אנשי מעלה

ברכות פרק א׳ פסקה ח׳

השפעתם של אנשי המעלה על העולם, וירידת השפעתם ויכולת פעולתם בהיות ישראל בגלות

והנה החסרון שבעולם מצד שפלותן של ישראל ניכר בכמה דרכים. הא' מצד רוממות אנשי המעלה שבישראל, שאין ערוך לקדושת מדותיהם ועומק חכמתם, וכשישראל במעלה הם יכולים להיטיב הרבה לטובת שלמות העולם. כענין שאמר גבריאל, אם יהיו כל חכמי אוה"ע בכף מאזנים ודניאל איש חמודות בכף שני' לא נמצא מכריע את כולם? וכשאנשי מעלה קדושי עליון כאלה נתונים בשפל, וקול שלמותם אינו נשמע בעולם, רעה רבה היא אל הבריות כולן ונגד חק השלמות שיסד השי"ת בבריותיו...וכל אלה הענינים נתבארו לר' יוסי במראה הזה. והוא שכשעמד להתפלל, וכחק שלמות קדושתו עלה למעלה גדולה הראויה לו כפי ערך החסידים הראשונים בתפילתם, שמע בת-קול, והשיג עי"ז כמה גדול חסרון השלמות בהנהגה ע"י הגלות, שזו השלמות שהשיג, אינה בערך מה שראוי לו ע"י קדושת המקדש כשהוא בנוי וקדושת ישראל כשהם במקומם, גם א"א לו לפעול בשלמותו בעולם. ואמר לו אלי', שלא בשעה זו בלבד אומרת כך, פי' אין העדר השלמות מורגש רק ע"י אנשי מעלה כמוך וערכך בשעה הרוממה הזאת, כ"א בכל יום ג"פ שהוא כזמני התפילה שנתקנו נגד קרבנות, ניכר מאד העדר השלמות שבא לעולם ע"י חסרון הקרבנות והעבודה ממש.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ט

כי בשינה האדם משוקע בחומריות, מפני שהרצון השכלי סר ממנו, וכח המדמה לבדו פועל בו. ע"כ רוח הטומאה שורה על הגוף עד שצריך להעבירו בנטילת ידים. והיינו כי אף שאפשר לשלמי המעלה שיהיו פועלים בשכלם בשנתם בהשגות רמות למאד, כנודע מקדושי עליון הרבה שזכו לזה, היינו מצד הנשמה, אבל על הגוף אין הנשמה פועלת בשעת השינה....

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתן הוא החסד והרחמים. ע"כ מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתית, תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים. אמנם אחרי כל הציור המוקדם עושה הטבע את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה. ע"כ אחר האכילה, עוד הפעם תקנו חז"ל מים אחרונים, לשוב אל הקדושה הנאותה. ויפה נבין דברם ז"ל, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכו של מושג היושר הטהור, ע"כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע"כ הם חובה. והתערובות הזה שבהכרח נמצאות גם בשלם שבאנשים המונעות את תנובת החסד והצדק הראוים לשא ענף ולשאת פרי ברכה בכל נפש יקרה, הן הנה המלח סדומית המסמא את העינים, וראוי להעבירן מעל הפעולות הנמשכות מעצת הנפש ויוצאות בפועל ע"י הידים, לשוב אל הקדושה....

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ו

חשיבות השתתפות היחיד עם הציבור בעבודת ה', ומתי האדם מוגדר כפורש מן הציבור (הרב כותב "בכלל הרשעים", ומשמע שאינו רשע ממש, ואולי הרב מדייק זאת מלשון הגמרא "נקרא רשע" ולא "הרי זה רשע". ראה בדומה לזה ב"ח חו"מ סימן י' סק"ב)

ביהכ"נ הוא מקום הקיבוץ הציבורי לעבודת השי"ת. והנה הכלל הוא שהאדם אף שיהי' רשום במעלה מאד, צריך שישתף נפשי' בהדי' ציבורא, אז הוא נהנה מן הציבור והציבור נהנה ממנו. אבל אם יבור לעצמו דרך, אפי' בעבודת ד', לפרש מדרכי הציבור, אז לא ירצה, וילך מדחי אל דחי. וזהו נרמז ג"כ שלא יתפלל אחורי ביהכ"נ, כאילו הוא ראוי לבנות במה לעצמו אפי' לשם עבודת ד'. ול"א אלא דלא מהדר אפי' לבי כנישתא. גם בזה יש רמז, שהכלל הוא נכון רק אם הכוונה של אותו הפורש לפרש מן הציבור לחלוטין, ולדרוך בעצמו בדרך עבודה כפי חזיון לבבו, אז אפי' יהי' גדול שבגדולים הוא בכלל הרשעים, אבל אם מגמת פניו היא להיות נכלל ומשתתף עם הציבור, אלא שלפעמים צריך ללכת בדרכי עבודה לפי ערכו ומצבו, לית לן בה.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ט

