רחמים

ברכות פרק א׳ פסקה ח׳

ונמצא שירידת ישראל היא כמו חסרון בהנהגה הכוללת, שבאה מצד כח הבחירה וסדרי ענינים אחרים שחייבו ירידתם לשעה. והוא כמו חולי שולט בגוף ההנהגה, וכל חולי סופו להתרפא, ע"כ ישראל בטוחים מאד על החזרת מעלתם, כי ההנהגה תחזור לאיתן טבעה ככלות ימי חליה. וזהו שאמר הכתוב "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך". כי חסד עולם הוא החסד הכללי הגדול, שבשבילו מנהיג השי"ת זו המציאות, שחקק בה חוקים טובים המביאים את הברואים לתכלית השלמות והטובה, ובזה החסד רחם הקב"ה את ישראל כי שם מעלתם חק בשלמות הכללית....

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ד

...אע"פ שלענין כפרת עון, השי"ת ברחמיו מחשב כופר העון לפי ערך ההפסד אע"פ שהוא גדול מההרגשה, מ"מ לענין יסורין של אהבה אין ההפסד מועיל כלל כ"ז שאינו מרגיש. ע"כ יסורין שההרגש עיקר בהם, הם יסורין של אהבה, אבל יסורין שההפסד עיקר בהם, אינם יסורין של אהבה....

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתן הוא החסד והרחמים...כי ההרגשה השכלית מובלת את האדם להשכיל אל זולתו כאל עצמו. כי בשכל אין פרטיות כ"א כלליות, ובהיות האדם נוטה אל שכלו יותר מאל חמרו, נמשכים רגשותיו אל ההרגשה השכלית שמכרת רק צדק ויושר. ע"כ איננו נפרד לעצמו, אבל כל זמן שימשך אחר הערב לחושיו בלבד הנה הוא נפרד לעצמו, כי אין בחושים כ"א פרטים, כדברי הרמב"ם במו"נ אין פרט בשכל ואין כלל בחוש. ויסוד הקדושה היא תמיד התאחדות הפרטים לכלל אחד, ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא מהפרטים המתאחדים, להעשות כלל אחד.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ז

וא"ד כפיטורי בפי ושט. היינו עצם החיבור התמידי, שכל ימיו הדביק נפשו לגופו בתור קבע, ולא עלתה על דעתו לשום לב לדאגות קבועות וצרכים נפשיים שיבאו בהכרח בקץ ימי חיי הגוף. ע"כ הרושם של דבקות הנפש ותאותיה אל הגוף, מצד התשוקות התמידיות שנתן מקום רק לתאוות הגוף, כאילו קישור הנפש עם הגוף הוא קבוע לעד לעולם בלא שום הפסק וביטול, ד"ז דומה לפיטורי בפי ושט שקובעים אותה ע"ד קבע, ע"כ הפירוד קשה מאד. ונגד מה שבכלות כוחו וראותו באבדן הגוף, הוא מוסיף אהבה לו מחמלתו והכמרת רחמיו, מאחר שאינו מצייר הטובה היוצאת מזה, הוא דומה כחזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח

ומר זוטרא הוסיף לומר, שאין ההכרח מביא רק להעתיק הדאגות לעתים רחוקות ומקרים כבירים, כ"א ראוי להסתכל איך האדם צריך לרחמי שמים בכל עת בהוה, עד שגם דברים קלי ערך ביותר יוכלו להיות מונעים גדולים משלמותו האמיתית. ע"כ פי' זה בית הכסא. כי טהרת הגוף ושיווי מזגו בזה וטהרת המקום, הם הלא קלי ערך לפום ריהטא, ומהם תוצאות גדולות לישוב דעתו של אדם והכנתו אל הטוב והישר החכמה והמשרים. ע"כ עם ההתבוננות בדברים הגדולים לא יעזוב ג"כ עניני אנושיותו ובהמיותו, שהם ג"כ מסבבים ההצלחה בהשלמתם, ומונעים אותה בחסרונם.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ג

