שלוה

ברכות פרק א׳ פסקה כ״א

ההכנה שיכין האדם עצמו אל השלמות האמיתית תהי' באמצעות שני דברים: האחד, שיאיר לו אור השכל הנובע מהתוה"ק לדעת את קונו, והב', שלא יהי' לו מפריע מטרדות העוה"ז. והנה אף מי שאור שכלו תמיד עמו, אפשר שיפשע ויטה מדרך הישר ע"י הטרדות המטרידות אותו. והנה המשגב להנצל מסבך הטרדות הוא הבטחון. ע"כ אף כי נשגב השבח שנאמר באלפא ביתא, שכולל כל אותיות התורה, ובסגולת אמירתן יאירו עליו אורות התוה"ק בכללם, עכ"ז עוד לא הגיע אל החפץ עד שיהי' ג"כ שלם בבטחון. והבטחון עצמו עוד לא יועיל לו, כ"א בהיותו ע"י מנוחת נפשו משתלם לדעת את קונו כל אשר תוכל נפשו שאת מאורות התורה, שתוכל להכילם. ע"כ אז הוא מובטח לעוה"ב בהיות בו שני אלה, שקונה ע"י "תהלה לדוד" האמור באלפא ביתא, ויש בו "פותח את ידך", המעיר את הבטחון ומסיר את הטרדא שיוכל להיות משתלם כפי השגת אור שכלו.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ג

עת מצא יתכן לפרש, על עת אחת שממנה תוצאות לגורל חייו לכל ימיו. ואין דבר כזה כ"א אשה, שאם מזמין לו ה' אשה יפה מספר ימיו כפלים, ויוכל לעסוק כל ימיו בשלמות האמיתית. ולהיפוך ח"ו, ע"י אשה רעה נעכר הוא כל ימיו בטירוף הדעת, ופחיתות של מדות רעות, כד' בן סירא "אשה רעה צרעת לבעלה" .

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ו

שלוות הצדיקים ביום המוות לעומת פחד הרשעים

כשם ש"עת מצא" יציין הזמן, שהוא כנקודה שממנו יצאו קוי אורה לגורל חייו בעתיד, כמו כן מסמן הדבר עת ושעה אחת, שבה ניכרות תוצאות חייו כולם, אם הם בדרך טוב ורצוי בעיני ד' או בדרכי חושך. וזה יבחן מיום המיתה, כי האיש ההולך בכל ימי חייו אורח צדקה ומשרים ותם ויושר ויראת ד' מנת חלקו, עליו נאמר "ותשחק ליום אחרון". כי לא הדביק נפשו יותר מדאי בתאוות החומריות, גם תשוקת החיים הרוחניים ונועמם מצויר יפה בנפשו, ע"כ לא יבהל כ"כ מיום המות ולא יכבד לו. להיפך הרשע, לו הוא יום חושך ולא אור, כי כל ימי חייו הוא דבק רק בחלאת התאות החומריות וחלאת המותרות. והוד הנפש וחמדת המוסר ואור החכמה ודעת את ד', שהוא נחם נצחי לנפשות הצדיקים, הם רחוקים מכליותיו, לו יכבד מאד יום המות. ע"כ יתפלל כל חסיד תמיד, להיות הבחינה שלו, של קלות יום המות בעיניו ושלות נפשו בו, לאות על משקל נפשו כל ימי חייו, וביחוד שהוא אות ג"כ על שלמות נפשו הנצחית. ואמר רבינו יונה ז"ל בשע"ת כמה יכבד וימר יום המות למי שלא הפריד נפשו מתאות עוה"ז. וכן כ' הרמב"ם במו"נ על ערך מיתת נשיקה שהיא ההתעצמות בחיי עד, הבאה מאהבת החכמה והטוב, שהיא נועם ד'. והנה המדרגות בקלות יום המות וכבדו, רבות לפי ערך התחלפות החיים המוסריים בהאדם לפי מדרגותיו. ע"כ נעמה מאד מליצתם שגימ' "תוצאות" יש מיני מיתה.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ח

