך אדם שאין לו יסורין, שינו כואבת לו או שחש בעינו וכיו"ב; ואשרי מי שיסוריו ע"י לימוד התורה, שמשים עצמו לעמל יותר מכפי הרגילו, ועושק מנוחתו, שמועיל לזה בשנים, שהוא מוסיף שלימות נפשו ומשיג ג"כ תועלת של יסורין החביבין.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ג

החכמים הם אותם שתקנו מדותיהם הטבעיות...ואם חוטאים במקרה, אין החטא טבוע בעצם טבעם כ"א ע"פ איזו התעוררות רעה מחוץ, ע"כ תיכף כששבה נפשם למנוחה מתקנים את חטאם. ונגד הכח הרוחני שבפועל נחסר מנפשם ע"י החטא, מביאים קרבן. ונגד מה שנמשכו ברוח שטות לחטא, שלא כפי עצמות תכונתם הקבועה, עושים תשובה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ב׳

אמנם עוד יש רב יתרון לתפילה, והיא מוצאת תכליתה ברמי המעלה והערך, קדושי עליון הנגשים אל ד' שע"י התפילה ירומו אף ינשאו למעלת הנבואה או קרוב לה, כדברי הטור או"ח סי' צ"ח, הם פוגעים מעמדים גדולים יותר מהליכות הטבע, כי יתרוממו הרבה על הטבע וידבקו באלהים חיים בלב ונפש טהורה. ולזה המעמד הרם מוכשר הלילה במנוחתו והתבודדותו, כדביאר החסיד בחוה"ל ביתרון תפילת הלילה. גם היא מכשרת את בני המעלה הזאת להיות נפקדים בחזיונות קדושים בשכבם בשנתם, לחזות מחזות נושאים תבואות שכליות נוראות אשר לא יושגו בחברת החומר וחושיו, זאת תקרא "פגיעה"....

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ו

ממעלת השואל נבין ערכה של השאלה, שהיא נוסדת על עמקי חכמה, בגדר השתלמות האדם במה שהוא נעלה מתהלוכות טבעו אף שאפשר לו להכין עצמו אלי', אם הוא בכלל החובה או רשות. ומזה תוצאות לסדרי ההנהגה בענין הלימודים הנשגבים שהם מפתחות להשיג דעת נשגבה ורוה"ק הנעלה מטבע האנושי, שבהם עסק ביחוד לדורות רשב"י ועליהם נוסדו לימודיו בספרו הזוהר. ע"כ שאלה זו ראויה לו, והדברים עתיקים, לענין התכנסות זמן המנוחה בעבודה.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ז

כוחות הנפש מתחזקים בהיות כוחות הגוף שלמים ובריאים, ע"כ כתב הרמב"ם כי היות הגוף שלם ובריא הוא מדרכי עבודת היוצר, כי א"א לצייר מושכל אמיתי בשעת התחלשות כוחות הגוף הרבה...אמנם גם בזה חשב מחשבה שלא תהי' שפלות המצב מוחלטת, שאם הוא אז מפני חולשתו הוצרך לתן מנוחה למוחו היגע מרב עיון ועומק מחשבה, אם הי' מחזיק באיזו מצוה אחרת כדי לקבל שכר, הי' הדבר בלתי נקשר בפועל במעלת העבודה הגבוהה, אבל בבחרו באותה שעה לכבד את התורה ע"י קימה מפני ת"ח, כי כבוד התורה נותן עז לתורה, ובזה יוסיפו רבים אומץ לחזק ידי עוסקי תורה ואור התורה מתחבב בעולם.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ג