אמנם ברוריה השכילה, כי אין לך רשע בעולם שלא הי' בוחר יותר ללכת בדרך טוב מדרך רע, אלא שיצרו אונסו ומטעהו, ע"כ הוא אומלל והולך בדרכי רשע, אבל אין לך אדם שיהי' נשחת לגמרי, שלא יועיל לו חינוך הגון ותוכחת חכמה ברב או במעט, ע"כ אין להתיאש מלבקש רחמים שישובו לשמור ארחות צדק גם הפושעים היותר גדולים. והיא ההשקפה החודרת על רוממות ערך נפש האדם שעשאה אלהים ישרה וטובה, ואי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב. ע"כ יתכן לבקש רחמים על אומללים כאלה, כעל כל החולים שאינם יכולים לעזור לעצמם עם כל חפצם להעזר. והנה לדעת הסוברים, שנפש האדם היא רק הכנה לקנות נצחיות ע"י דעות טובות מושכלות ומדות ומעשים טובים, אפשר להיות נפש נשחתת לגמרי מאין דרך לבקש רחמים על הטבתה, זולת בהיותו מעצמו משנה בחזקת היד בחירתו והרגלו ע"י כח מדת הגבורה שבנפש האדם. אבל לפי הדעת הנכונה, שהנפש היא עצם חי ונשגב, כאחד האישים העליונים היא עומדת בצורתה, ורק במקרה נפסדה ממקרי הגוף, אבל חפצה לעולם לעלות במעלות הצדק והמשרים, ע"כ ראוי להתפלל שהחטאים ישובו ולא יהיו עוד רשעים.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

ההתעוררות הראויה להרגיש צרכי חבירו ולבקש רחמים עליו, והחטא בהימנעות מכך

משרשי האמונה ויסודי החכמה האלהית הוא לדעת שאין דבר שנעשה בעולם ויש ממנו תוצאות לגורל האדם המוסרי או החומרי, שנעשה במקרה. כי כל המקרים כולם כשמזדמנים בפגישתם לתכלית מכוונת הם, ומאחר שמתדבקים ג"כ אל בחירת האדם, שיוציאם אל הפועל לתכלית הטוב, א"כ בהתעלם האדם ולא יפיק את התכלית, הוא חומס חק המקרה ההוא מהטוב העומד להיות נפעל על ידו. וע"כ באשר חק העולם שם אדון כל המעשים, שתהי' התפילה מכוננת עמודי המוסר והדעת את ד', וע"כ היא מועלת להפיק התכלית והבקשה, שבה תשלם תכלית המוסרית שלה, א"כ בודאי בכל מקום שתפגוש צורך התפילה, וההתעוררות להיות ראויה שתמצא, שם ידענו ברור שכבר היא דרושה עבור התכלית המוסרית המתפשטת ממנה. ע"כ כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו, הרי הגיעו המקרים במסיבותיהם שיהי' לו יחש ידיעה וקירוב זמן ומקום להצריך לרחמים, כבר נודע לנו מזה, שהטובה שתצא ע"י מילוי חק ההרגש הקדוש של בקשת התפילה חסרה היא, ואם לא ימלא נקרא חוטא, שבודאי ישאר חסרון זה השלימות לעצמו, וגם אפשר שיחסר לזולתו, בהיות המצב הכללי מורה שצריך שיעזר חבירו ע"י תפילה היוצאת מלבבו דוקא. קצרו של דבר צריך לדעת שאין כל רגש דומה לחבירו בפעולתו, כמו שאינו דומה לו בפעולותיו, והחובה להשתמש בכל רגש טוב להגדיל הטוב, ואז הוא מפיק את תכליתו הפרטית והכללית, ובהיות שמתעורר צורך של רגש טוב, ומונע אותו האדם מהשלימו בבחירה, הוא דומה למונע צרכי הגוף לקיומו, שהעד על ההכרח הוא הרגש הטבעי הנקי. אלא שצרכי הגוף מגיעים אל הגוף, ורגשי הקשר שבין איש לחבירו מגיע[ים] בשורש הקשר המאחד את האנושיות לתכלית נשגבה המיוחדה, ע"פ צרכים החומרים שלהם וע"פ רגשותיהם הנפשיים. והנה ההרגשה הטובה הבאה להאדם ע"י התפללו על חבירו, היא הרגשה מורכבת מידיעת השגחת השי"ת ותכלית ההנהגה האלקית בבריאה, שהיא לצד המעלה והמוסרי שבה, ורגש האהבה האמתית הפנימית אל זולתו, שהוא אחד משרשי המוסר הנדרש לתורה ולשכלול כל טוב. ובהיותו מונע עצמו מהשתמש מהרגיש את נועם הרגש המורכב הזה בשעה המוכשרת, ודאי יהי' אבוד ממנו, וגם הטוב המוסרי שהי' נקנה ע"י צערו שהוא חסרונו של זולתו, הי' סבה חזקה ודבקה להשלים את החסר, ובהיותו מונע את הטוב ההוא הוא מפסיד לעצמו ולזולתו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