אבל משרע"ה נתאמץ בתפילה שלא ימח שם ישראל מגוי, ואף שנפלו הרבה ממעלתם, עד שכדי להגיע לטהרתם הנועדת להם צריכים הם כעת לדרך ארוכה וחשיכה, מלאה צרה ויגון של גליות וצרות רעות ומרות, וכל אלה הן כערך חלאים בגוף לעומת שלימות ההנהגה שהיא מתנהלת להוציא לאור החיים עמים הנהנים מחייהם ויושבים במנוחה על אדמתם, ואם אינם ראויים לכך, לאבדם ולהושיב אחרים תחתיהם.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ט

אע"פ שמקיומם של ישראל אחר חטא העגל נמשכו תוצאות מרות, מהכרח צירוף הגלויות והצרות הרבות שעברו על נפשינו, ס"ל דאין לומר במושלם שיחשב דבר זה חלי בההנהגה האלהית, מפני שגם ע"י צרותיהם של ישראל באה טובה רבה לעולם, וע"י פיזורם נתפרסם אור ד' בקצוי ארץ עד שההשלמה האנושית תבא גם ע"י צרותיהם, כאשר תבא ע"י שלותם, והצרות עצמן יביאו להשלוה והגדולה העתידה להם.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״א

יסוד השלוה, אפילו בעוה"ז, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במדות טובות ביראת ד' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק ג"כ בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ד'. אבל בהיותו ממעט במוסר אז לא יאמר די בכמה שישיג מההון, ומדותיו שמתפגמות נוטות לתאוה [ה]עוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו ובזרעו. ע"כ גם אם יאסוף עושר, לא יספיק לו ולא ינוח לבבו ולא ימצא בהם קורת רוח שלמה. ע"כ דורות ראשונים שעשו תורתן קבע, והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, ליראת ד' ולמדות טובות והגונות, ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידם, כי המעט הספיק להם בהיותם בעלי מדות יקרות, וגופם הי' בריא ונפשם שמחה בעמלם. דורות האחרונים, שעשו מלאכתן קבע, שהדאגה על החומריות מלאה את לבבם ולא תניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן עראי, זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המדות ומנוחת הלב נטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניניו. א"כ גם הרב שהוסיף לקנות ע"י ריבוי הזמן לא תתקיים בידו, כי לא יוכל למלא צרכיו שנתרבו כדי ערך תאות נפשו, וממילא נקרא באמת שזה וזה לא נתקיימה בידם. ועיקר שם עראי וקבע, אין תלוי כ"כ בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא קבע, גם שמסבות יעסוק בה מעט זמן.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ג

ע"כ ביאר הא בריחו הא בטעמו, שיתרון הקצח הוא שריחו נבדל מטעמו, וריחו שהוא הרוחני הטפל לגשמי הוא מפסיד מאד ע"כ מסלקים אותו, ונשאר חמרו בלא פעולת צורתו, ופועל ג"כ באוכל תכונה זו, למעט מיחש הדברים הגשמיים את הרגש הנפשי, לא יתקצף בחסרונם ולא ישמח כשמחת הכסילים במציאותם, אז לא יבא באמת לידי כאב לב ויהי' תמיד בשלוה ומנוחת הנפש, ותמצא ידו לעשות חיל בשלימות האמיתית.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

פעולות הגוף ותנועותיו מורות על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הן מטביעות פעולתן על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזו תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כמו [למשל] אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה באה גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיע(ה) פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס׳