הורנו, שכל המדות שחקק השי"ת בטבע האדם ונפשו, אין בהן אחת שתהא רעה בהחלט, עד שהיתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועל הטוב פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמדתה. מזה יצא שאין לדחוק, אפי' המדה הרעה, יותר מדאי, באופן שלא לתן לה שום מקום, כ"א מקומה המצומצם ראוי לתן לה, ולהשתדל לתקנה. ע"כ בשעת כעסו אין מרצין לו לאדם, שהאדם השלם ג"כ אפשר שיכעוס. ע"כ צריכה מדת הכעס להמצא, וראוי להרצות מיד, אבל לאמר שלא יהי' אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כח נברא בנפש להרע, זה לא ניתן להאמר, (ודברי החסיד במס"י פ' י"א שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל, צ"ע לע"ד). ומכוון כפי מדת השלמות הראויה להאדם המעלה, יסד המנהיג העליון ית' בהנהגתו הכללית, שישנם כוחות שתכליתם דומה בכלל הבריאה כתכלית הכעס באדם. ואם שאפשר לכובשם ע"י תפילת צדיקים וזכיות, אבל ראוי להניח להם איזה מקום, כי מעשה ד' הכל נברא לתכלית טוב. ע"כ אמר המתן עד שיעברו פנים של זעם, ויפעלו פעולתם באיזה ערך עכ"פ, כי לא לריק נמצאו, ואניח לך. ובהיות המקום הניתן לכעס בהתעוררות האדם המעולה הוא מעט מן המעט, כמו כן ההנחה בההנהגה הכוללת מצד עצמה, בהיותה מתנהגת כראוי בלא יתרון קלקולים אינם טבעיים, היא ג"כ רק חלק מועט וקטן, מכונה בערך רגע, "כי רגע באפו", וחסד אל כל היום. והנה בנוהג שבעולם, האדם השלם ראוי לו להשתמש בכעסו רק בזמן הראוי לזה מאד, שזהו מעט במציאות. וכן בההנהגה העליונה, הכוחות המוכנים להרע, שהם לאותה התכלית עצמה שעליה נבנה יסוד הכעס באדם, הם מעט מן המעט נגד הכוחות וסיבות הטובות, כמו שהאריך הרמב"ם ע"ז במו"נ ח"ג שהרע הוא המעט מן המעט והמציאות בכללה היא טובה. וחז"ל הוסיפו שגם המועט ההוא הוא לתכלית טובה. וקראוהו רגע שהקב"ה כועס בו. והנה מי שהוא חכם גדול, אם הי' חסיד, ישתמש בחכמתו איך להיטיב ולהרבות פעולות הכוחות הטובים. אמנם אם יהי' איש רשע שנפשו אותה רע, יועיל בחכמתו להרע להרחיב חוג הכוחות הרעים, ובלעם הרשע הוא דמות הדעת המשולל מתכלית מוסרית, כ"א כולו פונה להרע, הוא בהיותו יודע ומשקיף על המציאות כולה, ויודע ג"כ ההכנות שיש בו להרע, השתדל להרחיב הענינים הרעים, וזהו לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה....

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ז

נוסף לזה הורה כאן, שהתורה בהיותה תורת חיים, עיקר פרי' הוא לדעת איך להתנהג בחיים ע"פ דרכה וערכה, ויען שתכונת המעלה של איש קדוש הדבק בתורה, א"א להתבאר בפה וכש"כ בכתב, כ"א עין הרואה הליכותיו בקודש היא תשכיל ערך הפעולה שהתורה פועלת על גדולי המעלה הדבקים באהבתה, ע"כ גדולה שימושה, שאז בעיניו יראה את הליכות הקודש של הרב, הנעלה יותר מלימודה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק׳