יש להתייחס לבני אדם לפחות כמו לבעלי חיים. לפעמים דווקא השוואת בני אדם לבעלי חיים תרומם את מצבם החברתי. רחמים על בעלי חיים עלולים להיות כסות לאכזריות כלפי בני אדם. היכולת להכיל את המציאות לפיה צריך שיהיו גם שכבות חלשות, ולא להילחם במציאות זו אלא ליצור התאמות שימנעו פגיעה בהן. הכלת המנטליות של השכבות החלשות, בהבנה שאי אפשר למדוד את הרגשות שלהם והצרכים שלהם לפי אמות המידה של רוב בני אדם, כמובן תוך שמירה על כבודם וזכויותיהם הבסיסיות

ע"כ באשר ידעו חז"ל את רוח האדם לנכון, כי הבן חורין שעלה במעלה יתירה לא ירגיש בעצמו קישור של אחוה אל העבד כלל, ואם נחייבו או נתיר לו אפילו לומר בעת רגשת הלב על מותו, דברי תנחומים והנהגות המורות אחוה ואהבת ריעות אל העבדים, הנה יהיו הדברים מוכחשים מן החיים, ולא ייטיבו את אורח המוסר בהתנהגות האדם עם עבדיו כלל. אמנם כאשר נשפיל מדריגה אחת, ונלך עם האדם לפי האפשרי לו לשמע לפי מצבו, ולא לאמר דבר שא"א לשמוע, רק נעיר באדם ההכרה כי העבדים והשפחות עכ"פ קנין כספו הם ולא גריעי כלל מבע"ח שגם עליהם ראוי לחוס ולחמול, זה ההרגש השפל יתקיים וישא פרי לבצר רוח האדונים העריצים ולא יכבידו משאם על עבדיהם כאשר יחוסו על קנינם, וישימו ג"כ אל לב כי כחק כל בע"ח ראוי לחוס ולחמול עליהם, וכאשר נבא בארח השפל הזה יתקיים הדבר בידינו להיטיב. ובאמת כפי מצב האדם המוסרי גם לעת כזאת ושרירות לבו, ובפרט שע"פ הרוב המתגברים לעשות חיל הם פחותי המדות והמוסר, ובנ"א דלי הכשרון נדחים על כרחם לעבוד את העבודות המפרכות את הגוף, הכבדות ביותר והבזויות, שאי אפשר למין האנושי להתקיים מבלעדי העבודות הללו. ועלינו להכיר כי השי"ת ברא ג"'כ אנשים בעלי רגשות כהים, שלא תחשב להם לסבל יוצא מטבעם ההתעסקות בעבודות הפחותות...עכ"פ יחש הקנין אל העבדים היא השמירה המעולה לטובתם, ויחש האחוה תשאר רק באומר ודברים ולא תועיל להם מאומה, כ"א מה שיפסד הרגש שמירתם מצד הקנין, וההרגש הטבעי לחוס עליהם כעל כל בע"ח. והננו רואים בעינינו, כי בכל מקום שהקשיחו בנ"א רחמים מאיזו מפלגה של אנשים בתור בנ"א, יתעוררו גם לרחם על בע"ח ולא עליהם. ע"כ חלילה לאבד הכרת ערך בע"ח מהעבדים.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ז

הנהגת ה' במצב של גלות ובמצב של גאולה

לבוש הוא בגד תחתון וכסות היא בגד עליון. והנה בגלות אין עוזו ית' ניכר, נכרים משעבדים בבניו איה גבורותיו כביכול. אבל רחמיו ניכרים היטב "כבשה אחת בין ע' זאבים". ולולא רחמיו בכל יום ויום היו עומדים עלינו לכלותינו. אבל בשעת גדולתן של ישראל אז הרחמים הם בהסתר, ששומר ישראל שומרן מכל מקרים רעים, אבל אין במורגש, בשעת הגדולה, המקרים של היזק באופן שיורגש צורך הרחמים, א"כ הרחמים יהי' בבחי' לבוש התחתון שאינו ניכר. ולהיפך, העוז יהי' ניכר שתהי' גדולתן של ישראל מפורסמת בעולם. ע"כ יבקש בצדק, שתתלבש ברחמיך בפנימיות, כי לעולם צריך כל יחיד וכל ציבור רחמיו ית'. ותתכסה בפרסום בעוזיך, למען ידעו כל עמי הארץ כי יש אלהים בישראל. "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך" .