לפי המבט הראשון ניכרת השלימות רק מן העבודה והמעשה, אבל המנוחה הרי היא בטלה ושוממות ואין בה מעלה. אמנם לפי ההשקפה האמתית עיקר הדבר שמכשיר את השלימות של כל המעשים הוא רק המנוחה, שהמנוחה השכלית מכשרת את כל הפעולות לתעודתן. כמו כן בכלל הבריאה עיקר השלימות נראה מתיקון וישוב, אבל בחורבנות אינו נראה שום חכמה ותכלית לפי ההשקפה הראשונה, אבל כשאנו רואים התכלית של המציאות והשלימות היוצאות מהחורבנות, אנו מכירים שהם בחכמה ועצה של גדול העצה ית', שעליהם אמר דוד "לכו חזו מפעלות ד' אשר שם שמות בארץ"...ע"כ בהשקפת התכלית אנו מכירים ערך החורבן, וכן בהשקפת התכלית הבאה משביתת המעשים, שהוא עודף יותר מהבריאה בכללה שנעשתה בששה ימים, והיא נרמזת בז' שהוא מעלה יתירה על ששה שכולל במספרו הבריאה. נתקנו כנגד הדעה האמתית הזאת שבעה דשבתא, להורות שצריך להשתמש במנוחת השבת לתכליתו, ולא רק בבטלה והעדר מלאכה כ"א להפיק שלימות השכלית והמדותית בקרבת אלהים ודרכיו הטובים.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״א

דורות האחרונים, שעשו מלאכתן קבע, שהדאגה על החומריות מלאה את לבבם ולא תניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן עראי, זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המדות ומנוחת הלב נטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניניו.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

פעולות הגוף ותנועותיו מורות על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הן מטביעות פעולתן על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזו תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כמו [למשל] אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה באה גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיע(ה) פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה. ע"כ הפסיעה הגסה היא גנאי לת"ח, אם שאינה כדאית להיות גנאי לע"ה, שבאמת לפי השקיעה הבהמית שאפשר להמצא בחק ע"ה, היא הגנה נאותה מה שעכ"פ מרגיש הוא בפנימיות נפשו שהתקשרו אל התשוקות הבהמיות מצד עצמן אין זה מטרה אנושית, ולהגיע למדרגה הגבוהה שתתישב נפשו בעסק האמצעיים מצד שהוא צועד אל התכלית, זאת אינה ביכולתו. ע"כ העדר המנוחה בעסק האמצעיים, שמזה בא מעמד נפשי המביא ג"כ לידי פסיעה גסה, איננו גנאי לו כפי מדת השכלתו. אמנם הדעה הברורה שהשגת אמתת התכלית היא מנועה מחק האדם וציורו, ע"כ זאת היא שלימותו, חבת הקודש של העבודה המביאתו להשתלם יותר. ע"כ כל עבודה, תהי' קרובה או רחוקה, היא חביבה לו בנעימה קדושה. אמנם הסובר כי רק לתכלית המשוער לו בבאו ישיג מנוחתו, הוא טועה במהות התכלית שהוא חושב שהוא הדבר שמצייר הוא בדמיונו מצד היותו רחוק ממנו, ולא יבין שבבאו אליה יושקף לו עוד חוג גדול של תכלית יותר נשגבה, עד שיחכם להשכיל כי אמתת התכלית הראויה שימצא ממנה עונג ומנוחה היא העבודה וההשתלמות...אמנם, גם למי שלא בא לידי מדה גדולה זו של הבנת החבה של העסק באמצעיים מצד הבאתם אל תכלית של שלימות, מ"מ בזרע הקודש נתנה סגולת השבת לאות ולברית מנוחה, להורות שעכ"פ יש צד ציור מעלה רמה זו לכל ישראל. ע"כ עונג הגופני שבשבת למצוה נחשבת, המנוחה והעידון הם המעלות היותר רמות, ע"כ העורון של פסיעה גסה מהדר לי' בקדושא דבי שמשא, ושב ורפא לו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס׳