להועיל לאדם בהישרת דרכיו צריכים שני דברים שהם כמעט מתנגדים זה לזה בטבע האדם: האחד, הוא הידיעה בכל פרטי הליכותיו, וע"ז מועיל מאד כשיש לו רב סמוך לו לשאול לו כל ספק וללכת ע"פ דרכו בכל ענין. אבל לזה מועיל מאד שירגיש בלבבו הכבוד וההדר היאות להרגיש על איש המעלה, וזו היא בכלל חובת כבוד התורה וכבוד ת"ח. אמנם להרגשת הכבוד טובה מאד העדר התדירות, כדברי הרמב"ם במו"נ על איסורי טומאה המונעים מלבא לביהמ"ק, שהוא כדי להכניס הגדולה והכבוד בלב. וכ"כ הרס"ג בס' האמונות והדעות על מניעת התפילה בטומאה לתקנת עזרא, כדי שתכבד בעיניו התפילה בהיותה מנועה ימים. ע"כ בדכייף לי', אע"פ שיפול בטבע קצת מציור הכבוד ע"י התמידות, עולה יתרון הידיעה הפרטית שיועילהו בכל דרכיו, ובדלא כייף לי', עליו להשתדל להסיר הסיבה למה אינו כייף, והוא מפני שנחלשה אצלו הרגשת ציור הכבוד והרוממות. ע"כ לא ידור במקום רבו, כדי שראיית הפרקים הבלתי תכופים תהיינה ביראת הכבוד כראוי, ויפעלו עליו דבריו התועלת הרצויה.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ג

והנה לדעת הסוברים, שנפש האדם היא רק הכנה לקנות נצחיות ע"י דעות טובות מושכלות ומדות ומעשים טובים, אפשר להיות נפש נשחתת לגמרי מאין דרך לבקש רחמים על הטבתה, זולת בהיותו מעצמו משנה בחזקת היד בחירתו והרגלו ע"י כח מדת הגבורה שבנפש האדם. אבל לפי הדעת הנכונה, שהנפש היא עצם חי ונשגב, כאחד האישים העליונים היא עומדת בצורתה, ורק במקרה נפסדה ממקרי הגוף, אבל חפצה לעולם לעלות במעלות הצדק והמשרים, ע"כ ראוי להתפלל שהחטאים ישובו ולא יהיו עוד רשעים.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

דרכי הבטחון הם השלמות האנושית, אמנם הם נחלקים, הבטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך, אבל הבטחון התמידי הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו...והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו' ", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגבה של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדרכים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו. ע"כ אמר "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי". ובציורך בהבנה אמתית כמה כח וכמה עוצם יד צריך עד כדי לבא לידי חיל זה, ולכל תנועה קלה עזרת ד' דרושה, אז עי"ז ימשך מה שאמר "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"....

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״א

ועוד כי על התמידין שהיא עבודת כלל ישראל, אמרו חז"ל, איך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג, ע"כ היו מעמדות שתהי' העמידה ע"ג, והסמיכות במקום לענין העבודה ועסק השלמות פועל הרבה לרומם את הנפש למעלתה לאחוז בחמודות וכל מדות טובות, כן המהנה ת"ח, אבל עם זה הוא בקרבתו ע"י שמארחו בביתו, הוא דומה כמקריב תמידין, שעם היותה תועלת הכלל גם בריחוק מקום, מוספת שלמות בקירוב המקום, ומועילה לנפשו תועלת תמידית ג"כ מהתמדת הראי' הנכבדה של שלמות האיש המעולה, בחיר ד' .

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ד

הרגש הלאומי הוא רגש ישר טבעי באדם, קרוב למעלת אהבת המשפחה ועולה עליה במוסריותו. ע"כ גם אברהם ושרה בהיותם אנשי יושר מעצם טבעם היו דואגים לקיום הלאומי של אומתם והצלחתם, שכמוה מצינו ג"כ בשאר אנשים חכמים ואנשי מדות טובות מכל העמים...האדם השלם אינו די שיצמצם עצמו באושר אומתו, כי צריך הוא להשתדל להביא ישועה כללית לכל האדם אשר על פני האדמה....