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ט

הד' מדות הקודמות ייחש ללבישה, שמורה על תמידיות ההנהגה, שרחמים ועז, חסד וחנינה, ראויות הם ג"כ להנהגה תמידית. שכיון שמכירים שיש כאן רחמים, מועיל אפי' למי שאינו הגון, כיון שראה שבט ד', שהרי הי' צריך לרחמים. וכן חסד וחנינה, הכל יש כאן הרגשת חסרון....

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ח

החטא, לבד העונש שראוי להתחייב עבורו, הוא פוגם את התכונות, וצריך הטבע להשתנות לחזור לטוב. והעמדת התכונות לטוב כאילו לא נעשה החטא, זוהי המריקה. ולפעמים אין התכונות משתנות כ"א ע"י יסורין. והמריקה שברחמי ד' הרבים, היינו שיזדמנו לו סיבות טובות, שיראה נועם הצדק והדרת החסד ע"י שיזדמנו לו חברים צדיקים, ויראה לעולם פעולות טובות יוצאות מכל דבר חסד וצדקה וכיו"ב, שבאלה הדברים כשהם מתמידים משתנות התכונות לטוב.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ב

תפילה על תיקון האדם ברחמים ולא בדין. תפילה על התיקון הפרטי כחלק מהתיקון הכללי

לגדור פרצת השלימות הנחסרת מהתגברות הרשע וחוזק התאוה ומדות הרעות אפשר במדת הדין ע"י מוסר של עונשים, ואפשר ע"י רחמים רבים של סיוע גדול להטיב את הלב ולטהר את הנפש. ע"כ יבקש הנגוע משבט אלוה, שלא יוסיף עוד לדאבה, ופרצותינו יגדור השם ית' ברחמים, לטהר לבבינו אליו לעבדו באהבה, מהכרה אמתית להטוב והשלימות. כל אדם הוא מעורב עם הכלל. ובהיות חסרון אצלו בענינו או במצבו החמרי או המוסרי, לבד הנוגע לו לעצמו מוכרח להסתעף מזה ג"כ חסרון כללי. ושלימות האדם היא שגם בעת צר לו, לא ישכח את חיי הכלל, ויצטער ג"כ על החסרון הכללי המגיע מחסרונו הפרטי, ולשפך שיח ג"כ לתיקון הכללי ע"י תיקונו הפרטי, ויהי' זה יקר וחשוב בעיניו כתקנת עצמו. כי לפי האמת והשכל נמצא האדם ביחשו אל הכלל, הרבה יותר חזק המציאות לעומת יחשו רק על ענינו הפרטי לבדו. ע"כ בבקשו על גדירת פרצותיו, ישתף נפשי בהדי' ציבורא לבקש ג"כ על פרצת כלל עם ד', ופרצות כל עמך בית ישראל. ואז הוא ראוי ביותר לרחמים, כי כח הרבים גדול מאד, ובהמשכו עם הציבור בכל פינותיו, תמשכהו קדושת הכלל להנהגה מעולה ולמצב מוסרי נעלה, שלא יהי' צריך עמה שפטים שנכונו רק ללצים ולכסילים המתהלכים לרוח תאותם הנפרדת.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ג

