עושר

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ד

אהבת כסף וזהב

עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, הי' כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות. ע"כ להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, ע"כ לא בא הדבר בתורת ציווי כ"א בבקשה, למען יעלה הדבר בשלימות. רוחם השפל יתרומם ע"י ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל הענינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות, כדי שלא יאמר אותו צדיק. ואמירתו של אברהם ג"כ י"ל מפני שכל מטרתו היתה להעמיד אומה המכרת את ד', ומודיעה שמו הגדול בעולם ע"י מציאותה והנהגתה כדרך שעשה הוא ע"ה בהיותו אחד בעולם. ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה ג"כ לרכוש ומקנה וקנין, שעי"ז מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. ע"כ ע"י אהבת הכסף שמזה בא מקנה וקנין כשהוא במצב הגון, לעשות עושר במשפט, מביא ג"כ לידי התכלית המבוקשת להאיר אור ד' ע"י ישראל בעולם. מה שא"כ אם יסתפקו בשפלות נפשם רק להיות נוסעים בעדר ואיכרים לבדם, ודבר לא יהי' להם עם אדם, ועמים זולתם לא ידעום, איך יתפשט אור ד' בעולם.

ברכות פרק א׳ פסקה קט״ז

מאזהרת התורה שלא לשוב למצרים, אנו למדים שהי' צריך עצה ושמירה שלא ימשך העם ג"כ ברבות הימים למצרים, כי שם היו עלולים לשוב לשפלות נפשם ועבדותם, ועם זה לתועבות מצרים המורגלות. והנה הכין קורא הדורות ית' עצה מרחוק לבטל את השפעת כח המושך את העם למצרים. והנה דבר הממשיך רבים למדינה אחת, יתכן בראש הוא אם יש שבר שמה ומקום להעשיר, שתשוקת כל עם רבה לזה, ינהרו שם רבים, וזאת הסבה תקרב גם עמים רחוקים לבא לארצות רחוקות מאתם במקום וברוח. אמנם עם שהורגל לארץ אחת ונתרחק ממנה, הוא יכול לנטות לאהבת החברה של הארץ ההיא, ולא יתכן שלא ימשכנו לבו לה רק בהתבטל שמה סדרי חברה מתוקנים, שאז לא יחפץ איש לשבת בארץ שוממה. ע"כ אמר ר"א שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, כי ע"י שנטלו ממנה עושרה, שוב לא תמשך אלי' אנשים בתקותם להעשיר, והי' זה די לבטל כח המושך של ישראל למצרים. וח"א שזה לא הי' מספיק מפני הנטי' וההרגל של ישראל שמה, ע"כ הכין השי"ת עצה מרחוק שהושפלה מצרים כ"כ ע"י עוני', עד שלא הי' ביכולתה להנהיג עוד בה סדרי חברה כהוגן, והיתה דומה למצודה שאין בה דגים. שהמצודה שיש בה דגים ינהרו דגים אלי' מאהבת החברה, לא אהבת התועלת לבד, כד' המפרש בפ' לא יחפור גבי מרחיקין מצודת הדג מן הדג. והי' צריך שע"י ענים תתבטל מישראל אהבת החברה להם, למען לא יאבו לשוב שמה, כעצת ד' .