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

הכבוד לשרת אנשי מעלה

...למשל העובדים מפני דלותם במערות וכיפי עפר ששם האויר משחת, וכמה סכנות צפויות להעובדים ע"י הריסות מפלי העפר וכיו"ב. אם היו העובדים עבדים וקנין כסף להבעלים, אז אף בהיותם דלי מוסר לא היו חסים על כספם להיטיב את מצב העובדים, לטהר את האויר, לחזק את התקרות לבל יזדמן שיעשו מכרותיהם קבריהם, כי יחוש על עבדיו וישמרם כשומר כספו ונכסיו. אבל עכשיו יאמר העשיר אביר הלב, הנה אם יקצרו ימי חיי הפועלים ע"י השחתת האויר, לא יפסיד מאומה, כי בשכירות שמשלם מדי יום ביומו ישיג פועלים אחרים. ואם בבת אחת יקברו חיים מהם מאות ואלפים, לא לו נוגע הדבר. וכ"ז בא מפני שנאבד יחש הקנין, וחשבנו להתרומם למעלת המוסר הגבוה שהוא מושג האחוה. אבל עוד לא בא הזמן לזה, עוד לא נטהרו הלבבות עד זאת המדה, עד יערה ד' רוח ממרום ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ואז יהי' יחש העבדות יחש אחר לגמרי. כי הנכשלים במעמדם המוסרי והשכלי, מטוב לב יחפצו להתפאר בכבוד, להיות עבדי השלמים הצדיקים והנדיבים חכמי קודש.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ב

לא הזכיר הכתוב שהוכיחה על מה שהיא מתפללת בשכרות, כי זה א"צ להודיע, שהוא אסור מהדין ודאי הוכיחה ע"ז לפי דעתו, אלא שעל עצם השכרות שלא מצינו ע"ז שום איסור מפורש, כי אשה כשבעלה עמה מותרת לשתות יין...מ"מ מדה שאינה הגונה היא, וראוי לאדם לרדוף אחר שלימותו של חבירו מאהבה אמתית. ע"כ ראוי לשחרו מוסר גם בדבר שאינו הגון רק מצד המוסר ושלימות ההנהגה הראויה לאנשי מעלה, להתקדש בדרכים טובים, ועי' תו ס' כאן.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ה

השוליים בחברה יהיו ביחס לרמת ראשיה, ולפיכך באחריות ראשי העם לשלם מחירים אישיים על מנת להרים את הרף

הצניעות הנימוסית שהיא מחזקת את יסוד העולם נגד הפרעות שיכולה הפריצות הטבעית לחולל במצב המוסרי הכללי והפרטי, היא צריכה שמירה רבה שלא תתמעט מתכונתה וערכה בלב בנ"א מפאת הרושם של הרגילות. ע"כ ראוי שיהי' נשמר אופן הקירוב בין המינים עם רגש של בושה סמוך לו, שהוא מבליט את תכונת הצניעות שהוא ראש לכל מעגל טוב ומבוא להשלמת האדם ולקרבתו אל דרכי השם ית' וקדושתו. ע"כ באשר מעמד הבושה נערך תמיד לפי סדרי הכבוד והקפידא המתחילים במעמדם הרם אצל שלמי בנ"א החכמים ואנשי השם, וע"פ ההדרגה נשארת עכ"פ גם בפחותי מעלה כשיעור הראוי לקיומו של עולם. למשל, הסלסול ודרכי הכבוד שנוהגים אנשי מעלה בעצמם בלבושיהן ובמנהגיהם, גורמים עכ"פ להבליט שגם שאר ההמון, אם כי ירגיש שלא לו הצדקה להשתמש בדרך כבוד מנומס ומהודר כזה, מ"מ פועל הדבר שעכ"פ לא ימהר כ"כ להיות בוזה דרכיו עד קצה האחרון, ויהי' בו עכ"פ איזה רגש של כבוד אנושי שלא להתנהג כבהמה בארחות חייו. אמנם בנפול צד הסלסול ומדת הבושה הראוי' לשלמי המעלה, תרד בירידתה מדרגה אחר מדרגה עד שיתרוקן מלב ההמון כל רגש כבוד אנושי, ואז נכונו כל תוצאות רעות לצאת בזעף, כשלא ידע עול גם בושת. ע"כ ת"ח ראוי להיות מתיחס אל הבושה במדה זו שלא יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו. ע"כ רב חסדא דמיירי בת"ח, לא נקט הטעם השנוי לקמן בברייתא "לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו", שזה מתיחס אל צד החשד שיש בזה, ונוהג בכל אדם באיזה אופן. אמנם מצד עצמותן של דברים שהוא נאות לת"ח, הדבר מוגדר בעצמו מצד הפעולה הרשמית שמוכרחת לצאת ע"י ויתור מוסרי של רגש הבושה והצניעות מצד ראשי העם, החייבים לבנות בנינו של המוסר וארחות היושר בעולם.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ב