ההנהגה האלהית תוביל את כל היצור אל השלימות היותר נשגבה שמשיג ע"פ ההדרגה. האדם בבחירתו כל עניניו הפרטיים מסורים בידו שיובילוהו אל השלימות הנשגבה. והנה שלימותו היא תיקון מעשיו בתכלית התיקון, ובראש כל מקור של שלימות ההנהגה היא ללכת בדרכי ד'. ע"כ צריך שיצטייר בלבבו ושכלו ציור אמיתי, שדרכי ד' הם בתכלית היושר והמשפט, כדי שיכיר מזה לישר עצמו בתכלית היושר. אמנם אם יצוייר בשכלו שההנהגה האלהית מותרת על העול, ושיש העברת משפט אפילו לחסד וטוב, מיד תתקלקל תכונתו המוסרית. כי יאבד דרך, ויתרחק מהמעיין שיוכל לשאוב מתוכו שפע שלימות. ע"כ צריך האדם לצייר לנפשו, כי לפי מדת המשפט והיושר האמיתי הוא ראוי ג"כ לחסד ד', אם שרבו פשעיו, אבל מדת התשובה לעולם פתוחה, גם חסדי השם ית' בקבלת שבים הכל הוא ביושר וצדק רב. אז באמת כשתהי' ההנהגה עמו בחסד, ישכיל אל טוב ד', וילמד ללכת ארחות צדק ומשפט. אמנם כשישריש בעצמו שהוא כפי אמתת המשפט ראוי לעונש רב, ומפני מה יאבה שיתנהג עמו השי"ת בחמלה ואהבה ורחמים שלא מן המשפט, הוא משריש שיש חלילה אפשרות, שמפני אהבת עצמו תעות ההנהגה העליונה משפט, ומזה יצמחו פרי ראש ולענה על שדי המוסר שלו, ויגרום הדבר שלא ינהיג דרכיו ע"פ מדת המשפט, ויצא מרעה אל רעה. ע"כ אם יצייר בעצמו שהוא ראוי להיות בכל רע אז חלילה [ב]הכרח תוכל לגרום להביא באמת עליו רע, למען יוכל ללמוד מהנהגתו ית' עמו צדק המשפט האלהי, ויאחז גם הוא במדת משפט. ע"כ אל יפתח אדם פיו לשטן, ויצייר בנפשו ושכלו, כי לפי ערך גדולת השם ית', ודכאות האדם ותגבורת יצרו, אם כי רע ומר עזבו את ד', אבל מדת היושר והמשפט תוכל לחייב בצדק לסלח ולקבל שבי פשע, כיון שהוא מכיר את מעוותיו, אז יתרומם בדרכי הצדק והחסד, וינהר אל ד' ואל טובו.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ד

והצדיקים הללו דאגו ע"ז מפני שהדר הנשיאות היא השיבה וע"י ההדר שנופל בלבבות תתקבל יותר ההנהגה הטובה. והנה היתה כונת הנס ג"כ לתן צדק לפעלי צדיקים הללו, מפני שר"ג היתה שיטתו להנהיג את הנשיאות ברום מעלה של תוקף הדין. ועצם כח הנשיאות, שהוא כח הדין, חפץ להגביר, על כח ת"ח הפרטיים, הרבה, שבהם יש רק כח האהבה והרחמים. ע"כ כדי לתמם החזיון של היפוך שיטה זו, דהיינו שישראל מוכשרים להתנהג עמהם במדת רחמים, ראוי שיהי' הנשיא הנבחר זקן שמורה למדת רחמים כאמרו: "זקן מלא רחמים". וכן הסכימה דעת העליונה, שאף הצעיר נולדו בו מחזה זקנה, להורות על תוכן ההנהגה הנרצית בנשיאות ושכך ראויה להנהגתן של ישראל, שהם כולם צדיקים וזרע ברך ד' .

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״א

ובאשר לתקן ברכה למינים צריך מעמד נפש גבוה ונשא מאד, כי האדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא ימצא בו בטבעו איזו שינאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, והתפילה צריכה שתבא דוקא מטהרת לב קדוש הדבק באלהים חיים ומכיר שכל בריותיו חביבים לפניו כי מעשי ידיו כולם. אלא שעכ"ז יגביר שכלו על הרגשתו, וידמה בזה לאדון כל המעשים, שמנהיג עולמו גם במשפט עם הרחמים.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ד

...ובר"ה, אז הוא זמן שאנו צריכים ביחוד להשכיל בציור ההשגחה האישית, כדי להיטיב ולשפר המעשים הפרטיים, ולאפושי ברחמים כ"א על עניניו הפרטיים ג"כ שמזה תבנה הצלחת הכלל, כשיהיו כל הפרטים מוצלחים. ע"כ תקנו התפילות ג"כ במספר תשעה.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״א