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

ע"פ רוב, המצליחים בעסקים ומעסיקים שכירים רבים הם פחותי המידות והמוסר

ע"כ באשר ידעו חז"ל את רוח האדם לנכון, כי הבן חורין שעלה במעלה יתירה לא ירגיש בעצמו קישור של אחוה אל העבד כלל, ואם נחייבו או נתיר לו אפילו לומר בעת רגשת הלב על מותו, דברי תנחומים והנהגות המורות אחוה ואהבת ריעות אל העבדים, הנה יהיו הדברים מוכחשים מן החיים, ולא ייטיבו את אורח המוסר בהתנהגות האדם עם עבדיו כלל. אמנם כאשר נשפיל מדריגה אחת, ונלך עם האדם לפי האפשרי לו לשמע לפי מצבו, ולא לאמר דבר שא"א לשמוע, רק נעיר באדם ההכרה כי העבדים והשפחות עכ"פ קנין כספו הם ולא גריעי כלל מבע"ח שגם עליהם ראוי לחוס ולחמול, זה ההרגש השפל יתקיים וישא פרי לבצר רוח האדונים העריצים ולא יכבידו משאם על עבדיהם כאשר יחוסו על קנינם, וישימו ג"כ אל לב כי כחק כל בע"ח ראוי לחוס ולחמול עליהם, וכאשר נבא בארח השפל הזה יתקיים הדבר בידינו להיטיב. ובאמת כפי מצב האדם המוסרי גם לעת כזאת ושרירות לבו, ובפרט שע"פ הרוב המתגברים לעשות חיל הם פחותי המדות והמוסר, ובנ"א דלי הכשרון נדחים על כרחם לעבוד את העבודות המפרכות את הגוף, הכבדות ביותר והבזויות, שאי אפשר למין האנושי להתקיים מבלעדי העבודות הללו. ועלינו להכיר כי השי"ת ברא ג"'כ אנשים בעלי רגשות כהים, שלא תחשב להם לסבל יוצא מטבעם ההתעסקות בעבודות הפחותות. הנה (להמדרגה הפחותה מהאדם) [למדריגת האדם הפחותה] הזאת, טוב לה יותר אם היו הרודים בהם יודעים שיחשם להם הוא יחש של מקנת כסף, שעכ"פ ישגיחו על בריאותם ועל אורך ימי חייהם כשם [שהם] (ש)משגיחים על קניניהם לחזקם ולהברותם. אבל בהיות מצב האמללים האלה נעזב רק על מדת הצדקה של תקיפי בנ"א, נמצא גורלם רע מאד. למשל העובדים מפני דלותם במערות וכיפי עפר ששם האויר משחת, וכמה סכנות צפויות להעובדים ע"י הריסות מפלי העפר וכיו"ב. אם היו העובדים עבדים וקנין כסף להבעלים, אז אף בהיותם דלי מוסר לא היו חסים על כספם להיטיב את מצב העובדים, לטהר את האויר, לחזק את התקרות לבל יזדמן שיעשו מכרותיהם קבריהם, כי יחוש על עבדיו וישמרם כשומר כספו ונכסיו. אבל עכשיו יאמר העשיר אביר הלב, הנה אם יקצרו ימי חיי הפועלים ע"י השחתת האויר, לא יפסיד מאומה, כי בשכירות שמשלם מדי יום ביומו ישיג פועלים אחרים. ואם בבת אחת יקברו חיים מהם מאות ואלפים, לא לו נוגע הדבר. וכ"ז בא מפני שנאבד יחש הקנין, וחשבנו להתרומם למעלת המוסר הגבוה שהוא מושג האחוה. אבל עוד לא בא הזמן לזה, עוד לא נטהרו הלבבות עד זאת המדה, עד יערה ד' רוח ממרום ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ואז יהי' יחש העבדות יחש אחר לגמרי.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ז

כאשר העבדים לפי תכונתם ולפי מצבם הוכנו לעבודות הפחותות המוכרחות, אם נרומם ערכם אל מעלת הכשרים, לא יועיל לתקן מצבם כ"א לאבד ג"כ רגש הכבוד לכל האדם. כי ישפט הכל רק ע"פ כח הזרע, ומי שמתגבר ירדה בחלש ממנו. אבל בהיות העבדים נחלקים ע"פ מולדתם, עכ"פ יודע לאדם כי לא תקיפות הזרע לבד דיה להתרומם ולרדות בחבירו, כ"א תכונות טובות שכליות ומדותיות, שעם ההרגל צריך ג"כ הכנה טבעי(ו)ת של מורשה. ובהיות דבר זה נודע, אז בראות התקיף איש עני וחלש אבל שאר רוח לו, ידע לכבדו ולהעלותו אל מעלת החיים שהוא ראוי לה. ע"כ צריך תמיד להניח יתרון לכשרים, למען דעת שלא כח האגרוף הרים את האדונים והשפיל את העבדים, כ"א משפט צדק. ע"כ ראוי להתנהג ע"פ משפט וצדק, לדעת איך לשקול הכל בדרך חכמה ומשרים.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ט

...תוכן הדבר הוא, שהעובד ד' החכם השלם, הוא מכבד את החיים מאד. ע"כ יסדר את דרכיו להוסיף אמץ גופני ג"כ, ולאסוף קנין ועושר שהם אמצעיים להגדיל ערך החיים, יותר מהמכיר את החיים רק מצד טבעם, שהוא לא יוכל להכיר רוממות ערכם כלל. וע"ז נאמר "בשמך אשא כפי", שהפעולות יתרוממו לפעול דרכי החיים בכח מלא יותר מאילו הי' בהם כח המושך הטבעי לבדו, מפני שהכירו את שם ד', שהוא נעלה באין ערוך מההכרה הטבעית וכל כוחותיה ומטרותיה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ה

יש עושר שנוטל את הכבוד האמיתי מבעליו, כיון שמסיר לבו משלימות האמיתית כי ירום לבבו. ע"כ יבקש שיהי' הכבוד שהוא שלימות הנפש, דבק עם העושר.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״א