הכוחות שנתנו באדם להוציאם מהכח אל הפועל לשלימותו הגשמית והרוחנית, הם נטועים באופן שכשיתנהג בהם האדם כפי המדה האמתית יביאוהו לתכלית הצלחתו, להשיג כל דרכיו בנחת רוח ולהיות דבק בדעת ד' ויראתו. והנה תשוקה טבעית שם השם ית' באדם, להתרומם לחזק כל כחותיו בתכלית המעלה. אמנם באשר יסוד כל חזקו וקיומו הוא באשר ידע כי צריך שינהיג כל ארחותיו לדעת את ד' ולעבדו, ע"כ צריך שיהי' רשום בתכונתו הכללית כי הוא מרגיש יד ד' העליונה עליו, אז תהי' מעלתו מעלה אמתית. ואותו המקצת שלא יוציא אל הפועל מכוחותיו, באשר יסמוך על יד ד' העליונה, זה יגרום לו אושר אמיתי ומנוחת נפש נפלאה וברכת שלום. ע"כ גם במצבו הגופני, לא ילך בקומה זקופה, אמנם ילך קוממיות, שמורה על שאיפתו לחיים של כבוד והדר ונחת רוח, אבל לא בקומה זקופה, מעט יותר מיכולתו להתרומם, מפני ידיעתו שיש יד ד' שתנחהו. אמנם המהלך בקומה זקופה אפי' ד' אמות, ואינו רוצה לותר מאומה מכל אשר תשיג ידו להרחיב שאיפות גדולתו, הוא כאילו דוחק רגלי השכינה, שאינו מניח מקום להרושם היותר נשגב מכל, והפועל את כל צד השלימות שבחיים, שמבלעדו אין תועלת בכל מעשה וחריצות. כי לעולם לא ימצא האדם מנוחת נפשו ואשרו האמיתי זולתו באשר ישים קץ מאוייו בדעת אלהים ועבודתו, וזה יצא לו רק בשימו גבול בחוג היכולת שבידו, ובמצב תנועותיו הכלליות יצא הדבר מובלט ע"י מניעת הליכתו בקומה זקופה.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ג

דאגה למנוחת העובד

יסוד הרעות שנמצאו בעבדות בא רק מתגרת יד האדונים הרשעים שהתאכזרו בעבדיהם ולא חסו על חייהם ורגשותיהם, אבל תכלית התורה היא שיהיה עם ד' מצויין במדותיהם הטובות, ואז העבדות תהי' אחד מעמודי העולם וישובו...כיון שנמצאים בבנ"א ירודים במעלה, מפני מיעוט הכרתם וחלישותם הגופנית או הנפשית, הדבר נכון מאד שיהיו משועבדים לאנשים רמי מעלה שיהי' בידם להשגיח על כל דרכיהם ושתהי' אימתם עליהם, ובזה יתישרו. ולא עוד שאם ימצאו באנשים המוצלחים, כאלה שבהיות ידם גוברת והם משעבדים בעניי עם בשכר פעולתם, אינם דואגים עבורם שיהי' להם לחם חוקם די ספקם, ושיהיו באים לנוח כפי הכח הטבעי שתתמיד בריאותם, מפני שני דברים, האחד שאין רגש היושר מפעם כ"כ בלבבם לומר שהם עושים עול, שהרי אין מזונ[ו]תם עליהם, ועבור עבודתם יקחו להם מה שירצו. וכיון שאינו מכריחם לעבוד אצלו הוא חושב שנקי הוא מעניים, אע"פ שבאמת הם מוכרחים לקבל עליהם תנאים קשים שאי אפשר להם לעמוד בהם מפני עניים גם אם יקצרו ימיהם או יחלשו, אין האדון המשעבד בהם מפסיד מאומה, כי ימצא לו פועלים אחרים. אבל חק העבדות הוא מגן לזה, כיון שהעבד הוא קנין כספו ע"כ יחוס על ממונו. זולת אם יהי' האדון איש רע מעללים ואכזר, אז רק אז תהפך העבדות לצרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״י