אבל להרגיע אותנו ביותר שכ"כ אנו בטוחים בהשלמת התיקון, עד שלא לבד ההכנה הכללית תתוקן כ"א גם המצב הפרטי של המעשים הטובים, ע"כ מביא ממקרא שכתוב "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו", להורות על פרטיות הבחירה הטובה מצד פרטי המעשים טובים שגם היא ביד ד' היא, ועתידה לבא לעולם בתיקונו בחסדי ד' ורחמיו.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

יסוד זכות אבות השמורה לבנים הוא מפני שהאבות מטביעים מדותיהם הטובות בטבע בלב בניהם, ואפי' סרו בפועל הבנים מדרך הישרה, מ"מ כשהי' כח הטוב של האבות גדול מאד, פועל כח ירושת אבות שלעולם אי אפשר שיהי' קלקול הבנים גדול כ"כ עד שלא יהי' אפשר שירפאו ממשובתם, כ"א באיזה הערות מוסריות של חכמה או שבט ד' ע"י יסורין, יחזרו לעצם טבע נפשם הטובה שירשו מאבותיהם הצדיקים. והנה כח הירושה מאבות תלוי הרבה בחוזק הקנין שהי' למדות הללו בנפש האבות, לגודל הרושם וההתעצמות שהי' בנפשם עמהם. וכל שיגדל יותר הרושם על נפש האבות מתכונות המדות הטובות כה תעמיק פעולתן בטבע הבנים. עד שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היו כ"כ דבקים במדות הקדושות והטובות שראויות להיות לנחלה לעם קדוש ששם ד' נקרא עליו, עד שהספיקה מעלתם להקנות קנין נצחי לבניהם, מדותיהם הטובות, כפי מה שאפשר לקבל לעם שלם בכללו. ואמנם המדות הראשיות כאשר יתבודדו בהתגברותן באנשים מיוחדים, יגדל רשומן בנפש יותר מאלו יקבצו כולן באחד, שאז אע"פ שתשתכלל השלימות יותר באדם אחד שהשלים נפשו עם כלל המדות הטובות, אבל בהכרח חוזק הרושם יחלש מפני שכל אחת פועלת רושם על הנפש ומחלשת את זולתה. ואולי שלש המדות הראשיות שמצטיינים בהן עם ד', רחמנות, ביישנות, גמ"ח, כ"א מהן פועלת בנו ביותר מפני שכ"א מהאבות לקח לו אחת מהנה לעיקר בחייו. אברהם מדת החסד, יצחק הצניעות והביישנות כנראה מהנהגתו בנשואיו, יעקב מדת הרחמים שמהם (באים) [באה] אהבת הורים לבנים שהתגברה בו ביותר. ואף שלגבי ערך מנהיג יותר טוב הוא השתכללות כל חמדת המדות, אבל אצל אבות להוריש לבנים, לבנות גוי איתן מצויין בצדקת מדותיו ותכונותיו הנעלות, יש יתרון להתיחדות המדות מפני חוזק הרושם שבא מצד ההתיחדות. והנה עד כמה יפעלו הכוחות מצד הירושה להתגבר על קלקולי הבחירה רק לאלהים הוא המשפט. והנה העם אז נשחת, שאבד סגולותיו ע"י חטא העגל, שעבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, שנכללו בע"ז, שלשתם הם הפך מרחמנות ביישנות גמ"ח. שפיכות דמים היפך הרחמנות, גלוי עריות היפך ביישנות, ע"ז היפך גמילות חסדים. כי גמ"ח באה רק מההכרה השלימה של אחדות השי"ת, שמזה באה הידיעה לאחד ג"כ כל הברואים והמעשים ע"י שיתוף הפעולות לטובת הכלל, וע"ז תעוות הדרך הישרה הזאת להרחיק את האדם מהשקפת ההתאחדות ובזה יגבר כח הפירוד וכח ההרגשה הגשמית רק לבצעו ותאוותיו של כל אחד.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״א