מ"מ תחלה לא אמרו על ר"י ורע"ק שיעכב מינויים מפני שאינם עשירים, כי אפשר למנותם על הנהגת התורה, והנהגת הציבור בעניני מדינה תהי' ביד נשיא אחר. אלא שחשוב יתרון שר"א ב"ע יוכל להמנות בב' המנויים יחד, מתוך חכמתו לעניני התורה ומתוך עשרו לעניני הציבור, שלפעמים יפעל העשיר בעשרו בזה הרבה למפלח לבי קיסר בעניני הציבור הכוללים לפי המצב בימים ההם.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ד

העושר המופלג יותר מכפי הצורך מביא לשרירות הלב מפני שהוא שביעה בלתי טבעית. כי השביעה הטבעית היא שיהי' לאדם כפי צרכו ולא יותר הרבה מצרכו. ושביעה בלתי טבעית מוציאה את האדם ממצב השלימות הראוי לו לפי טבעו האנושי השלם, כארי שראוי לפי השלימות שיאכל תבן לא בשר, וכן יהי' לעתיד ככתוב "ואריה כבקר יאכל תבן". ע"כ אם מאכילים אותו בשר מעוררים בו כוחותיו הרעים שאינם לפי טבעו. כן העושר היותר מהצורך הטבעי מביא לתשוקות רעות בלתי טבעיות, שהן התועבות שהן מתאימות עם יצרא דע"ז ורחוקות מדרך ד' ועבודתו.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ה

ביאר שלבד מה שהעושר המופלג כיון שאינו טבעי הוא מביא את האדם ליצרים בלתי טבעים, עוד דרוש לאדם תמיד שירגיש איזה מחסור גופני, ובזה יעזר שלא יתגבר עליו יצרו הטבעי, שהוא ההתחלה לצאת ע"י למדרגה של השחתה בלתי טבעית. ע"כ המשל הוא לפרה כחושה ובעלת אברים, שלפי טבעה היא ראויה להאכילה כרשינין, אבל נמשך ממה שאינה מרגשת שום חסרון ונעשית שמנה כפי הראוי להתאים לאבריה, היא מבעטת, מזה יכיר הבעל שראוי לחסרה גם מכפי הראוי לטבעה. כן ראוי לאדם שידע מחסור מעט גם לדברים הנאותים לטבעו, כדי שלא יתעורר בו כחו הבהמי הטבעי ויבא מזה להשחתה כ"כ עד שגם כח החיה שבו, שהוא מושחת יותר מכח הבהמה שבו, שכח הבהמי הוא טבעי וכח החיה בלתי טבעי, ע"כ היצר הבלתי טבעי הוא הארי, שבא לנהום מקופה של בשר, אכילה שאינה טבעית לפי השלימות. והיצר הטבעי הוא הפרה, הכחושה ובעלת אברים שאם שראויה היתה לכרשינין הטבעיים לאכילתה, מ"מ ראוי לחסרה מהם כדי להשלימה בהנהגה מוסרית שלמה שלא תהיה מבעטת.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ו

ההשקפה הפנימית מפני מה מביא העושר המופלג לסור מדרך הישר, היא מפני שע"י שהאדם רואה בעצמו שהוא עומד במעמד כזה שיוכל למלאות כל אשר תשאל נפשו, מסכים הוא בדעתו שלכך נברא, וכך היא תכליתו לפי תעודתו, ללכת אחר עיניו ולמלא כל תאותיו, ומזה נעשה אצלו רדיפת התאוות וההסרה מדרך הטובה דרך משפט ושאיפה פנימית. דומה לאותו הבן, שהמצב שבו הכניסו אביו יוכל לגרום שידמה הבן שהכין אביו לו כ"ז בעבור שרצונו הוא שיחטא, כי לא יוכל לצייר אחרת למה הוכנו לו כל אלה. אמנם השלם בדעת ישכיל שלא יוכל היות כונת האב כ"א להתיצב על דרך טוב מעומק ההכרה, עד שעם כל הדברים החיצונים המקרבים אל החטא, יהי' הוא קרוב לזכות. הנה ביארו השלמים הללו דרך (התפכות) [התפתחות] אבדת המוסר שבא מהשביעה היתירה, בתחילה טעות השכל בתעודתו ע"י המצב שלו וכל הדברים החיצונים המסבבים אותו, ואח"כ נטיה עצומה במעשה לבהמיות טבעית, ומזה נהימה בלתי טבעית מתגברת כארי שוחר לטרף.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ז