מהות העידון יחזה לו האיש ההמוני רק בחיים מרעישים, הנאות של המיון גדול, קול עליזים ורעש מרקדים וכאלה. אמנם השלם שבאנשים, המכיר מהי מהות העונג האמיתי שראוי לחמוד אותו, יגדירו בשלשה גדרים עקריים ובהם ימצא חזות הכל, מנוחה ואורה ועמהן סילוק כל חסרון. המנוחה, תתן מקום אל הנפש החיה להתעדן בחייה הפנימיים, ולהתעלס במקור החיים. האורה, תתן עז להתחבר אל כל העולם החיצוני, בין המוחש המורגש והמושכל, ולחיות בחיים יחד עם כלם. סילוק החסרונות, ממלא מקום העבודה, נותן מקום וערך לתנועה והתחדשות של כחות החיים, שמורה ג"כ שעצם החיים ברכת ד' הוא. האדם יעבוד רק להיות מסתלק מכל חסרונות הבאים לרגלי תכונותיו הנפשיות והחומריות, אז ע"י המנוחה והאורה יאיר באור החיים. וכשנחקור על דוגמתן של אלה התעודות בחיי הזמן, נמצאן בשלשה הסוגים, שבת, ערך המנוחה הגופנית והנפשית, שמש, האורה המוסיפה שמחת לב של שלות ישרים, והשלישית ערך המציין את העבודה של סילוק החסרונות המגיעים משטף החיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ב

תועלתה

החיים של ההרגש שהם הבסיס לחיי השכל נמצאם מוגדרים בחמש תכונות כוללות: ...מנוחה, הפסק ההרגשה כדי שתהי' מורגשת יותר בהתחדשה, נמצאת ההפסקה היא ג"כ אחת ממכשירי החיים...ראוי אמנם להבחין את ערך כל אלה ההרגשות שהחיים יהיו מלאים ענין רק לפי מדתן, בין ערכן האמיתי ובין ערכן הנחלש, מצד מיעוט כח שיש בחיים שלנו...למעלה מרגש העונג הוא רגש המנוחה, העונג בחיוב יתגלה בכל הדרו במערכה הלאומית אבל כל זמן שכלל המציאות עוד לא נשלם לגמרי, אין לבעל נפש עדינה עדיין מנוחה שלמה. שבת אמנם הוא יום מנוחה, אבל בשלימותו א"א להתעדן על רגש המנוחה כ"א בעוה"ב, בעת שלימות כל היקום כולו שהיא למעלה אפילו מההשלמה האנושית, ואין צריך לומר שהיא עליונה ורחוקה ביותר במדרגתה מההשלמה הלאומית המתבודדת אף שהם תוצאותיהם. שינה, הפסק ההרגשה, המביאה להיות ההרגשה עצמה מושלמת ובריאה, מקומה הוא בחילוף הכח העקרי, שישיני עפר בהתנערם לחיים חדשים, חיים המתאימים את הרוח עם החומר ברב הוד ותפארת רק לפי ערך עומק החיים וצהלתם, לפיהם הנהו נערך ההפסק העמוק של המיתה החומרית ושביתת ההרגשים הגופניים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