תכלית הכבוד הראוי לגדולי העם כדי שתהי' השפעתם ניכרת ותרבה הדעת, כי דבריהם הנאמרים בחכמה ויראת ד' יהיו נשמעים ומזה תמשך הטובה השלמה אל הכלל כולו, ע"כ להורות על תכלית הכבוד, שלא ידומה שראוי הוא הכבוד למי שהוא בעל זרוע יותר, ויוכל להטיל אימתו על הבריות, או שיוכלו להפיק ממנו טובה מפני עשרו וכיו"ב, כמו שמשובש מושג נתינת הכבוד אצל רבים מבנ"א, ע"כ באו ללמדינו כי אין יסוד הכבוד כ"א מצד תקנת הכלל כולו בההשפעה של אנשי המעלה והחכמים, כדי שיהיו דבריהם נשמעים לעבודת ד' וכל דרך טובה, ע"כ אין מכבדים במקומות שאין ראוי להשפעת השלימות להיות נבנית בהם. בדרכים, מפני טרדת הדרך, שאין ראוי להתעסק בעקרי חכמה, ע"כ אין כאן מקום התעסקות השלימות במובנה השלם. ובגשרים, מטרדת חשש סכנה, כהא דפ' במה מדליקין "וגברי היכא מיבדקי וכו' " כעין גשר דחשיב כמקום סכנה ואין הדעת פנוי' לעסקי השלימות שראוי להיות האדם פונה עליהם בכל רגשותיו. ותכלית הכבוד שמחוייבים אנו לת"ח איננו כ"א כדי שתהי' הדרכתם פועלת בתכלית החוזק, שהרי באופן חלש תפעל השמיעה גם מבלעדי הכבוד הניתן. אמנם לחזק הרושם בכל תוקף, כאשר יאתה לדבר ד' אשר בפיהם של חכמי תורה, ראוי להחזיקם בכבוד והדר באופן נעלה. ע"כ במקום שאין מוכשר לקבל רושם התורה באופן מלא, אין מכבדים, כדי להורות על שורש הכבוד ויסודו. וכן בידים מזוהמות, אין הדעת פנוי' ואין כבודה של תורה לעסוק בה בחקר כבוד. גם כלל טהרת הידים הראויה לתורה ותפילה, היא יסוד להערה שכל לימוד וכל חכמה אינו בא למטרתו כ"א שיהי' ערוך בלב המקבל והלומד וקרוב לפעלו. ע"כ צריך שיהו הידים נקיות ראויות לקבל ההדרכה בפועל כפים. ע"כ אין מקום לכבודה של תורה בידים מזוהמות, כי תכלית הכבוד מתאחד עם עצם דרישת התורה ומילואה באופן היותר נשגב, וכל מעמד המונע מפעולת התורה על האדם במילואה, כשם שאינו ראוי לתלמוד והבנת התורה, כך אינו ראוי לכבוד התורה....

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ט

יסוד החיבה הציבורית מתבארת כמש"כ רק בהיותינו מכירים שא"א לשום יחיד להגיע למטרה נעלה כ"א בצירוף הכלל, וזאת היא יסוד החברה האנושית שבגללה אנו צריכים לחקים מרובים מצד התורה ומצד ההסכמה, ע"כ לא יוכר ערך הציבור בהיות כולהו רבנן. אמנם ג"ז צריך להתבאר כי החכמים בהיותם מכירים שאר רוחם ירצו להיות אולי נבדלים מן הציבור בהנהגתם, בהעריכם עצמם שהם צריכים להדרכה יותר רמה, שאפשר שימצאו כאלה שאינם נמנים ומצטרפים עם הכלל, אבל מהם לא יבנה הכלל בפועל. וההשפעה המוסרית האמתית תצא רק בהיות אנשי המעלה מתערבים עם הציבור ונמנים עמהם, דהיינו תרי מנייהו רבנן ולא חוץ למספרם תרי רבנן. אמנם יש ודאי לחכמים מעלה מיוחדת שאי אפשר להם להיכלל עם כל ההמון היורד מהם הרבה, והחכמים הגדולים בני עלי' שהם למעלה מספירת העם כולו הם ודאי אורו של עולם, והי' ראוי להרשים גם בצד המעולה הזה את יקרת הציבור. אבל דבר נאצל כזה הוא נשגב מהרגשת הכלל. ע"כ ראוי לציירו במה שקרוב לו, דהיינו ציור של חכמים כאלה הסמוכים למעלתו ומתערבים עמו, גם כשישא העם נפשו אל זאת המעלה ירום בערכו, "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו" .