מפני שחטא העגל פעל קלקולו לא רק לשעתו כ"א עשה רושם גדול גם לדורות הבאים, ע"כ לא יספיק לזה אם תאחז ההנהגה האלהית במדת הרחמים לשעה לפי זמן התפילה, כ"א הי' צריך שתחול מדת הרחמים עליהם בדרך קבע שתהי' קביעות ההנהגה עמהם לא לפי מדתם הגבוהה שהיו ראויים אליה אם לא חטאו, כ"א במדת רחמים תמידיים שתחול עליהם בהתמדה גם לזמנים ודורות הבאים.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ד

יסוד הרחמים יצר השם ית' בנפשות, מפני שהוא שלימות בנפש, כענין צדקה שמצלת מדינה של גיהנם. כי השם ית' הי' יכול לפרנס את עולמו בלי צורך לרחמי בני אדם, אלא שמדת הרחמים היא השלימות. אמנם מי שאין בו דעה להעריך ערך הרחמים, כשמרחמים עליו אינו פונה להשכיל צד השלימות שיש ברחמים, אלא יחשוב שכן היא המדה שלא לחוש על מדת המשפט כלל, ונמצא שע"י מה שמרחמים עליו יותר משורת הדין משרישים בו נטי' להפקר, וחסרון נראה ממדת המשפט שהוא עמודו של עולם. אמנם מי שיש בו דעה, גם כשמרחמים עליו יודע הוא ומכיר שמדת הדין היא יותר ראויה להנהגה תמידית, ושראוי לו להשתדל שיהי' ראוי לכל טוב מצד מדת הדין ולא מצד מדת הרחמים, ע"כ יוסיף אומץ בדרכי הטוב והיושר ולא יסמוך על מדת הרחמים יותר מדאי. כענין דחז"ל ע"פ "אל תאמינו ברע", אם יאמר לך יצה"ר חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמן לו. כי קיומו של עולם ושלימותו הוא רק ההכשר לזכות ע"פ עמל כל אחד כמדת הדין, ובעל הדעה ישקול בצדק מדת הרחמים כמה תוכל להיות גוזרת, אבל לא יסמוך עלי' מהכרתו את השלימות האמיתית.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ט

רגש הרחמים המתעורר באדם אינו בהכרח האמת המוסרית

שבחו של מקום ב"ה ראוי שיהי' חתום בחותם האחדות והכלליות ולא בענין של חלק, כי הוא יתברך הוא הכל ואין עוד מלבדו. ומשפט הכלל של כל המציאות הוא היושר האמיתי והמשפט של השלימות, וההשלמה הכללית אין בה הבדל בין טוב לרע כי כולה טובה. ע"כ משתקין מי שאומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, כאילו מדותיו של הקב"ה הן רחמים חלקיים, פונים לחלק מיוחד במציאות מפני שיש בו המיית רחמים לפי הציור החלש של בנ"א, שבא להם מפני השקפתם הצרה על המציאות כולה, וזהו נגד האחדות. ועל טוב יזכר שמך, ג"כ הוא נגד האחדות שכולל הכל בהשלמה אחת, מפני שמעשיו ית' הם אחדים, וכל ההנהגה אחת היא. ע"כ אין ראוי לומר מודים מודים, כאילו יש כאן דברים מחולקים, כ"א הודי' אחת על מקור האור והטוב "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" .

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ב

מידת הרחמים האלוקית שווה כלפי כל הברואים

ראוי שישכיל האדם כי טובו של השם ית' הוא מקיף את המציאות כולה, וכל מה שברא לכבודו ברא, וכבודו הוא שלימות הגמורה שתמצא בברואים, לכ"א לפי מה שיוכל לקבל ולהתעלות. והדעה המוטעת שיתכן לומר שיגיעו רחמי השם ית' על דבר מיוחד להבדילו לטובה מכל בריותיו היא מביאה אסון לעולם, כי בזה תתגבר הטעות, בצירוף אהבת עצמו, הנטועה באדם, ביצר לבבו מנעוריו, יותר על המדה, לחשוב שרק הוא הוא הנבחר והאהוב מאת ד', מצד עצמו. ובאמת ראוי להשכיל כי רחמי השם ושפע חסדו הם מגיעים על כל בריותיו, אלא שלפעמים מתבחרים יחידים מברואיו, מעמים ואישים וכיו"ב, כדי שעל ידם תבא הטובה הכללית השוה לכל המציאות. אבל לומר הגעת רחמים על דבר מיוחד שאין בו מבוא לההשלמה הכללית, הוא דבר שאינו ראוי להעלות על לב, והוא דעת [ה]משחית[ה] חיי המוסר הכללי[י]ם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ג