מוסב על המשלים הקודמים שמבארים פרטיות הרעות שמביאה השביעה היתירה הרעה, של התגברות הבהמיות הטבעית (והחיית) [והחיתית] הבלתי טבעית, והשיבוש המדעי שהוא היסוד לכל השחתה. הרי מילוי הכרס מביא מינים של רעות רבות השונות בתכונה זו מזו, שנאמר "כמרעיתם וישבעו", מורה השביעה הטבעית שעל ידה נתבהמו והתגשמו ביצר הרע הטבעי, "שבעו וירם לבם" גם לרעות בלתי טבעיות, "ע"כ שכחוני" היא הרעה המדעית שהיא השורש והעיקר לכל רע נימוסי במנהגים, והוא מביא לכל רע וכל רע מחזק אותו, וכל אלה השלש באו מהשביעה. והוראת "על כן" באה בזה לב' כונותיה, שהיא הסבה וגם המסובב. כי בהיות שבוש הדעת בהתחלה, הוא גורם לכל הדרכה רעה, וכל מדה רעה וכל דבר פשע, משרישים את השיבוש שיסודו הוא שכחת השם ית', שבזכירתו בא לעולם כל טוב וכל אורה.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ט

הם ס"ל שהגורם העקרי שנותן מקום לדיעות הרעות שיתקוממו בלב אינו כ"א הנטי' אל התאוות הבהמיות, "זנות יין ותירוש יקח לב". וזה בא ע"י השביעה היתירה בשני אופנים: או מצד ריבוי העסק בהתאוות החושיות נעשה נוטה כולו אל המורגשות ואור השכל נעדר ממנו, או חוץ לעצם ההתעסקות, התגברות הכוחות הגופניים במדה יתירה גורמת חולשה לכוחות הנפשיים. ע"כ על הקלקול של ההתעסקות בצרכי החושים במדה יתירה אמר "ואכל ושבע וגו' ", ועל הקלקול הבא מעצם רוב התגברות הכח הגופני עד שנחלש השכל לעומתו אמר "וישמן ישורון ויבעט" .

ברכות פרק ה׳ פסקה נ׳

עיקר [ה]קלקול של השביעה היתירה בא ממה שהי' להם די זהב יותר מהצורך, והי' זה מורגש להם ביותר במדבר שצרכיהם היו מועטים והיו מסובלים בכסף וזהב. והכונה העליונה היתה לטובה, כדי שיהי' מוכן להם, בהיותם נכנסים לארץ, לשכלל הישוב על מכונו בכל התיקונים הנאותים למצב עם שלם ומשוכלל הראוי להיות מתנוסס בהוד והדר במצבו המוסרי. שלהכנה צריך ג"כ די אונים למצב החומרי, שצריך לזה כסף תועפות. ואם היו שמים על לב, שאין בכל עשרם מותר כלל בערך אל צורך שכלול המדיני שיבא בבאם לארץ נושבת, לא היתה דעתם זחה עליהם. אבל כשלא הרגישו כ"א מצבם ההוה, חשבו שהם משופעים הרבה יותר מצרכם וגבה לבם. וכמקרה דור המדבר כן מקרה כל הדורות, שבראותם עצמם משופעים בכסף רב, חושבים שכבר יש בידם יותר מכדי סיפוקם בשפע. וזה באמת רק מפני שאין להם מושג ברור מצרכי השכלול שראוי להיות לעם שלם, שההכנות רבות וגדולות להרבות אושר המדות הטובות, והרבות תורה וחכמת לב ודעת ויראת אלהים בעם, עם עז נפש וגבורה אמתית. שבהיותם מכירים צרכי התכונות הרמות וריבוי המכשירים הדרושים לזה, לא יאמרו בלבבם שכבר יש להם יותר מצרכם כ"א יכירו שעודם חסרים הרבה ועליהם עוד לעבוד ולהשתדל. וציור חובת ההשתדלות יטביע בלבבם, כי שלימות האדם אין קץ לה באשר הוא עובד רק לאדון כל שאין קץ לשלימותו, ובזה היו ניצולים מתועבות ע"ז. אמנם בהיותם מצמצמים השקפתם על חיי שעה, הביאם לחשוב שכבר יש להם יותר מצרכם, ומזה בא הרעיון שאין התכלית לעבוד ולהשתלם כ"א ליהנות מהשלימות המושגת כבר, שלא תצויר כ"א בשלימות של קצבה שמביאה לע"ז, לעזוב את מקור מים חיים שאין לו גבול, לחצוב בורות נשברים. והנה די הסיפוק באופן משוכלל מבינים אנו בציור הכסף, שהכסף הוא דרוש למשלח יד גם לכלי תשמיש מכובדים הראויים לאדם מכובד. אמנם בזהב יובן כבר ערך המותרות, מאשר לא תשבע עין האדם. ע"כ אמר שבאמת לפי תכלית ההשגחה האלקית רק "כסף הרביתי לה", די סיפוק באופן משוכלל העתיד להיות. אמנם מצדם שחשבו שכבר יש בידם די שלימותם והותר, וא"צ לשום שכלולים גדולים שדורשים תכונה רבה, ע"כ חשבו שהם יש בידם זהב מותר רב מאד, "וזהב עשו לבעל". וההודאה היא הוראה שבאמת כפי מצבם ההוה הי' להם מקום לטעות שכבר יש בידם מותר, ושיש תכלית להיות דורש רק לחיי הזמן ולא לשכלול ושלימות, ומבינים אנו מזה שלא היה ריבוי הזהב לבלי תכלית כ"א לתכונה טובה ותכלית המועילה מאד.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״א