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

תכונת החכמים השלמים היא, שיהי' כל דבר נערך בערכו, ולא יהי' הדבר הקטן בערך במציאות נדחה לגמרי מפני הדבר היותר גדול ומכובד, כ"א יעשה אליו טפלה ויתעלה בכבודו של הדבר הגדול.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ד

עיקר בריאת העולם היא שיהיו בו אנשים בעלי שאיפות ועוצמה

זה ודאי שהיצירה על מתכונתה נוסדה שיהיו הנפשות נפשות גדולות ואמיצות, בעלי כח ורצון כביר וראויות לעשות גדולות. ע"כ כשיהיו צדיקים יעשו צדקות גדולות ורבות ערך ויהיו לברכה בארץ, וכשיהיו רשעים יהיו מרגיזי ארץ ומרעישי עולם ברשעם, אבל יהיו אנשים גדולים רבי פעלים. זאת היא תכונת היצירה לאמתתה, אלא שטבע היצירה שכוחה השלם יצא רק בחלק ממנה, ורבים מיצורים יצאו שלא לפי שלמות הכונה התכליתית וישתלמו בהמשך הזמנים. ע"כ עיקר בריאת עלמא היא שיהיו בה אנשים גדולים, בעלי נפשות גדולות ושאיפות חזקות ורבות ערך. וכיון שהבחירה היא בהכרח חפשית, הלא אי אפשר לומר אחרת, כ"א שאיברי עלמא אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים, שהם המה בעלי הנפשות הגדולות רבות האון. אבל הבינונים, הנדים בחפצם כאשר ינוד הקנה, הם אינם האנשים של שלימות היצירה. שכיון שהאדם עלול לנטות פעם לטוב ופעם לרע הוא אות על רפיון נפשו וקטנותה. ולא זו היא תכלית היצירה ומטרתה, הכונה העליונה היא שיהיו נמצאים אנשים רבי ערך ורבי כח, שהם ראויים להיעשות על ידם דברים גדולים, ולא ננסים ונפשות שפלות מתנודדים כקנים ונוטים לכל רוח.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

התנהגות גסה עלולה להשפיע גם על אנשי מעלה

כמו שכל מקרי החליים הגופניים נתבארו כבר שמרביתם מחוללים הם ע"י דברים שיש בהם כח חיים, כן הכוחות הדמיוניים יש להם סבות שגם הנה חיות. אמנם יתגלו בפעולתם בעת יתאימו המקרים מצד המקום והזמן, ההרגל וההסכמה הכוללת, שאין היחיד יכול להפרד בהם מהשפעת הרבים, ואז הכחות הדמיוניים מתחזקים בהכרת פעולתם. שכח דמיונו של אדם בהעזבו מהשכל הוא מקבל את רישומם, ובאים מזה נזקים, לפעמים נפשיים ולפעמים גופניים, ג"כ כפי ערך הפעלת הכחות הנפשיים על הגוף. ועלול עפ"ז ההזדמנות במקום הטינופות, בפרט אם יהיה קבוע לרבים וגסי המונים, שההכרות הבהמיות הבאות לרגלי נטיות זוללות ותאות שביעה פשוטה וגסה, שם יעלה על דעת איש המעלה ציור הבהמות והפחיתות שבאדם באופן מעורר גועל נפש ושפלות ערך, אשר מזה יתעה משכל בדמיונות בדרך ערך האדם, וכשרון העליוני שלו יסתר מעיניו, ודמיון גורר דמיון עד שכחות הדמיוניות כבר מוצאים מקום בנפש לחולל ולהוליד רגשי פחד ובלהות, ולפעמים רגשי עצבון ועכירות נפש. עכ"פ אין האדם נפטר בלא היזק, והפסק השכל המכשיר את הנפש ואת הגוף גם יחד לקבל השפעות דמיוניות, יביא ג"כ לפעמים היזק גופני לפי ערך קישור הגשמיות ברוחניות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ט

אנשי מעלה יכולים לחשוף את הכח הגנוז באומה

...הלב מרגיש יפה את כח היושר והמשפט הנצרך לפי תכונת האומה, וע"פ הנטיות הפנימיות שבאות בנפשות צדיקות ובריאות ישתנו הסברות הפועלות בניתוח דרכי המשפט....