מקומה של מידת הרחמים בתוך כלל מידות האדם

מתועלת התפילה וסיפור שבחי השם ית' הוא שילמד אדם כפי כחו מדרכיו ית'. ובאשר המדה המצויירת ליחסה לשם יתעלה היא המדה הראויה להיות שלטת על כל דרכי האדם, ע"כ בהיות האדם מצייר שמדת הרחמים היא המדה הכללית וישים תכליתו להשתמש במדת הרחמים, יבא מזה לידי הפסד סדר וירחם גם על הראויים להתאכזר עליהם, "וכל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים" כדחז"ל. ע"כ ראוי להשכיל כי המדה היותר שלמה היא מדת החכמה והיושר האלהי, שהוא מחלק בקו לכל מדה פרטית להשתמש בה במקומה ומציין מקום גם למדת הרחמים. והנה אלה ב' הדיעות הן שתי נטיות הפכיות קיצוניות שאינן הגונות, שיוכל ציור בלתי אמיתי להביא בתורת האדם, לדעה הראשונה הגברת אהבת עצמו שהיא היפך מדת הרחמים, ולדעה השני' היא הגברת הרחמים ואהבת זולתו בלא מדה שכלית שהיא מבלה עולם ג"כ בצאתה מדרך החכמה. אמנם "כל ארחות ד' - המה - חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו", שמוכנים לקבל על ידם חסדו ואמתו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ד

האיסור שבמשנה יתכן לפרשו שאומר בלשון שבח "על קן ציפור יגיעו רחמיך", שסיפור שבחיו של מקום ראוי שישקל בפלס האמת. אבל כשאומר בדרך בקשת רחמים לעורר כונת עצמו, ועיקר הדבר הוא מה שמסיים "אתה חוס ורחם עלינו", אין בכך כלום אם הפתיחה מה שמקדים אינה מכוונת להאמת, ועיקר התפילה מתקבלת לפי כונתה. וי"ל כיון שהוא לפי השקפתו מתפעל עי"ז בעד זו ומתעורר, ש"ד ומשובח הוא. אמנם אביי השיב כיון דמשתקין אותו, משמע שאין חוששין שמא לקח הדבר להצעה של בקשת תחנונים, א"כ נראה שבכל אופן אין זה משובח. ואולי לדינא כשמתכוין לבקשת רחמים ולא לסיפור שבח אין משתקין אותו, אלא שמ"מ איננו ראוי לשבח כיון שבסיפור של שבחו של מקום משתקין אותו, גם בבקשת רחמים נהי דאין משתקין אותו מ"מ יתרון אין בו ואינו ראוי שישובח. ויש בזה עוד צד ציור אחר, כי הרמב"ם במו"נ כשביאר טעם למצות בח"ג כתב ששילוח הקן הוא באמת מצד מדת הרחמים, ואמר שהמשנה שסוברת משתקין אותו כשאומר "על קן צפור יגיעו רחמיך", היא כדעת האומרים שאין טעם למצות ושראוי לתלות הכל רק ברצון וגזירה. אמנם הראוי לדון יותר שתהי' המשנה מסכמת עם הדעת שאלי' נוטה השכל הטבעי, שמתוך כך נמשך לזה הרמב"ם ז"ל, ונמצאו ג"כ סימנים גדולים בדברי חז"ל שטעמי מצות ודאי נתנו להדרש ולא נכתבו רק מפני התקלה. ונראה שהרמב"ם ז"ל תלי לה בפלוגתא דתנאי אי דרשינן טעמא דקרא....

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ב

וביאר צדק המשפט, אם חכמה אין כאן, מרוב ענותו שמשו"ה אין ראוי לכעס בטבע, זקנה אין כאן. ורמז ג"כ כי הכעס הזה הוא כעס בחירי לא רצוני, כי מצד החכמה אפשר שיבא ג"כ כעס טבעי, "ברב חכמה רב כעס", ו"צורבא רבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא לי' ". אבל הזקן הוא כבר מצונן מחם תגבורת המדות והוא מלא רחמים, והכעס שיכעס הוא בחירי, מפני שהצדק יורה שראוי אז לכעוס.