יסוד השלוה, אפילו בעוה"ז, תלויה גם היא בתיקון המוסר הכללי והפרטי. כי בהיות האדם מוכתר במדות טובות ביראת ד' ובאמונה, הוא משתמר מהרבה דברים המכשילים את כחו ומכבידים עליו את סבל החיים, ומסתפק ג"כ בשמחה ונחת גם מהמעט שיזמין לו ד'. אבל בהיותו ממעט במוסר אז לא יאמר די בכמה שישיג מההון, ומדותיו שמתפגמות נוטות לתאוה [ה]עוברת גבול שמהרסת אשיות בריאותו ומולידה חלאים בו ובזרעו. ע"כ גם אם יאסוף עושר, לא יספיק לו ולא ינוח לבבו ולא ימצא בהם קורת רוח שלמה. ע"כ דורות ראשונים שעשו תורתן קבע, והיא הדריכה אותם אל דרך המוסר האמיתי, ליראת ד' ולמדות טובות והגונות, ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידם, כי המעט הספיק להם בהיותם בעלי מדות יקרות, וגופם הי' בריא ונפשם שמחה בעמלם. דורות האחרונים, שעשו מלאכתן קבע, שהדאגה על החומריות מלאה את לבבם ולא תניח מקום ראוי לדאגות המוסריות, ותורתן עראי, זה וזה לא נתקיימה בידם, כי נתקלקלו המדות ומנוחת הלב נטלה, ולא יאמר די בקיבוץ רכוש רב, ולא ימצא קורת רוח בעולם בכל קניניו. א"כ גם הרב שהוסיף לקנות ע"י ריבוי הזמן לא תתקיים בידו, כי לא יוכל למלא צרכיו שנתרבו כדי ערך תאות נפשו, וממילא נקרא באמת שזה וזה לא נתקיימה בידם. ועיקר שם עראי וקבע, אין תלוי כ"כ בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא קבע, גם שמסבות יעסוק בה מעט זמן.

ברכות פרק ו׳ פסקה ט״ו

עיקר הדבר הוא להורות, שהמעלה השלמה שישראל ראויים לזכות בה ע"י א"י, שיהיו במדרגה כזאת שלא די שקנינים של עושר ומותרות לא יזיקו להם לשלימותם הרוחנית האמיתית, כ"א יוסיפו על ידם אומץ בשלימות ודרך ד' הישרה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ו

...היא המדה ג"כ בשלימות הרוחניות, שהאדם ע"י מה שישתדל להשכיל בכל מה שיהי' בכחו, יושפע עליו שפע דעת מחסדי ד' יותר מכפי כחו. ועלייתו למדרגה הרמה שיותר מכחו אינה צריכה להירוס הצורה הקודמת לה כ"א תסייע לעלות אלי'. מה שא"כ בהצורות החומריות שהן מתיחסות לעניני בשר ודם שאי אפשר למעלה חדשה לחול כ"א בהפסד הצורה הקודמת. וכלול בזה עיקר בעניני ההשגות הרמות, הנבואה ורוה"ק, שאי אפשר להן שיזכה להן האדם כ"א כשישלים חק השמיעה במה שתלוי בידו ובכחו. דהיינו אם שמע במה שברשותך, תשמע ג"כ במה שהוא למעלה מיכולתך, ואם לאו לא תשמע. וכד' הרמב"ם במו"נ שאין לומר שישרה השם ית' נבואתו על מי שלא השלים עצמו בהשלמה הראוי', וכדברי חכמים ז"ל: אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, דהיינו שיהי' כלי מלא בענינים שהם תחת ידו ובחירתו אז הוא מחזיק.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א