הכוחות שנתנו באדם להוציאם מהכח אל הפועל לשלימותו הגשמית והרוחנית, הם נטועים באופן שכשיתנהג בהם האדם כפי המדה האמתית יביאוהו לתכלית הצלחתו, להשיג כל דרכיו בנחת רוח ולהיות דבק בדעת ד' ויראתו. והנה תשוקה טבעית שם השם ית' באדם, להתרומם לחזק כל כחותיו בתכלית המעלה. אמנם באשר יסוד כל חזקו וקיומו הוא באשר ידע כי צריך שינהיג כל ארחותיו לדעת את ד' ולעבדו, ע"כ צריך שיהי' רשום בתכונתו הכללית כי הוא מרגיש יד ד' העליונה עליו, אז תהי' מעלתו מעלה אמתית. ואותו המקצת שלא יוציא אל הפועל מכוחותיו, באשר יסמוך על יד ד' העליונה, זה יגרום לו אושר אמיתי ומנוחת נפש נפלאה וברכת שלום. ע"כ גם במצבו הגופני, לא ילך בקומה זקופה, אמנם ילך קוממיות, שמורה על שאיפתו לחיים של כבוד והדר ונחת רוח, אבל לא בקומה זקופה, מעט יותר מיכולתו להתרומם, מפני ידיעתו שיש יד ד' שתנחהו. אמנם המהלך בקומה זקופה אפי' ד' אמות, ואינו רוצה לותר מאומה מכל אשר תשיג ידו להרחיב שאיפות גדולתו, הוא כאילו דוחק רגלי השכינה, שאינו מניח מקום להרושם היותר נשגב מכל, והפועל את כל צד השלימות שבחיים, שמבלעדו אין תועלת בכל מעשה וחריצות. כי לעולם לא ימצא האדם מנוחת נפשו ואשרו האמיתי זולתו באשר ישים קץ מאוייו בדעת אלהים ועבודתו, וזה יצא לו רק בשימו גבול בחוג היכולת שבידו, ובמצב תנועותיו הכלליות יצא הדבר מובלט ע"י מניעת הליכתו בקומה זקופה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

מצב המשפחה כשהוא בשלוה והשקט הוא אות נכון על שלימות המוסר והמדות שבעם.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט׳

ועוד יתרה, שההצלחה המקרית שהיא ע"פ רוב באה ע"י מסחר, ולפעמים נמצא שברבות הטובה לאחד תתמעט הטובה המאודית לזולתו, כגון אם ירבו קופצים על מסחרו של זה תמעט באותה המדה הדרישה על סחר זולתו. וכל כך ראוי שתרשים כח הכרת הטובה בקרב לב איש, עד שהאיש שפתח לו פתחו והכניסו בביתו והאכילו משולחנו, ראוי שידרוש טובתו המאודית יותר מטובת עצמו. ואם יצוייר שתתמעט טובת עצמו, לבקשת המותר לבד הסיפוק ש"חייך קודמים", שזהו נכלל בכלל הבקשה של "ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים". אבל ההצלחה המאודית שבה יזדמן לפעמים אחד שמתמלא ממניעת רווחו של חבירו, יאבה בנדבת לבב, שהנדיב חברו, שהוא חייב לו הכרת טובה, יהנה באותה הטובה העודפת אע"פ שתחסר ממנו. ע"כ לא כללו בההצלחה המאודית גם את האורח המבקש, להורות על ראש פסגת יקרת הנפש והכרת טובה מקרב לב עמוק, שצריכה להמצא באיש הישראלי. וכן הורו חז"ל (שמו"ר פ"ד): "כל הפותח פתחו לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו". ואף שיוכל היות שאין החובה במעשה מגעת עד כה, כי באמת לעולם שלו קודמת לשל כל אדם, כדחז"ל בפ' אלו מציאות מ"אפס כי לא יהי' בך אביון", אפי' מאביו ורבו, מ"מ הרי אמרו: "כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך". א"כ סוף נדיב[ו]ת הלב והחסידות האמתית לעלות עד גבול זה של העדפת כח זולתו, ביחוד בהצטרף לזה עדינ[ו]ת הרגש של הכרת טובה, שמוצא המנוחה והשמחה הפנימית בראותו כי היטיב ד' לאיש חסדו. והרגש הנעים הזה, שהוא ראוי להיות נחלת כל נפש נדיבה, יסבב לו עונג הרבה יותר מהרחבת דעתו משפע עושר רב ותענוגות בנ"א, שתוכל ידו למצא בעשרו לעצמו.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ד