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ה

איש שהוא ראוי לעמוד בראש האומה לקבל דבריו ולהמשך אחר משפטי פיו תגמר מעלתו השלימה בשני דברים. בהיותו חכם גדול וכביר שכל, שאז חזקה פרטית היא שכל דבריו אמת הם כמשפט. ועוד צריך לזה שיהי' בעל נפש קדושה במעשיו ובמדותיו וברגשי לבו, שאז ראוי הוא להיות למופת וכדאי להמשך אחריו, הואיל ויצא דבר מפיו ראוי להוקיר ולכבד, כי מכבוד איש מעלה כזה ימשך הסידור הטוב הצדק והחסד באומה. ואין צריך כ"כ עם זה לדון על הפרטיות של אותו המשפט הפרטי, כי גדר גדול הוא לטובת האומה הנטיה לשמע לדברי גדולי עולם שראוי להוקירם מצד דרכיהם. ונגד אלה שני הענינים היתה ההכרזה הקודמת, גדולת הדור שייכה לתורה וחכמה, תועלת יחש האבות בשימושם בביהמ"ק יתרון המדות ואמונת הרוח. ע"כ כשרצה לבטל ההמשכה אחריהם, אמר ביחש חכמתם "של שוא הם", כי יסוד החכמה תלוי באמת ויושר, והשוא הוא הפכם. ונגד יתרון התכונה הנפשית שראויה להיות מכובדת בהיותה מיושבת בצדק ומדות קדושות, עד שראוי שתסכים האומה לשום מקום לדבריהם אפי' בדברים שאין בהם הכרעה נצוחית של שכל, אמר "של תוהו הם", העדר סידור ממשיך לב, שראוי להיות לאבן פינה לדרכי אומה שלמה . הם אמנם אמרו לו דבר על אפניו, לענין המעלה השכלית שייך תואר בנין, "בחכמה יבנה בית", כל חדר וחדר ע"פ משפטו ושימושו, כן סמיכת השמיעה למי שמוחזק חכם גדול מפני שכ"א מדבריו הוא אמת וצדק, ולענין המעלה המועילה להסכמת העם להמשך אחרי בעלי נפשות קדושות ורמי ערך בצדקתם, שהוא כעין גדר לתוכן הקדושה וההנהגה הישרה של הכלל, כבר גדרת וא"א יכול לפרוץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״מ

מפני שתוה"ק היא תורת חיים, שאינה מנהגת את ההולכים בה לחיי נזירות ומאיסה בעולם ובתענוגיו הטהורים, המרימים את המעלה האישית ומשמחים את הלב, ע"כ יש בתכונתה הצורך לחיי חברה וריעות שהוא הדבר המביא לחיים מדיניים יפים ונאים, וטבע קנין הריעות וחברת טובים וחכמים קבוע בתכונתה....

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ג

השפעה קטנה אבל ישירה על הכלל עדיפה מהשפעה על יחידי סגולה

יש פנים לומר שכל איש הנושא משרה רוחנית יהי' מוכשר יותר לשימוש התועלת של גדולי הדור וחכמיו המצויינים, אע"פ שרוב ההמון לא יהנה ממנו כ"כ, מ"מ ההשפעה המושפעת על השרידים ויחידי הדור מועלת ג"כ להיטיב את מצב ההמון ולרוממו. ויש פנים ג"כ לומר שראוי שתהי' הפעולה ישרה (=ישירה) מתייחשת לכל העם. ה"סיני" ידיעותיו המפורשות הם דברים נצרכים לכל העם, אמנם עמקי חידושיו והרחבת הדברים של ה"עוקר הרים", רק ליחידים ובעלי בינה מרובה יהיו לחפץ. ע"כ הכריעו שראוי להיות ערך צורך העם בדרך ישרה (=ישירה) עיקר, ומה שהכל צריכים למרי דחיטיא, יכריע הצורך של הכל, של הכלל כולו, ולא הצורך המצויין של פרטים, אנשים גדולים.

סדר זרעים פסקה י״ד

ע"כ המחזיר חוב בשביעית, בהיות כל דבר מעיק חיצוני, לא חומרי ולא מוסרי חיובי, נמצא, הוא לאות על מעלת חכמת נפשו שמשכיל אל הצד הפנימי שבתכלית המצוה, וממנה יבא להשכיל לעבוד את ד' בחכמה וכשרון ודעת נפשו, בכל התורה והמצות וכל חקי החיים. ע"כ רוח חכמים המשכילים אל היסוד הפנימי והגרגיר המוסרי שבכל דבר חק ומשפט לפי הראוי לו להיות פועל על רוח האדם להשכילו ולהיטיבו, רוחם נוחה הימנו. כי נפש נדיבה כזאת היא הקרובה למדרגת ההערה השכלית של גדולת הנפש שדיבר אודותיה החסיד בחוה"ל, ועליה(ם) נאמר "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" .