המועדות הנקראים זמנים, בהיותם באים מזמן לזמן, פועלים את רישומם בערכם המוסרי דוקא ע"י ההפסק של ימות החול. כי רק בהיות הרושם של העז והשמחה והדרת הקדושה של ההתרגשות הפנימית הבאה לרגלי הזכרונות הקדושים של מועדי ד', נעשה כהה מעט ע"י הפסק של ימי חול, אז מתחדש אור הנפש הפנימי כשבא תור הזמן של התקדש חג. גם הקורת רוח של אהבת הנפשות שמגלה את כחה בהפגשם פנים בפנים, פועל ההפסק לחוש יותר את הדרת האהבה הנאמנה של רעים אהובים. צמיחת האהבה והפרחתה ע"י הפסקות כאלה, היא אחד מתנאי האהבה והדרך הקבוע בהתפתחותה בנפשות. אמנם כשתהיינה ההפסקות ארוכות יותר מדאי, אז ימחקו את הרושם של קישור הנפשות, לא באופן של חוסר ומיעוט כח, המתחלש רק לשעה ועומד להוסיף אורה בצביונו וטעמו העומד בו, כ"א ישארו רק זכרונות נקודיים שמהיותם צבורים עכ"פ בעומק הנפש, כשתפגש באהובה תתרקם האהבה הנאמנה עוד הפעם כעין השבה לתחיה ויצירה חדשה. וזהו ההבדל הנפשי שבין מעמד התחדשות האהבה שבא אחרי ההפסק של שלשים יום, הזמן הטבעי לחליפת סדרי התרגשות החיים ביחש חיי החברה והמשפחה. הרשמים בזה מתגלים בעדנן של הנשים, ובחיי החברה סתם הלואה שלשים יום, שהוא ההפסק התמידי שגורם לחדש פני הרגש שרק עב קל העיב את זהרו. אמנם י"ב חודש, תקופת השנה, פועלת מהפכה גדולה בריבוי מסיבותיה בחיי האדם והלך רוחו. הרשמים של זמן הפסק שנה מתחלפים כליל, ורק ע"פ סוד החיים הפנימיים הקבוע בנפש החיה, העומדת באמת לתחיה גם אחרי בלותה, אחרי יבשת לשד בית חומרה, "תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש", רק בכחה זה תתעורר להקים מהכח ההיולי הפנימי את בנין הקשר הנפשי שכבר ניתר ונבלה. ע"כ מברך מחיה המתים, שהוא ערכו באמת, וגם הוא סעיף הבא מכח החיים הכלליים שבנפש, שמזה תתברר לנו עמידתה לתחיה. וביותר כאשר כל דבר הניכר שהוא עומד בטבע המציאות במצב בלתי נשלם, ודאי יצא אל פעולת שלימותו בקץ הימים. ובאשר התמותה האנושית וכל החי היא החלישות הטבעית שראוי לצפות ליום שתשתלם תכונת החיים כ"כ עד שלא תצטרך לה, ו"בלע המות לנצח". אמנם אם רק החיים לעת המאושרת הם יתענגו בחיי עד, עלינו להשכיל שהמנוחה והקורת רוח הקשורות בטבע הנפשות לחדות בשמחת הנפשות הנאהבות ודאי בא יבאו, וחלילה לחסרון מנוחה וקורת רוח של געגוע שיהיה דבר קיים לעד לעולם. ע"כ עמדת האהבה בעומק הנפש, במצב איתן גם בהשכח כל רושם מהמון החליפות, וחזרתה להיות נעורה ומשיבה את הנפש בהחזר לה כחה הוא התגלות נאמנה על התכונה הצפונה בנפש האנושית, מפני היותה עומדת לכך להתענג לעד בגעגועי אהבת אהוביה. ע"כ לעת שיבלע המות לנצח, גם ישיני עפר יקיצו וישובו לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, וכן הדבר מוכרח להיות מחזה הטוב ואור הצדק של המציאות בא עכ"פ לקץ הימים לכל תוקף הדרו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ג