התכיפה תאות לציין שהדבר הנסמך מיד יש לו יחש עם הדבר שסמוך אחריו, מפני שהיא מכשרת את הנושא לקבל התועלת הרצוי' מהפעולה הנסמכת אח"ז...ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות...כן הת"ח מכשיר את הדבק עמו שתהי' הברכה שיברכהו ד' בעושר ובנכסים לטובתו, ולכה"פ לא לרעה לו. כי אפי' הגרוע שבבנ"א תפעל עליו סמיכת הת"ח שלא להשחית מעלליו הרבה, ע"כ בהוסיף לו ד' ברכה לא ישתמש בה להרע, ותהי' הברכה הוגנת לו והוא מוכשר לקבלה. ומביא ראי' מב' פסוקים, שנא' "ויברכני ד' בגללך", ואי בעית אימא מהכא, "ויברך ד' את בית המצרי בגלל יוסף". להורות כי יש שמתברך ע"י הת"ח והוא מכיר שברכתו באה ע"י הת"ח, ויש שמתברך על ידו אע"פ שאינו מכיר בזה. לבן הודה והכיר כי באה ברכתו ע"י יעקב, ופוטיפר לא הכיר בזה, שהרי אחר שברך ד' את ביתו בגלל יוסף, מ"מ שם אותו בבית הבור, ומ"מ סגולת הת"ח היא שתמשך הברכה על ידו, מצד היותו מכשיר עכ"פ בכל אופן את הקרוב ונסמך לו, שיהי' ראוי לקבל ברכה, ובלא דעת ורצון יפעלו הכוחות הטובים ואור קדושת הנפש הטהורה את הפעולה הראוי' ברב או במעט, עכ"פ לברכה יהי' .

ברכות פרק ז׳ פסקה ט׳

הימנעות מתפילה על הצלחה כשהיא עלולה לפגוע בהצלחת מיטיבו. תפילה על עושר לעצמו, ועל עושר לאחרים, ובפרט למיטיבו

ההצלחה תהי' דבוקה בעצם הנכסים בברכה טבעית, בתת הגפן פרי' "והארץ תענה את הדגן" וכיו"ב. ובזה אין לאמר "מאד", כי אין מתפללים על מעשי ניסים ושינוי סדרי בראשית, ולפעמים גרוע הוא מי שנשתנו לו סדרי בראשית כדברי חז"ל. אמנם הברכה כפי כח הטבע בתכלית המעלה, זה ראוי לבקש ולברך המתברך, וזהו נכלל בכלל "ויהיו נכסיו מוצלחים", (והצלחת הטבע) [להצלחתם הטבעית]. אמנם ראוי לכלל גם עצמו בכלל, כי [ב]תוספת הברכה הטבעית אין מקום כלל שיתמלא איש מחסרונו של חבירו, כי ברכת ד' היא תעשיר כל בני אדם העובדים אדמתם ונהנים מברכת ד'. אבל ההצלחה האישית, שתלויה בפעולת האדם ע"י עסקים ומסחרים ויתר ההצלחות שהם חוץ מברכת הטבע עצמו, זה נכלל בכלל "ויצלח מאד בכל נכסיו", בזה אין מדה לומר: עד פה תבא, כי המקרים הטובים להתעשר ולמצא הון עתק אין להם קצבה. ע"כ יתכן לברכו בהצלחה של "מאד". והערה יקרה כלולה בזה על עומק עדינות הנפש שיש במטבע זו, שלא יכלל האורח עצמו בההצלחה המאדית. כי לבקש על רוב עושר אמנם ראוי רק לזולתו, באשר ראוי להחזיק את כל אדם מישראל, בפרט [יחידי] הסגולה ואנשים נדיבים, שהם ברוב עשרם יוסיפו טובה, יחזקו ידי האמת ויגדלו צדק וחסד בעולם, ע"כ להם ראוי לבקש ברכה של הצלחה מאודית. אבל כל אדם לעצמו ראוי לו להחזיק לעצמו המדה הבינונית, ולחוש שהעושר הרב יעבירהו מדרך הישר, שהוא אורח החיים. ע"כ עם החכם מכל אדם ראוי שלא יאבה עושר רב, "פן אשבע וכחשתי" וגו'. ועוד יתרה, שההצלחה המקרית שהיא ע"פ רוב באה ע"י מסחר, ולפעמים נמצא שברבות הטובה לאחד תתמעט הטובה המאודית לזולתו, כגון אם ירבו קופצים על מסחרו של זה תמעט באותה המדה הדרישה על סחר זולתו. וכל כך ראוי שתרשים כח הכרת הטובה בקרב לב איש, עד שהאיש שפתח לו פתחו והכניסו בביתו והאכילו משולחנו, ראוי שידרוש טובתו המאודית יותר מטובת עצמו. ואם יצוייר שתתמעט טובת עצמו, לבקשת המותר לבד הסיפוק ש"חייך קודמים", שזהו נכלל בכלל הבקשה של "ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים". אבל ההצלחה המאודית שבה יזדמן לפעמים אחד שמתמלא ממניעת רווחו של חבירו, יאבה בנדבת לבב, שהנדיב חברו, שהוא חייב לו הכרת טובה, יהנה באותה הטובה העודפת אע"פ שתחסר ממנו. ע"כ לא כללו בההצלחה המאודית גם את האורח המבקש, להורות על ראש פסגת יקרת הנפש והכרת טובה מקרב לב עמוק, שצריכה להמצא באיש הישראלי. וכן הורו חז"ל (שמו"ר פ"ד): "כל הפותח פתחו לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו". ואף שיוכל היות שאין החובה במעשה מגעת עד כה, כי באמת לעולם שלו קודמת לשל כל אדם, כדחז"ל בפ' אלו מציאות מ"אפס כי לא יהי' בך אביון", אפי' מאביו ורבו, מ"מ הרי אמרו: "כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך". א"כ סוף נדיב[ו]ת הלב והחסידות האמתית לעלות עד גבול זה של העדפת כח זולתו, ביחוד בהצטרף לזה עדינ[ו]ת הרגש של הכרת טובה, שמוצא המנוחה והשמחה הפנימית בראותו כי היטיב ד' לאיש חסדו. והרגש הנעים הזה, שהוא ראוי להיות נחלת כל נפש נדיבה, יסבב לו עונג הרבה יותר מהרחבת דעתו משפע עושר רב ותענוגות בנ"א, שתוכל ידו למצא בעשרו לעצמו .