מנוחת הנפש תועיל לאדם לבנות את שאיפותיו הרוחניות

המזוזה תורה על זכרון השם יתברך, כד' הרמב"ם. אמנם עיקרה בימין "דרך ביאתך", להורות על ההשתדלות היתירה הראוי לאדם להשתדל בידיעת שם ד' ית' בהיותו יושב בביתו במנוחה. ועיקר יתרון המנוחה לשלימות הנפש תלוי במה שצריך הכח המדמה לצייר את דרכי השלימות בציור נכון ואמיתי, שע"פ שלימות כח המדמה כשהוא בנוי ע"פ טהרת השכל יתישרו המעשים כולם ויתרומם האדם למעלת החסידות והקדושה. וכח המדמה השלם הוא באמת הבונה את בנין החכמה וחדרי'. כי ההשגה מצד עצמה היא בלתי מוגבלת וע"כ אין לה כ"כ יחש קרוב אל יושר המעשים וההנהגות שהם תולדות השכל המעשי, שצריך שישתלם ע"פ שלימות הכח הדמיוני כשהוא מוסר מכל חסרון....

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

אמנם על כל אלה יסוד האדם הוא מדעו, וכח המדע הפנימי שבאדם ראוי ביחוד שיתאשר אל דרך האמת, וכל אדם יש לו כפי ערכו תוכן מדע פנימי שהוא מגמת כל ציוריו כולם. וכבר ביארנו שאל זאת המטרה תבא המזוזה, שהיא דרך ביאתו של אדם לביתו. מנוחת האדם בביתו היא הכנה לקליטת עומק מדעו, כשם שפיזור נפשו ברחוב ובעסקי בנ"א מביאים לפעמים ג"כ הרחבת ההכרה, אמנם עומק ההכרה והתישבות הציור ע"פ הכח המדמה שאינו ראוי להיות משתלם כ"א אחרי טהרת עומק השכל. ע"כ "נביא לבב חכמה", וצד החכמה הוא עדיף מצד הנבואה, שגמר הנבואה צריך לכח המדמה שהוא כח קרוב לחומריות, אלא שאינו בא להשלמתו כ"א עד היות כח השכל בתכלית עומקו וטהרתו. ע"כ לחוק בלבו של אדם באופן חזק את יסודי המוסר והעבודה צריך שכל ההשתדלות הקדומה מחידוש הרעיון בטחונו וקישורו בפעלים, יהיו צבורים בעומק מדעו האנושי, שתהי' בו הדעה התורית [ב]עומק הכרתו, ומזה תכלית ציורו המדמה שהוא היכל השכל המעשי. ע"כ צריך לזה מזוזה בפתחו, להשלים אל החידוש, הבטחון והקישור ג"כ ההכרה הפנימית לכל צדדיה...ונגד עומק ההכרה כל שאין לו מזוזה בפתחו.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ד

שאיפות מאוזנות מביאות שלו ה

...והעולה מכל הנאמר בזה המאמר, שיושר המשקל בכל צדדי החיים ומניעת הבזוי לכל דבר קטן המועיל בשביל שנמצאו מגמות יותר רמות, הם מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, מצד הסגולה האלהית שהוא מוכשר להשתמש בכל צדדי החיים לתכלית הנשגבה האמיתית, ע"כ יהיו חייו מרובין בתועליות ויזכה לאריכות ימים ושנים. וכן מצד הטבע שתהי' נפשו טובה עליו ורוחו נוחה מכל מעמד גופני ונפשי כי בכולם ימצא און לו להפיק ענינים מועילים בתורה ועבודת ד' ונדבת לב. ובכלל יהיו חייו טובים ומאושרים, ודרך החיים שלו תהי' מסוקלת מכל אבני מכשול, הרגילות למתקצפים בבקשם רק גדולות, ומכש"כ הפונים רק למטה שלעולם לא ימצאו שלוה. רק האיש המאגד את כל צדדי החיים, ומשתמש בהם בדרך הטוב והישר, הוא המאושר המאריך ימים ושנים טובים.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ו