סדר זרעים פסקה כ״ב

ידענו מההערה השכלית וההערה האלהית ששתיהן יחדו יבנו את מעלת האדם. אמנם כפי המדה הבינונית תשמש ההערה האלהית לעבודת המעשה, באשר מעטים יבאו למדה זו להכיר את יקרת ערך מעשי המצות, טעמיהן, והטובה הגדולה שהן מביאות לעולם, עד כדי מדה זו שימלא[ו] רגשי עז לרדוף אחריהן בעצם (טבען) [טבעם], כמו שטבע האיש המלא רחמים וחסד לרדוף לעזור לנדכאים ועשוקים ולחלץ עני בעניו. ע"כ תהי' ההערה האלהית משמשת לקיום המצות, ביחוד השמעיות, אמנם לרגשי הלב שעמהן והשמחה בעשייתן, באשר הנה דברי אלהים חיים שאין ספק שמביאים רב טוב וטובים לעצמם, בזה תועיל ההערה השכלית הרבה. אבל כשיעלה אדם למדרגה עליונה ורמה, אז יושקפו לו תעודות המצות בעצם זהרן, וקול ד' הדובר אליו מרגשי לבבו, יניעהו לכל מעשי המצות כולן. ובבאו למדה זו, אז יהפכו אצלו התכונות, כי כח הרגש העצמי ישמש אצלו להניעהו לקיום המצות בפועל, כי כבר אורו עיניו לטעם מתקן ויקרת תכליתן. אמנם השמחה הפנימית שבלבבו לא תסתפק בהתמלאה רק כפי אותה המדה שהוא מכיר את הדרן של מצות, כי בבא האדם לזאת המעלה העליונה, תבא עם חכמתו בלבבו ענוה, ויכיר כי כל ההוד והתפארת שאנו משערים בתעודות המצות, מה נחשב הוא לעומת התעודות המוכנות להן ע"פ הדעה העליונה של אדון כל המעשים, בין מצד ערכי תעודות רבות שלעינינו לא נראו כלל, בין מצד עצם מעלת הערך של אותן התעודות שלנו הן נשקפות, אבל אנו רק את תיבותיהן נאמר, ולא נוכל להיות כ"כ גדולי נפש להעריך שיווי ערכן. למשל, אם גם נאמר ונדרש בשלום העולמים, בתעודת הטוב הכללי לכל האדם, אך שקר נעשה בנפשנו אם נדמה שאנו יכולים לתן בלבנו לאותה התכלית הנשגבה את כבודה וערכה האמיתית. ע"כ את הפעולות ייחש האיש המעולה ל"קול ד' אלהי", שמורה ג"כ על ההערה השכלית שהוא קול ד' המתהלך בגן הבריאה וחודר ללב אדם ע"י נר ד' נשמת אדם. והשמחה הפנימית יעריך ע"פ משקל מצות ד', שרק לפי אותה המדה שלפני יוצר כל ב"ה, שנטע בנו חיי עולם בנתינת תורתו, שלפניו גלוי' רוממות הערך שתצא מתכונת המצות, ראוי לנו לשמח בהן. ע"כ "שמעתי בקול ד' אלהי" יאמר על המעשה, גם היותר אלהי ומקודש כהבאת השלמים לבית הבחירה, או התרומות בלשכות ע"פ התקנה שבבית שני (כן ביאר הגר"מ מלבים ז"ל) שהאיש המתעלה למדת אכילת מע"ש משולחן גבוה, ראוי לו להכין עצמו למדת ההסתכלות הגדולה עד שתהי' צפייתו שכלית גם בדברים הנוטים אל חלק המצות השמעיות. כי רוח ד' שבתורה יחדור ללבבו להבינהו פליאות חכמה, "טוב טעם ודעת למדני, כי במצותיך האמנתי". ע"כ ההבאה לבית הבחירה, המצוה המעשית, תהי' ע"פ קול ד' אלהיו הקורא אליו ממעמקי לבבו והערתו השכלית. אמנם השמחה, והשפעת השמחה מכחו גם על חוגו, תהי' בכח ההערה האלהית בכח המצוה. "עשיתי ככל אשר ציותני", שמחתי ושימחתי בו, לא צמצמתי שמחתי באותה המדה הקטנה של הערתי השכלית שכפי כח השגתי, כ"א כפי המדה הראוי' למצוה הנעשית ע"פ מדת המצוה העליון. "גדול אדונינו ורב כח, לתבונתו אין מספר"....