...ע"כ יבוא אופן ההוצאה אל הפועל יצורים וחיים במדה ובמשקל, ע"י כח כזה שיש בו את תכונת ההשבחה וההשבתה, להגביל את הכחות הסוערים העוברים גבול, ועי"ז יתגלמו בצורתן הראויה והרצויה לבנין העולם והחיים. הכח של אמירת "די", הגבלת סערת הפעולה, יהי' נכון להסתמן בשפלות ידים ונמיכות ערך. אמנם, מצירוף של נמיכות הערך ושפלות הידים והעדר הסתערות הכחות הפועלים, רק בזה ייבנו ויתכוננו החיים. ההוראה להמושג המופשט הזה מעצמים המצויירים בציור הסכמתי בצבאות השמים, הוא זנב טלה, באשר הטלה הוא המסמן שפלות הכח, "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", חוסר ההסתערות והמיית החיים שבין בע"ח. והקצה האחרון של כח השביתה והעדר הפעולה, הפסק כח הפועל כדי שעל ידו יבאו הכחות הסוערים להיות מצומצמים בערכם, הוא זנב של טלה. אמנם במקום שיש שביתה והפסק פעולה, עתים חשות, "בעמדם תרפינה כנפיהן", יש ג"כ צורך להאדיר פעלים בכחות הסוערים, שהשביתה ואמירת ה"די" היא הכנה אל התגברות הכח ברב עז, הוא רישא דעגלא, "בכור שורו", "ורב תבואות בכח שור", והעגל, שכח השור מתלוה עם טל ילדות ומניעת דעת כל עול והגבלה. אמנם איזה מושג ראוי להתגבר בהכרה, לענין הכח המוציא אל הפועל כל מעשה ד' הגדול אשר עשה עושה ויעשה? הוי אומר: כח ההפסק הצמצום וההגבלה, שהיש והמילוי והמון החיים הם מלאים לעולם מאוצר חיים, באור פני מלך חיים, ואל שדי, אומר לעולמו "די". "ועיש על בניה". הכוחות הגדולים הממלאים את כל חללו של עולם, שמדתם הוא שאין להם סוף, "תנחם", בנחיה הנאמרת על ההנהגה של נחת, מנוחה והשקטת ההתרגשות שאפשר להמצא בצבא גדול. "לך נחה את העם", מן נחת ונח. אלמא חסרא, הפעולה ניכרת ע"י חסרון והעדר וחלישות של הכחות, ובזה היא מסדרת ומערבת את העצמים הגדולים בכח, המפוזרים איש לעברו, להיות במערכה, ע"י החסרון מתחזיא כטרפא דטריף, ממזג ומערב. כי ההסתכלות האמתית תביננו בינה כי מה שנשכיל מכחות היצירה ועצת ד' בעולמו, נשכיל אל כח השביתה וההפסק, שבזה יבא על מכונו כל הסדר הנעלה, ואשר יאמר בלשון חכמים, יאמר, כי הצמצומים, החסרונות הם יגלו לעינינו הכהות כח אלוה נורא הוד.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ל

וא"כ שאין קבלת עומ"ש הכנה כ"א שלימות עצמית, הלא אי אפשר כלל לחשוב, שמי שהצטער כל ימיו לומר מתי יבא לידי ואקיימנו, והוסיף כל ימי חייו שלימות על שלימות ע"י הציור האדיר המרומם את האדם למעלה רמה ונאצלת, הוא ינוח מזכות עוד בהוספה רוחנית גדולה, שיוסיף הציור עוד לפעול על נפשו בעצם השעה הקדושה והנוראה, שהוא בפועל מקבל עליו, לא בציור כ"א במעשה, את עול מ"ש של "בכל נפשך" באהבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״נ

האדם ראוי לו לציין בעצמו התרוממות שלו על הטבע. מצב בעלי החיים הטבעיים הוא בשכיבה על הארץ, לרבוץ בעת המנוחה כי הם המה תוצאות ותולדות הארץ. האדם אמנם אין ראוי לו למצא מנוחה שלמה בהיותו כולו נמצא סמוך ומקורב מאד לארץ, למען יתעורר שראוי לו להתרומם על טבע הארציות שלו ע"כ ראוי לו להתרומם ממנה במצב השכיבה המורה על המנוחה, נוסף על חק הטבעי מצד מבנה גוף האדם שיש בזה, שבאמת מתאחדים תמיד התכ[ו]ניות, אלה שבאות מצד התכונה הטבעית ואלה שבאות מצד המוסריות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״א

מצב הישיבה , מצב מנוחה רצונית הוא, לא כמצב השכיבה שמורה ביותר על מנוחה הכרחית הבאה מצד עייפות וליאות. והנה העבודה ראויה לאדם תמיד, ביותר תתגבר החובה בשעה שיש לפניו חומר בלתי מעובד, המכריז ואומר קום עבוד והשלם. המשל הוא בבנין שהוא אחד מעקרי עבודת האדם בבנין הארציות המעשית. הנה יש כאן קורה, חומר ראוי לשכלול, לבנין לבנותו או לכלים לתקנו, אין מקום ראוי לישיבה של מנוחה רצונית. זמן החיים ועסקי החובות המוסריים הבאים בחוגו של אדם, כשהם בלתי גמורים כשצריכים עובד ופועל, הנה הקורות היותר חזקות בתביעה של בנין ושכלול, כ"ז שיש לפנינו הרבה ענינים בלתי משוכללים בחיי הכלל והפרט, ברוחניות ובגשמיות, אין מקום לישיבה , למנוחה של רצון.