מצב החלום פועל הרבה על האדם, השינה היא חלק אחד מחלקי חיי האדם, וכשיהיו חלומותיו טובים הלא יעבר עליו חלק מחייו מלאים נחת וקורת רוח, שלבד חיי שעה הטובים יפעלו ג"כ על מצב הגוף והנפש. שבהיות חלומותיו מלאים פחד ובלהות, יעונה על משכבו ונפשו תחלש וכוחותיו יתמעטו, או אם ימלאו הוללות ותועבה ודאי יפעלו לרעה על מצב נפשו ומוסריותו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ב

והנה כל זמן שלא ישכיל האדם את הקשר החזק שצריך לקשר את שני חלקי כללי פעולותיו, ואיך שמגמתו השכלית תהיה נשלמת רק אם יראה שתהי' כולה מתאמת בהיותה יוצאת מכחה אל הפועל להכתיר ולהשלים את הכח המעשי, והכח המעשי כשיהי' משוכלל כל צרכו ישים מקום להשלים ביותר את כל הקנינים השכליים, אז ימצא האדם את מטרתו בחיים ישרה בעולמו הפנימי, ונפשו תדבק ביראת יוצרה ואהבתו, שהוא חופש חדרי בטן ע"י "נר ד’ נשמת אדם", אז תהי' הנפש רוממה הרבה יותר מאותה המדרגה הפחותה של תליית מרכז חייה רק על פי המבט של עולם החיצוני והשפעה של זולתו, שמזה באים רוב הקלקולים הנהוגים בחיים המורגלים, גם יהי' כל כבוד נפשו פנימה, ומתוך שימצא האושר האמיתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהי' משועבד לההשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו, לשום את מבטיהן מרכז לחייו ודרכיו, ועם זה יהי' מתעלה משליטה הרעה החיצונית, הפועלת בפועל על אלה הנפשות הנמוכות והחלושות..." (וראה שם כל ה פיסקה ).

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ו

שלות הנפש הכרחית לצורך בניינו החינוכי של האדם

אומץ הרוח היא מדה נחוצה לאדם למטרת חייו הגשמיים והרוחניים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ז

...והנה כשיראה האדם למלאות ביחוד את רגשי עולמו הפנימי, מבלי פנות אל המרושם בזה אצל העולם החיצוני, ברוב יחיה חיי מנוחה ושלוה, כי האלהים עשה את האדם ישר, ובעולמו הפנימי ימצא תמיד נחת בחיי יושר וצדק, ולא יזעף לבו ולא יסעירוהו רוחות רעות של הבלי קנאה שנאה וכבוד. אלא שהעולם החיצוני המושל ביום הוא מעורר ע"י קנאת איש מרעהו ויתר המגרעות החברותיות את הרעש בבתי נפשו, ע"כ גם באדם היחיד זעפא בליליא לא הוי. ואם לפעמים נראה שהאדם לא ידע שלו מבלי סבה חיצונית, מתגרת יד תאוה או מניעת שקט פנימי, לא בא כ"א מפני שיחושו אל העולם החיצוני התחיל בזה לפעול עליו להרע, להרעיש מנוחתו. וכיון שנתרעעו הסדרים, קשה הדבר לשוב גם בעת ההתיחדות והשיבה אל ההתבודדות של העולם הפנימי, כאשר זעפא דעולם הכללי, אם יהי' בליליא אינו כ"א דאתחולי הוא דמתחלי ביממא.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ב

האדם השלם יכיר בנפשו אם יש צורך להדרכתה למקרים מרעישים כדי להתם איזה שמץ דופי וחסרון. וכשיודע ברור שאין בקרב נפשו שום דופי הצריך זיקוק ע"י דבר מרעיש ומפחיד, כבר הוא בטוח שלא יאונה לו כל און ודבר מחריד. כי כל הרעמים בכללם לא נבראו כ"א לפשוט עקמומיות שבלב, וכשהלב ישר לגמרי הולכים דרכי החיים בשקט ושלוה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ה