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ב

תכלית הכבוד הראוי לגדולי העם כדי שתהי' השפעתם ניכרת ותרבה הדעת, כי דבריהם הנאמרים בחכמה ויראת ד' יהיו נשמעים ומזה תמשך הטובה השלמה אל הכלל כולו, ע"כ להורות על תכלית הכבוד, שלא ידומה שראוי הוא הכבוד למי שהוא בעל זרוע יותר, ויוכל להטיל אימתו על הבריות, או שיוכלו להפיק ממנו טובה מפני עשרו וכיו"ב, כמו שמשובש מושג נתינת הכבוד אצל רבים מבנ"א, ע"כ באו ללמדינו כי אין יסוד הכבוד כ"א מצד תקנת הכלל כולו בההשפעה של אנשי המעלה והחכמים, כדי שיהיו דבריהם נשמעים לעבודת ד' וכל דרך טובה.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ג

העבדות גורמת לעשירים לשמור על זכויות העניים

יסוד הרעות שנמצאו בעבדות בא רק מתגרת יד האדונים הרשעים שהתאכזרו בעבדיהם ולא חסו על חייהם ורגשותיהם, אבל תכלית התורה היא שיהיה עם ד' מצויין במדותיהם הטובות, ואז העבדות תהי' אחד מעמודי העולם וישובו...כיון שנמצאים בבנ"א ירודים במעלה, מפני מיעוט הכרתם וחלישותם הגופנית או הנפשית, הדבר נכון מאד שיהיו משועבדים לאנשים רמי מעלה שיהי' בידם להשגיח על כל דרכיהם ושתהי' אימתם עליהם, ובזה יתישרו. ולא עוד שאם ימצאו באנשים המוצלחים, כאלה שבהיות ידם גוברת והם משעבדים בעניי עם בשכר פעולתם, אינם דואגים עבורם שיהי' להם לחם חוקם די ספקם, ושיהיו באים לנוח כפי הכח הטבעי שתתמיד בריאותם, מפני שני דברים, האחד שאין רגש היושר מפעם כ"כ בלבבם לומר שהם עושים עול, שהרי אין מזונ[ו]תם עליהם, ועבור עבודתם יקחו להם מה שירצו. וכיון שאינו מכריחם לעבוד אצלו הוא חושב שנקי הוא מעניים, אע"פ שבאמת הם מוכרחים לקבל עליהם תנאים קשים שאי אפשר להם לעמוד בהם מפני עניים גם אם יקצרו ימיהם או יחלשו, אין האדון המשעבד בהם מפסיד מאומה, כי ימצא לו פועלים אחרים. אבל חק העבדות הוא מגן לזה, כיון שהעבד הוא קנין כספו ע"כ יחוס על ממונו. זולת אם יהי' האדון איש רע מעללים ואכזר, אז רק אז תהפך העבדות לצרה...ודי בהערה כזאת לפי המדות הטובות שהן בטבע אצל זרע ישראל לשמור את העבדים מרעה גדולה, ולזכותם בטובה רבה ע"י חינוך מתוקן והגנה כוללת מרעי בנ"א, שאם אותם העבדים יהפכו למשועבדים-בני-חורין יהי' חלקם יותר גרוע....