לא יתכן לאדם להיות יושב בשלוה ושמחה בעולם זולת כשילמד רוחו להלוך עם החיים ותנאי המציאות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ז

בחירת האדם להיות בעל אמונה ועין טובה, גורמת לו לחיות חיי שלוה

נפש צדיק הזכה המוכנת לעשות טוב, תשקיף על ההשגחה האלהית בעין טובה, כי מנפשו יחזה שרצונו רק להיטיב, ומנין נמצא בנפשו הכשרון הזה, אם לא מאור העליון הטוב והמטיב. ע"כ יהי' בטוח כי הכל נעשה לטוב, והרעות המתרגשות בעולם יש להם אחרית טובה, וממילא ישמח בחייו ויהי' עובד ד' באמת ולבו טוב על הבריות. והנפש הרעה שלא תוכל לצייר כ"א רק רע, תשקיף ג"כ על העולם בעין רעה, ותתיאש מכל צדדי החיים שתוכל לדון אותם לרעות ולהקטין את הטובות בקטנות ערך. ונתנה הבחירה הזאת ביד האדם, כדי שתהי' מקושרת בעקב הנפש הטובה ג"כ עריבות החיים ושקיטת הלבבות בעוה"ז.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ד

זאת היא עיקר מטרת המלוכה, לא הניצחונות הפנימיים של הרעש, ולא הניצחונות החיצוניים של האש, כ"א שקט ושלוה, "אין יוצאת ואין צוחה", קול דממה דקה. וכשם שבחיי הכלל התכלית הראוי' לאהוב ולכבד, הם חיי מנוחה ביושר לב ושלוות צדיקים, כן חיי הפרט היותר מאושרים הם חיי מנוחה של צדק וכשרון, לא התגלות לב של המון מרעיש מרקד ומפזז.

ברכות פרק ט׳ פסקה שס״א

יהי שלום בחילך", החיל, מקום החיל או הכחות העובדים, הם מתברכים בברכת שלום, ומהו שלומם? לא שיהיו כולם כח שוה, דא"כ מנין תהי' פעולת החיים, כי דוקא ע"י ריבוי הכחות והתנגדותם, ימצאו החיים. אלא שנערך ההבדל וההתנגדות בערך מתאים, שכולם מובילים למטרה אחת, ע"כ נמצא "שלוה בארמנותיך", שקט ושלוה במקום הדרוש שקט, במרכז התכלית.

סדר זרעים פסקה ט״ו

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב, וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהי' משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכ"ז רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה. וע"כ כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים, ע"כ הם רחוקים מגאוה ומסובלים בענות צדק, עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל בתורה, ובכל מדה טובה ומעגל טוב. ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה, שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים, על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה, לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי ש[ת]ימצא בנפשו קורת רוח, וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר, גם במקום שיצא באמת ידי חובתו....

סדר זרעים פסקה כ״ב

וע"פ מדת היתרון שראוי להכיר מצד מצות מע"ש בעצמו לעומת העסק במתנות כהונה נאמר בוידוי בביכורים, שאומר אל הכהן "הגדתי היום לד' אלהיך'", ובודוי מעשר כבר יצעד אל מעלה יותר רמה, והכרת היתרון הצפון בנפשו האלהית, ובעז נפש ושלות צדיקים יאמר "שמעתי בקול ד' אלהי". חביבים ישראל שנקראו על שמו של הקב"ה שנאמר "זה יאמר לד' אני, וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתב ידו לד', ובשם ישראל יכנה". כלומר אע"פ שמדת שם ישראל היא רמה מאד, מ"מ תהי' רק בערך הכינוי שאינו מודיע עדיין את כל תוכן השם ומושגו, לעומת המעלה הרמה שתתנוסס לאמר "לד' אני" ולקרא בשם יעקב, ולכתב ידו לד' .