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ה

מעלת בקשת העושר כשמטרתו למען הכלל

הכוס המלא יורה אמנם על השביעה של המותרות וההרחבה היתירה, אבל בהיותו משתמש בו לברכת ד' לצד המעשה, לעשות הטוב והישר, שע"ז תעיר הברכה על כוס מלא, ללמד שאמנם ראוי לאהוב את החיים עם הרחבתם אמנם לתכלית המעלה והטוב שהוא ברכת ד'. לאיש כזה נותנים לו נחלה בלא מצרים, כי תחת שהמבקש את החיים עם הרחבתם לטובת עצמו ע"כ הוא מוגבל, כי כמה יוכל האדם להיות נהנה בעצמו מכל טוב. אבל המבקש את כל המותרות של עושר וכבוד והצלחה גדולה כדי להיות פועל רב טוב להשכיל ולהיטיב, אין קצה לתכונה, ע"כ נותנים לו נחלה בלא מצרים.

ברכות פרק ח׳ פסקה י׳

כי כאשר אין חיה רעה מושלת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה כדחז"ל בשבת. והדמיון לבהמה יהי' ע"פ התכונות הפנימיות, שהאדם שהרגיל כוחות הגוף גם בעת גבורתם להכנע מהיד המוסרית והוד יראת ד', כבר פועל הדבר על תכונתו הפנימית להקבע צלם אלהים בתוכיותו, והוא יוכל ג"כ לקיים את התורה מעושר. וכאשר ירום לבבו בעשרו יגבה לבו רק בדרכי ד', ואריה החת מפני צלם אלהים אשר באדם לא יפול עליו, והוא ראוי להיות אכיל תרי עלמא, ועם הארנקא דדהבא ירבה לעשות טוב ולהוסיף שלימות אמיתית.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״ב

והכתוב מכוון לענין, "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ". הכנפיים הם החיצונים המתפשטים להוציא אל הפועל [את] הפעולה של העפיפה. אמנם הכח הפנימי המניע את העפיפה הוא אבר הכנף, נקרא בשם "אברותיה". והנה יש הבדל בין כסף וזהב בשימושם: הכסף הוא שימוש בינוני לרוב בנ"א מכובדים, והזהב הוא כלי שימוש רק למלכים ורוזנים, "וכל כלי משקה המלך שלמה זהב", "אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה". כן יש בתכונת המצות פנימי וחיצון. הכונה הפנימית היא הכח העקרי המניע את הפעולה, היא נמצאת אצל גדולי המעלה. אבל ההתפשטות החיצונית נמשכת מכוונת נגד הפעולה הפנימית, כערך הכנף אל האברה, וכערך הכסף שנחפה מבחוץ אל הזהב העקרי הפנימי....

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ב

וכן הכח המוציא אל הפועל את המעשים הגופניים, צריכים למצא להם מרכז עולמו השכלי הפנימי. אז, למשל, כאשר יעסוק בתורה יהי' למען ידע את המעשה "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וכאשר יעמול לצבור הון יהי' למען תעודת הטוב והצדק, לכלכל נפשו ונפשות ביתו בכבוד מבלי שיהי' למשא על אחרים, ולמצא ידו לו להרבות צדקה וחסד ביד נדיבה. אמנם בהנתק קשר פעולות השכל מעסקי המעשה, ותכלית המעשית אל הפועל ממגמת השכל, אז ימצא לו ציור חלוש וכוזב לעשות את תורתו לעטרה של ציצת נובל לכבוד המדומה של השפעת זולתו עליו, והמעשים יהיו ג"כ משועבדים למגמות כאלה שמהן מקור לכל חלישות נפשית, ושיעבוד של שלילת שליטת עצמו על נפשו באמת, המכשרת את הנפש לכח השפעה של עין רעה מרפיונה וכשלון כחה הפנימי.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ה

ו"זיתים יהיו לך" הוא נערך אל הדברים שבאים לאדם במקרים נסמכים על קניניו הקדומים בחומריות ורוחניות גם מבלעדי השתדלותו, לבד מה שהם נחלקים ג"כ בערכם לדברים המוכרחים לאדם, ולמותרות ועניני עושר ושפע ברכה להצהיל פנים משמן.